נא לגעת אופני תקשורת חדשים על הבמה

תיאטרון נא לגעת ייחודי במינו בעולם – אין עוד אנסמבל שבו חברים שחקנים עיוורים וחירשים העומדים יחדיו על הבמה ומוצאים שפה משותפת.   

כיצד הכול התחיל? בשנת 1999 יזם המרכז לחירש-עיוור מכון בית דוד הקמת קבוצת תיאטרון בניהולה של הבמאית רינה פדווה. פדווה צירפה אליה את עדינה טל וכעבור שנה הועלה מופע הבכורה "אור שומעים בזיג זג". בשנים הבאות עלה המופע בהצלחה ברחבי הארץ והעולם, וכך החליטו שתי היוצרות להמשיך ולדבוק במיזם יוצא הדופן הזה.

קבוצת התיאטרון הייתה זקוקה לבית שבו תמשיך ותרחיב את פעילותה. לאחר חיפושים רבים אחר בניין מתאים, נמצא מחסן ישן בנמל יפו. רינה ועדינה שכרו את המבנה מהכנסייה הארמנית, שיפצו אותו שיפוץ יסודי וחגגו שם את פתיחתו של מרכז נא לגעת בשנת 2007. באותה העת החלו החזרות להצגה החדשה "לא על הלחם לבדו". עם הצגה זו פתח המרכז את שעריו לקהל הרחב.

באותה העת תכנן הצוות המחויב של נא לגעת להרחיב עוד יותר את פעילותו. וכך החל לפעול מתחם האירועים "קפיש" המציע סדנאות שונות עם עיוורים וחירשים, כמו למשל מסעדת החושך "בלאק אאוט" המזמנת חוויה ייחודית– ארוחה משותפת בחושך מוחלט. עד כה ביקרו במרכז נא לגעת מעל ל- 750000 איש. הם זכו לחוויה אמנותית יוצאת דופן ולהצצה אל עולמם של האנשים שעובדים שם.
וזה בוודאי עוד לא הסוף: בשנת 2015 העלה האנסמבל את ההצגה החדשה "מבעד לרוח", שבה ניכרות התפתחויות חדשות הן בהיבט האמנותי הן בהיבט התוכני. אנו סקרנים לדעת מה עוד יקרה בתיאטרון זה.

המקום ייחודי לא רק בשל הפעילויות שנעשות בו והמיועדות לקהל הרחב אלא גם בשל העבודה המתקיימת בקרב הצוות. אפשרויות העבודה במרכז נא לגעת מאפשרות מימוש עצמי. במילים אחרות, התעסוקה במרכז אינה סוג של ריפוי בעיסוק עבור העובדים אלא עבודה איכותית המאפשרת להם להתפרנס בכבוד. סוג כזה של הערכה מקדם עבודה בגובה העיניים ומעניק לצוות העובדים תחושת ערך עצמי. כששואלים את חברי האנסמבל מהו מקצועם הם משיבים ללא היסוס "שחקנים". 
 


העבודה האמנותית מתאפשרת הודות למתורגמנים המלווים את השחקנים. המתורגמנים שולטים בשפת הסימנים ובאופני תקשורת אחרים, ובזכותם מצליחים אנשים שיש להם מגבלות תקשורתיות שונות לתקשר אלה עם אלה. הקשר בין השחקנים למתורגמנים הוא מעבר לעבודה המשותפת בתיאטרון. נוצרים קשרים בין-אישיים שהופכים לחברויות ארוכות שנים ושני הצדדים יוצאים נשכרים.

רוב חברי האנסמבל סובלים מ"תסמונת אשר", תסמונת גנטית המתאפיינת בלקות שמיעה או בחירשות ראשונית המתפתחת עם השנים לקשיי ראייה חריפים. בשל הסימפטומים הללו שפת הסימנים הקלסית לעתים אינה מספקת ולכן יש למצוא דרכי התקשרות אחרות, למשל מגע. שחקנים עיוורים וחירשים מצליחים לתקשר אלה עם אלה ולהבין אלה את אלה באמצעות "שפת הסימנים במגע" שבה מקלידים על כל מפרק בכף היד המסמנים אותיות בעברית.

אופני תקשורת חדשים ומגוונים  

שפת הסימנים במגע היא תוצר של למידה וחקר אין-סופיים במרכז. גם על הבמה מתנסים השחקנים באופני תקשורת חדשים ומגוונים. רובם אינם מסוגלים לשמוע קולות ולכן המתורגמנים מכים בתופים גדולים והשחקנים יכולים להרגיש את הרטט של הקצב – שפת התקשרות המשותפת לכולם.

"נא לגעת" – השם מרמז לא רק על קשר ישיר באמצעות מגע ורגש אלא גם על נקודות השקה בין שני עולמות. המרכז מהווה מקום מפגש בגובה העיניים. פה יש לעובדים ולעובדות הזדמנות ליצור קשרים חדשים. המפגשים שהמרכז מאפשר חשובים עד מאוד לאור העובדה שההיבט הקשה ביותר בחירשות ובעיוורון הוא הבדידות. המשמעות של האי יכולת לשמוע או לראות היא כי אי אפשר להשתתף בתחומי חיים רבים – במרכז נא לגעת אין זה כך. הפעילויות היצירתיות שהמרכז מציע לקהל הרחב מסבים את תשומת הלב לאופנים אחרים של תפיסת העולם בלי לבקש רחמים.

צוות העובדים כולל גם אנשים שאינם חירשים או עיוורים, הלומדים אף הם דרכי התמודדות חדשות. המנכ"לית פוני בז'זינסקי מתארת כיצד היא הפנימה במהלך עבודתה במרכז נא לגעת את המוטו "השמים הם הגבול" – גם כאשר מדובר בדרך חתחתים המאמץ שווה. מחיאות הכפיים של הקהל, שמחתם של השחקנים והדיאלוג שנוצר הודות לחוויות ב"נא לגעת" מבהירים עד כמה עבודת המרכז חשובה. אין ספק כי מלאכה רבה עוד לפניהם.