הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין כוחה של הבמה

בשכונת התקוה בדרום תל אביב, שנחשבת לשכונה מוחלשת, ילדים, נערים ומבוגרים עושים חזרות ומופיעים ביחד עם אנשי תיאטרון בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.

כשדוד סיאנוב תלמיד כיתה י"ב עולה לבמה, לבוש מגבעת וחליפה, ומגלם השתקפות חלולה בסצנה המייצגת מעין תצוגת אופנה, הקהל מקבל אותו במחיאות כפיים, וכל מחוות גוף שלו זוכה לגל של צחוקים ושריקות. הנער, תלמיד כיתה י"ב מבית הספר הדתי "צייטלין", הפך תוך דקות ספורות לאהוב הקהל. בסצנה הראשונה הוא נראה רדום משהו. לא ברור היה אם זו הדמות שהוא מגלם באותה תמונה, או שפשוט לא מתחשק לו להיות על הבמה. כל כניסה נוספת שלו בסצנות הבאות הבהירה כי עומד לפנינו כישרון משחק גדול, שרק צריך היה לאפשר לו להתממש.

"כך בדיוק הוא היה בחודש האחרון. רדום לאורך החזרות, וכאן על הבמה הוא פשוט מתפוצץ", מספר בגאווה יאיר מוסל, מדריך התיאטרון של דוד ושל שש חברותיו לקבוצה בשנתיים וחצי האחרונות. המפגשים עם מוסל, בוגר הסטודיו למשחק יורם לוינשטיין בשכונת התקווה שבדרום תל אביב, הם חלק קטן מהפרויקט הקהילתי של הסטודיו, שבמסגרתו מנחים תלמידי שנה ב' ו-ג' בסטודיו למשחק קבוצות תיאטרון בהשתתפות תושבי השכונה, שנחשבת לשכונת מצוקה.

ילדים, נערים ומבוגרים ביחד בחזרות ומופיעים

"יש לנו שמונה קבוצות של בני נוער, שבע קבוצות של ילדים, וקבוצה של קשישות מהדיור המוגן בשכונה, שהעלתה כבר 16-17 הפקות בשנים האחרונות", מספר חליל יצחק, מנהל הפרויקט הקהילתי. הקבוצות, שבהן קבוצות של נוער בסיכון, עולים חדשים, ילדי עובדים זרים, בעלי מוגבלויות וילדי חינוך מיוחד-סך הכול כ-300 משתתפים, נפגשות לאורך כל השנה, אחת לשבוע, ומסכמות את הפעילות בהעלאת מחזה מקורי המבוסס על סיפורים של חבריהן.

אבל למרות הדימוי שיכול להיווצר לקבוצות תיאטרון לילדי שכונת מצוקה, "אנחנו לא גוף טיפולי ואנחנו לא מציעים טיפול", מסביר בחדות מייסד בית הספר יורם לוינשטיין. "אין לנו מנדט כזה. אנחנו מלמדים אותם משחק על כל המשמעות של זה, למשל משמעת. זה מקצוע שדורש משמעת. מגיעים לכאן בני נוער בסיכון, בפגישה הראשונה הם מאחרים ומתרצים: 'אבא שלי בבית סוהר, אמא שלי כך וכך'. אנחנו אומרים להם, לא מעניין אותנו, זה לא חשוב. אנחנו נלמד אתכם לספר את הסיפור האישי שלכם, נעניק לכם כלים אומנותיים לספר אותו על הבמה, תקבלו על זה מחיאות כפיים, וזה הכוח שלכם, ולא החולשה שלכם". לדברי לוינשטיין, העברת האחריות לידי הנערים גורמת להם להתנער, ולהשתתף בפעילות וגם להיתרם ממנה. 

" זה כלי שיקומי", מסביר לוינשטיין, "אני לא מאמין במילה טיפול, כי יש בזה משהו מתנשא. מכיוון שכך הכוח נשאר בידיך והמצב של המטופל מונצח. כאן, אני לא בא ללמד, אלא ללמוד". ואכן לא רק משתתפי הפרויקט הקהילתי יוצאים מורווחים ממנו, גם בית הספר עצמו, ותלמידיו, פרחי משחק שהכשרתם מושפעת מעוד ממד אנושי חשוב, שיוכלו לממש כשישתלבו כשחקנים בתיאטרון או בטלוויזיה. הסטודנטים, שרובם המוחלט מגיעים מחוץ לשכונה, נחשפים דרך המשתתפים בפרויקט הקהילתי ובזכות ההפקות שהם מעלים לסיפורים אישיים יוצאי דופן ולמגוון הרחב של התרבויות והעדות בשכונה. "דרך הילדים אני מגיע גם להורים, הם באים לראות את ההצגות שהילדים עבדו עליהן, ואת ההצגות של תלמידי בית הספר, והם מפעל המנויים שלנו", מסביר לוינשטיין. רוב ההורים האלה לא יגיעו לבד לתיאטראות הרפרטואריים שבמרכז העיר, וגם לא יוכלו לשלם את מחירם הגבוה של הכרטיסים. עלות הכניסה למנוי שנתי להצגות הסטודיו הוא כמחיר של כרטיס זוגי להצגה בתיאטרון ממוסד. וזהו גם התנאי היחיד, מלבד השתתפות פעילה ומשמעת, שמעמיד הסטודיו בפני משתתפי הפרויקט הקהילתי. רכישת מנוי של 10 הצגות במחיר המגוחך כמעט של 250 שקלים - ומימושו. השחקנים, מאמינים בסטודיו, צריכים גם להיחשף לתיאטרון. 

"המלך ליר" בשכונת מצוקה

את רוב המשתתפים לא צריך לשכנע לצפות בהצגות. הפרויקט הקהילתי נולד ב-1998 כאשר נערי השכונה "התפלחו" לאולם בכל פעם שתלמידי הסטודיו העלו את "המלך ליר". "אמרו ליורם, 'מה פתאום אתה מעלה את 'המלך ליר' פה, זו שכונת מצוקה, מי יבוא לראות את ההצגה האליטיסטית הזאת?'", מספר חליל יצחק. בסטודיו לא התכוונו להיפתח לקהילה, ולא חשבו בכיוון, אבל אחרי כחמש פעמים, הנערים, שראו את ההצגה שוב ושוב, התחילו לזרוק טקסטים לשחקנים וראינו שזה בכלל לא שעמם אותם". להפתעת צוות הסטודיו שכונת התקווה קיבלה אותם בחיבוק חם. "הביאו לנו אוכל וסוכריות, הייתה סקרנות גדולה של הילדים והמבוגרים", נזכר לוינשטיין, "כשהציעו לי לשכור מבנה בשכונת התקווה חששתי להיכנס לכאן לבד! אבל גיליתי את הפוטנציאל המדהים שיש לשכונה הזאת בעבורנו. הבנתי מה השחקנים שלנו יכולים להרוויח מהעושר התרבותי והאנושי הזה שהם נחשפים אליו". 

פרויקט התיאטרון :עזרה ראשונה במקרי חירום  

מובן שלא הכול פיקניק. בכל קבוצה יש גם נושרים ובאופן טבעי בעבודה קבוצתית יש לא מעט קשיים שהופכים את המנחה, בעצמו סטודנט למשחק, ליותר מרק מדריך תיאטרון. "יום אחד חזרה אחת הנערות הביתה וגילתה שהוא נעול. אימא שלה קמה ועזבה לחיפה. בלי להודיע, בלי להשאיר לבת שלה הודעה, בגד או משהו לאכול", מספר חליל יצחק. "אין פתרון מיידי לבעיה כזו אבל אנחנו מיד מתגייסים כדי לעזור עד שהרווחה תתערב ויימצאו פתרונות קבע. יש פה אינספור משברים, זו עבודה של 24 שעות ביממה". חליל, בעצמו בוגר הסטודיו, לא מתגעגע לבמה. "שיחקתי המון שנים, ובכל פעם אחרי האדרנלין של ההצגה הייתי יוצא מיציאת השחקנים, החשוכה, העזובה, ומרגיש בדידות עצומה. זו היתה תקופה מאוד קשה בעבורי, וחיפשתי משהו עם אינטראקציה אמתית עם אנשים. אני מאוד מחובר לסיפורים האישיים של המשתתפים בפרויקט. חיפשתי לראות איך בני אדם משתנים על הבמה ומה שאני עושה היום באמת משפיע עליהם. מדהים לראות את השינוי המדהים שעובר על ילד, מהמפגש הראשון שהוא לא מרים את העיניים, עד שהוא הופך לכוכב בהצגה. יש כאן בני נוער עם בעיות אמיתיות וקשות, בהתחלה הם נגררים, ובסוף התהליך הם הופכים למנהיגים".

אם לשפוט על פי ההפקה של הקבוצה מבית הספר "צייטלין", שבה כיכב דויד סיאנוב – אין ספק שקבוצת התיאטרון הזו עברה דרך ארוכה בשנתיים שעבדו על המחזה- "מבעד למראה", המספר את סיפורן של שתי נערות, שיוצאות למסע מעבר למראה בתקווה למצוא את ההשתקפות הנכונה שלהן. מחזה בוגר, שעוסק במה שמטריד בני נוער, במיוחד בדור הרשתות החברתיות, ונכתב בידי מדריך הקבוצה והבמאי יאיר מוסל, בהתבסס על סיפוריהם.

קבוצת תיאטרון, ועוד כזו שאין בה הפרדה מגדרית של תלמידי בית ספר דתי, היא אינה עניין של מה בכך. "החזון שלי הוא לחשוף את התיאטרון והמשחק בפני נוער דתי, כי בחברה הזאת אין מסורת של תיאטרון. לגופים שדרכם אני מנסה לגייס את הנוער הדתי לקבוצות תיאטרון קשה עד היום להבין על מה אני מדבר. אבל בסוף התהליך, כשהצוות החינוכי שלהם בא לראות את ההצגה, הם מבינים את הכוח של הדבר הזה"