דוד פולונסקי הוא אחד המאיירים הישראלים המפורסמים ביותר בעולם. בשנת 1981 עלה פולונסקי לישראל כילד יחד עם הוריו מקייב. כבר במהלך ילדותו החל פולונסקי לאייר, וההנאה שהפיק מכך וכישרונו הובילו אותו להפוך את התשוקה שלו למקצוע. בהמשך למד פולונסקי בבצלאל - האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים – שם הוא מלמד בעצמו כיום. פולונסקי עובד כמאייר עבור העיתונים וכתבי העת המובילים בישראל, ועוסק גם באיור של ספרי ילדים ותכניות טלוויזיה. הפרויקט הגדול ביותר שלו עד כה, שגם זכה להצלחה הרבה ביותר, הוא סרט האנימציה התיעודי "ואלס עם באשיר", אשר זכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. הסרט הבא שאייר פולונסקי היה "כנס העתידנים" (The Congress), שילוב של סרט ריאליסטי ואנימציה.
לאחר שהשחקנית הישראלית הדגולה חנה מרון הלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, הוזמן פולונסקי יחד עם אמנית הקומיקס הגרמנייה ברברה ילין לספר באמצעות יצירותיו את סיפור חייה העשיר של חנה מרון, ילידת ברלין. אף על פי שדוד פולונסקי עובד כיום על רומן גרפי המתבסס על יומנה של אנה פרנק, מצאנו זמן לשוחח בבית קפה נעים בלב תל אביב על הפרויקט שיזם מכון גתה בישראל, "חנה מרון: היי נאמנה לעצמך".
דוד, אתה מתאר את עצמך כמאייר ולא כאמן קומיקס. מדוע אתה מבצע הבחנה כה ברורה בין הסגנונות הללו?
לאט לאט ובהדרגה אני מתקרב למדיום הקומיקס. בגלל שגדלתי בברית המועצות, יצירות קומיקס לא מהוות עבורי טריטוריה טבעית לביטוי הרעיונות האמנותיים שלי. בברית המועצות ובישראל של שנות ה-80, ילדים עדיין לא היו יכולים לקרוא יצירות קומיקס.[*] לכן לקח לי זמן להתוודע לקומיקס, אך ככל שחלף הזמן הרגשתי כבר הרבה יותר נוח בתחום הזה. כאשר התבקשתי על ידי מכון גתה לקחת חלק בפרויקט, הוצע לי קודם כל לתאר את סיפור חייה של חנה מרון בצורת קומיקס, אך משום שהמדיום הזה עדיין לא מהווה את צורת הביטוי האמנותית המתאימה עבורי, הצעתי במקום זאת ליצור כרזות שיציגו פרקים בחייה.
האם שמעת על חנה מרון לפני הפרויקט הזה?
כל אדם בישראל מכיר את דמותה של חנה מרון. כאשר גדלתי בישראל היא הייתה אישיות מאוד מפורסמת. ידעתי, למשל, שהיא נפצעה בהתקפת טרור והייתה פעילה למען השלום. בנוסף, הציבור הרחב הכיר אותה מתפקידים שונים שגילמה. התפקיד הראשי ששיחקה בתכנית הטלוויזיה "קרובים קרובים", הסיטקום הגדול ביותר בטלוויזיה הישראלית, הפך אותה לאישיות מוכרת מאוד.
האם חשת יראת כבוד לאייר את חייה של דמות כה גדולה ורבת פנים?
בהתחלה שאלתי את עצמי היכן להתחיל, איך אני יכול להתקרב לחנה מרון כאדם. זה היה עבורי אתגר מעניין, משום שאני מאוד נהנה מאוד לעבוד על איורים שיש בהם אלמנט תיעודי, איורים שעוסקים בחיים האמיתיים של אנשים מסוימים. רק לאחר זמן מה הבנתי מה המשמעות שיש לחנה מרון עבורי באופן אישי – מה היא מסמלת בעיניי. מנקודת המבט שלי, היא ממחישה את השינוי שעבר על המדינה שלי, מדינת ישראל שהשתנתה בצורה דרסטית בעשרים השנה האחרונות.
אין כיום בסצנת התרבות בישראל אף אישיות מפורסמת כמו חנה מרון, שמייצגת כמוה את השילוב הזה בין ליברליות פתוחה, חילוניות וערכים מרכז אירופיים, ובפרט ערכים גרמניים, כמו חינוך, אינטלקטואליות והשכלה. עושה רושם שלערכים האלה כבר אין חשיבות רבה עבור החיים הפופולריים בישראל. אני לחלוטין לא רוצה לחרוץ משפט או לשרטט אידיאל מסוים עבור ישראל, אבל זה היה תהליך מאוד מעניין, להבין את השינוי שעבר על ישראל באמצעות ההתוודעות לחייה של חנה מרון.
על מנת להמחיש את ההתפתחות הזו, רציתי להדגיש את הקשר שבין תפקידיה כשחקנית לבין ההקשר ההיסטורי של כל אחד מהעשורים השונים בחייה. דבר זה היה אמור לשמש כפריזמה שבאמצעותה יוכל המתבונן לפרק את הקשרים הללו, כדי לראות כיצד חנה עצמה התפתחה יחד עם ההיסטוריה של המדינה היהודית. חנה מרון הייתה בעצם בכל מקום: היא נמלטה מאירופה לפני השואה, השתתפה במלחמת העצמאות, נפצעה בהתקפת טרור ולבסוף הפכה לדמות אייקונית של הטלוויזיה הישראלית. בנוסף, אין לשכוח את העובדה שהיא הייתה שחקנית מאוד מוכשרת. הרעיון שלי היה ליצור עבודה תיעודית שמציגה את כל האירועים השונים הללו בצורת קולאז'.
באיורים שיצרת לפרויקט בחרת באסתטיקה מאוד מסוימת, שבה חנה מרון ממוקמת בחזית התמונה. מה הרעיון שמסתתר מאחורי הבחירה הזו?
השאלה הזו קשורה לפן החזותי שבאמצעותו ניתן לספר סיפורים. ישנם כמה כללים שאני פועל לפיהם. משום שהכרזות משמשות כמשטח תיאטרלי והתוכן אינו ריאליסטי, אלא מוצג בעיקר כקולאז', מיקמתי את חנה מרון בתור דמות מרכזית בקדמת התמונה. ההקשר ההיסטורי מתרחש ברקע, ועל ידי כך הוא יוצר מסגרת התייחסות עבור הופעתה ופעולותיה של השחקנית על הבמה המרכזית בחזית היצירה.
האם הזדמן לך לפגוש את חנה מרון באופן אישי, לפני שהלכה לעולמה בגיל 90 בשנת 2014?
לא.
אם כן, יכולת להתקרב לחייה רק בעזרת תיעוד ממקורות אחרים. כמה זמן לקח לך להרכיב תמונה על אישיותה וחייה?
אני רואה את הפרויקט בתור סדרה של תמונות, ולכן הייתי צריך לבחור עבור הסדרה הזו תפקידים מתאימים שחנה מרון גילמה כשחקנית. בשלב הראשון חיפשתי אחר תפקידים מתאימים מכל עשור בחייה, כך שבסופו של דבר היו לי עשר דמויות שונות שאותן יכולתי לאייר. לאחר מכן, חיפשתי אירועים היסטוריים שיופיעו ברקע. לבסוף, חיפשתי כמובן אחר הזדמנויות שיאפשרו לשלב את שני המוטיבים הללו בתמונה אחת. בחלק מהמקרים זה היה פשוט יחסית, כמו בכרזה של שנות השבעים: בכרזה זו משחקת חנה את "מדיאה", בטרגדיה הנושאת את אותו השם, אף על פי שלפני תחילת ההצגה היא איבדה את רגלה השמאלית בהתקפה של טרוריסטים פלסטיניים במהלך עצירת ביניים בשדה התעופה במינכן.
לעומת זאת, את הכרזה של שנות התשעים היה קשה יותר לעצב. באותה עת החלו שידורי הטלוויזיה המסחרית בישראל, ובאופן טבעי ניתן היה לצפות גם שם בהופעותיה של חנה כשחקנית. בעיניי מדובר בפרק זמן קצר יחסית, שבו התחולל המעבר מחברה המושפעת מערכים סוציאליסטיים לחברת צריכה קפיטליסטית. בכרזה של העשור הזה חנה מביטה במראה, כשברקע תפאורה של תכנית אירוח פופולרית. על ידי כך רציתי להמחיש את העובדה שלאנשים מהדור של חנה היה קשה במיוחד להחליט בנוגע לדרך הנכונה, על רקע השינוי המהיר שעברה החברה.
מה היה האתגר הגדול ביותר מבחינתך בפרויקט הזה?
הדבר הקשה ביותר היה לגבש את הטקסט המתאר את התמונות, משום שעד אז לא היה לי הרבה ניסיון עם כתוביות הסבר שמתלוות ליצירותיי. אני לא מסוגל להתבונן בציורים שלי באופן אובייקטיבי, ואני מתקשה עוד יותר לבחור את המילים הנכונות ואת סגנון ההבעה הלשונית.
ובכל זאת, אתה מרוצה מהתוצאה הכוללת?
על העבודה השלמה אני יכול להגיד רק זאת: העבודה אף פעם לא מפסיקה מעצמה, האמן הוא זה שחייב לעצור את תהליך היצירה. עצרתי בנקודת זמן שבה הרגשתי שאני מסוגל להתבונן בסדרת הכרזות שלי ולהציג אותה לציבור הרחב.
אמנית הקומיקס הגרמנייה ברברה ילין לקחה על עצמה להציג את הפרספקטיבה הגרמנית בפרויקט. האם נפגשתם בצורה סדירה כדי לדון בפרויקט ובתהליך היצירה?
נפגשנו רק פעם אחת בישראל, אבל באותו זמן עדיין לא היו לנו תכניות קונקרטיות, ולכן שוחחנו בהתחלה רק על הכיוון הכללי של הפרויקט. בשלב מוקדם יחסית הבנו ששנינו מעוניינים ללכת בדרכים שונות לחלוטין, וכתוצאה מכך גם להשתמש במדיומים שונים. ברברה ילין היא אמנית קומיקס יוצאת מן הכלל. משום שבחרתי במדיום אחר לגמרי, היינו סקרנים לראות איזה רושם יותירו היצירות שלנו כשיוצגו זו לצד זו.
אם כן, הפעם הראשונה שראית את עבודותיה של ילין במסגרת הפרויקט הייתה בעת פתיחת התערוכה. איך זה הרגיש, לחוות בפעם הראשונה את האינטראקציה בין היצירות שלכם?
זה היה יוצא מן הכלל! למרות שלא הייתי יכול לקרוא את הטקסט בגרמנית, הצלחתי בכל זאת להבין הרבה, משום שהתחנות בחייה של חנה מוכרות לי היטב. העבודות של ברברה ושלי משתלבות יפה ביחד. אנחנו מתמודדים עם נושאים דומים שלקוחים מחייה של חנה, אבל אנחנו עושים זאת באופן שונה לחלוטין. ברברה מתמודדת עם חייה של חנה באופן הרבה יותר אישי ממני. העבודות שלי, שמשלבות בתוכן את הסיפורים הבדיוניים שעל הבמה עם אירועים היסטוריים, שונות בתכלית מהסיפורים האישיים בעבודותיה של ברברה.
האם יש עלילה קונקרטית מאחורי הכרזות בסדרה הזו?
לא, הקו העלילתי היחיד הוא חייו של אדם מסוים – במקרה הזה חנה מרון. ברגע שחייו של אדם מגיעים אל קיצם, נוצר מתוך החיים סיפור עם התחלה וסוף. כאשר האדם עדיין בחיים, עוד לא ידוע כיצד החיים יסתיימו ובאיזו נקודה יימצא אותו אדם בקו העלילתי של חייו. לאחר המוות העלילה הופכת לברורה.
התערוכה מתוכננת להיות מוצגת גם בבתי ספר. מדוע לדעתך חנה מרון חשובה גם כיום עבור הדור הצעיר?
חנה מייצגת ערכים ישראליים וגישות מסוימות לחיים שהיום כבר לא כל כך נוכחים. אני לחלוטין לא רוצה להשמיע ביקורת ולהיות זה שמחליט אם זה דבר טוב או לא, אבל אני רוצה להציג אינפורמציה על דמותה ועל הדרך שבה בחרה לחיות את חייה, ועל ידי כך להראות שיש אלטרנטיבה ברורה לערכים ולהשקפות שרווחים כיום ביחס לחיים. מדובר אמנם בפרויקט חינוכי, אך אני מקווה שלכרזות יש גם היבטים משעשעים.
באיורים שלך אתה מספר לעתים קרובות את סיפוריהם של בני אדם ומזכיר אירועים ספציפיים. האם אתה יכול להסביר מדוע דווקא המדיום הזה מתאים להגשמת המטרות שלך?
בעיניי, איורים הם מדיום תיעודי שמאפשר לחוש ולהרגיש הרבה יותר מאשר צילום. צילומים מציגים תמיד אשליה של אותנטיות, משום שהם מציגים רגעים הלקוחים מהמציאות שלנו. למרות שהמניפולציה של הצילום שקופה יחסית, יש לה השפעה די גדולה. כשמצלמים מישהו מזווית קטנה הוא נראה גדול ומאיים, ומזווית גדולה הוא נראה קטן וחסר אונים. ההבדלים הללו בצילום משנים בצורה משמעותית את האופן שבו המצולם נתפס על ידי המתבונן. אנחנו רואים שוב ושוב כיצד נוצרים בלבול ואי-הבנה כתוצאה מהשיקוף לכאורה של המציאות באמצעות הצילום. לכן, מדיום הצילום מייצג בעיניי דרך מסוימת לספר סיפור.
ברישומים לא קיימת היומרה הזו לאותנטיות. כבר מההתחלה ברור שאיורים לא שואפים לתאר מציאות ממשית. המספר מבהיר בעזרת האיורים: זוהי נקודת ההשקפה שלי, וזה הסיפור שאני רוצה לספר בדרכי שלי. הדבר הזה פותח פתח להרבה אפשרויות חדשות ושונות. למשל, הרבה יותר פשוט לבחור ולתאר אינפורמציה מסוימת, משום שאני כמאייר מחליט בעצמי כיצד לעצב את המסגרת ומה התוכן שאני רוצה ליצוק אל תוך המסגרת הזו.
ומהם החסרונות שיש לדעתך למדיום האיור?
דוד פולונסקי חושב לרגע... אין לו חסרונות.
[*] הערת המערכת: בברית המועצות היה אפשר להשיג קומיקס מערבי, ואמריקאי בפרט, רק בשוק השחור ובהיקף מצומצם. מאחר שיותר מחמישית מהאוכלוסייה בישראל מורכבת מעולים חדשים מברית המועצות לשעבר, היעדר התפוצה של הקומיקס בברית המועצות גרם לפופולריות מאוחרת יחסית של המדיום הזה בישראל.
