סלובקיה סוזנה סטבולובה

 
מה משמעות המונח פליט עבורך?


משמעותה של המילה "פליט" היא דבר ראשון - אדם. פליטים נאלצים לעבור דברים בלתי נסבלים ומגיע להם שנכבד אותם. יש לי תחושה שכיום אנו שוכחים זאת לעתים קרובות. אנו מדברים על הגדרות משפטיות, זכויות וחובות, ומשתמשים בשפה לא-אנושית, כאשר בשיח על הפליטים אנו משתמשים במונחים כמו "זרם", "הצפה", "טורנדו" וכדומה.
שימוש במונחים כאלו מסוכן, כיוון שהתוצאה היא שאנשים רואים רק מסות לא-אנושיות. כאשר אנו מפסיקים לראות בני אדם מאחורי ההגדרה "פליט", אנו מוכנים להחיל מחדש מדיניות בלתי אנושית שלא היינו מוכנים לסבול אילו הייתה חלה עלינו או על יקירינו.

האם מנוסה מפני עוני לגיטימית פחות ממנוסה מפני מלחמה או דיכוי פוליטי?

בריחה מעוני אינה מוצהרת כסיבה לגיטימית לבקשת מקלט. מצד שני, כאשר אנו חופרים עמוק יותר כדי להגיע לשורש בעיית העוני, אנו רואים שבהרבה מדינות הגורמים לה הם תוצאותיו של הקולוניאליזם, ריקון המשאבים הלאומיים על ידי חברות זרות, תמיכה במשטרים לא דמוקרטיים וכדומה. כאן אנו צרכים להתמודד עם שאלות קשות ולענות עליהן, בנוגע לאחריותנו לפעולות כאלה והשלכותיהן על חייהם של אחרים. האחריות יכולה להתבטא בצורות שונות - סיוע לפיתוח המדינה, יצירת הזדמנויות אמיתיות לאנשים השוהים במדינות המוצא שלהם, תמיכה בדמוקרטיה ובזכויות אדם, וגם אספקת אמצעים משפטיים נגישים וגמישים להגעה בטוחה ויחסית זולה של אלה שיכולים למצוא עבודה והזדמנויות במדינות אחרות.

ומה לגבי מנוסה מפני בעיות אקולוגיות?

מתן מקלט מסיבות סביבתיות היה אחד הדיונים הגדולים והממושכים בין אקדמאים למיישמים. כאשר אמנת הפליטים משנת 1951 אומצה, היא נועדה לתת מענה למצבים מסוימים שהיו קיימים אז בעולם. כיום, בשנת 2016, אנו עדים לכך ששינויי אקלים שנגרמו על ידי בני אדם משנים אזורים בעולם. הם נהיו או יהיו בעתיד בלתי מתאימים להתיישבות אדם, מה שיאלץ אנשים להגר לאזורים אחרים ולמדינות אחרות.
לפיכך, עלינו לשנות את צורת החשיבה שלנו על הגירה וגבולות, ולהרחיב את טווח הסיבות הלגיטימיות למתן מקלט או הגנה, על מנת לתת מענה למצבים החדשים, כגון שינוי אקלים.

מתי מפסיק האדם להיות פליט?

להפסקת הגדרתו של אדם במעמד "פליט" יש שתי רמות עיקריות - משפטית וחברתית. במובן הטכני, אדם מפסיק להיות פליט כאשר הסיבות לרדיפה ופחד מפסיקות להתקיים, או כאשר הוא נהיה לאזרח המדינה הקולטת. עם זאת, המעמד הזה מתבטל באמת בראשיהם של אנשים - כאשר הם מפסיקים להרגיש כמו פליטים ומתחילים להרגיש חלק מהחברה, וכאשר הסביבה מתחילה לקבל אותם כאנשים, אזרחים שווים, חלק מהקהילה והחברה.

האם קיימת מבחינתך זכות למקלט פוליטי?

כן. על ידי הכרה באוניברסאליות של זכויות האדם, אנו מכירים בכך שאם יש איום על הזכויות של אנשים, והן מופרות, יש להם הזכות לקבל הגנה, ואנו חייבים להגן עליהם. מתן מקלט הוא חלק מהתרבות והערכים שלנו. זהו גם מבחן הבודק אם אנו באמת מתייחסים ברצינות אל תרבות של זכויות האדם.

במידה וכן: האם זכות זו בלתי-מותנית, או ניתנת לביטול?

בהתבסס על החוק הבינלאומי, מדינות חייבות לתת מקלט לפליטים. אם יש פליט בתחומיהן, הן חייבות להכיר בו כפליט ולתת לו את הזכויות המעוגנות באמנת הפליטים משנת 1951. זה חשוב מכיוון שפליטים אינם זוכים להגנה ממדינתם. אילו לקהילה הבינלאומית לא הייתה מחויבות כלפיהם, לא היה להם אל מי לפנות.
עם זאת, יש גם סיבות ספציפיות שבגללן אין לתת מקלט. סיבות אלו מצוינות באופן ברור ומפורט באמנת ג'נבה משנת 1951, וכוללות אנשים שביצעו פשעים חמורים כגון רצח, פשעים נגד האנושות או פשעים דומים, שהם נגד האנושות וזכויות האדם. מתן מקלט לאנשים כאלה יחתור תחת המשמעות האמיתית של מתן מקלט, שהיא להגן על אלה שזכויות האדם שלהם הופרו.

האם את מאמינה, כי חברה מסוגלת לקלוט פליטים באופן מוגבל או בלתי מוגבל?

לא. אני מאמינה שכאשר נותנים מקלט מתוך כוונה טובה, כנות וכבוד, ואם אלה קיימים גם בצד של האנשים המקבלים את ההגנה, אין גבול למספר האנשים שאנו יכולים לתת להם מקלט. 
עם זאת, יש גם אחריות גלובאלית של הקהילה הבינלאומית. אף מדינה ואזרחיה לא צריכים לשאת לבדם בהוצאות של מתן מקלט לקבוצות גדולות של פליטים. זה לא הוגן. מדינות צריכות לפעול מתוך שיתוף פעולה אמיתי, לסייע זו לזו ולאנשים הנאלצים לנוס על נפשם. לכן, החובה לתת מקלט צריכה להתחלק בין מדינות על ידי תכניות יישוב מחדש, כדי להקל על העומס במדינה אחת ולחלק את האחריות בין שאר המדינות.

האם יש בארצך פליטים בעלי זכויות יתר, כלומר כאלה אשר ארצך מעדיפה לקלוט יותר מאשר אחרים? במידה וכן, מדוע?

בהיסטוריה המודרנית, המדינה שלי (סלובקיה) לא בדיוק הובילה בקליטת פליטים. מספר הפליטים שקיבלנו במהלך 20 השנים האחרונות היה בערך 600, והם קיבלו הגנה מסובסדת. ככלל, המדינה הייתה פתוחה יותר בשנות ה-90, כאשר קיבלנו פליטים ממדינות יוגוסלביה לשעבר ואפגניסטן. בנוסף, פליטים קובנים נוטים לקבל הגנה לעתים יותר קרובות ויותר בקלות מאשר פליטים ממדינות אחרות. כעת, קבלת פליטים במידה גדולה מושפעת מעלייה באיסלאמופוביה, ופוליטיקאים הצהירו במספר הזדמנויות שסלובקיה תקבל פליטים נוצרים בלבד. זה מאד מסוכן, כיוון שבחירת פליטים בהתבסס על דתם היא אפליה מובהקת, ואנו מסתכנים בכך שאנשים הזקוקים להגנה יותר מאחרים יישארו במצב של סכנה ורדיפה, כיוון שלא יהיה מי שייתן להם הגנה.

האם לדעתך זוכים הפליטים בארצך ליחס הוגן?

במהלך השנה האחרונה, פליטים הודרו ברמה שגם הם מסרבים לקבל את ההגדרה הזו. במובן זה, אם אתה מגלה שאתה פליט במדינה שלנו או אם אתה נראה כמו אזרח זר, אתה תיתקל בחשדנות, אפליה והדרה. אז משפטית, היחס ההוגן מובטח וגם מיושם במובנים רבים, אך למעשה, במהלך השנתיים האחרונות, נוצרו גם חומות גבוהות ושקופות.

האם תסכימי לביצוע קיצוצים בתכנית הרווחה של מדינתך, במידה ודבר יסייע לקליטתם של פליטים רבים יותר?

 לא, כיוון שזה יצור מתח רב בחברה ויגרום לה שלא לרצות לקבל פליטים. אני מאמינה שעם אדמיניסטרציה טובה וניהול טוב, שימוש במשאבים ציבוריים בצורה נאותה ועירוב תורמים פרטיים, למדינות שלנו יהיו מספיק סכומים כדי לענות על הצרכים של הפליטים בצורה נאותה.

מהם מבחינתך התנאים המוקדמים לקליטה מוצלחת? האם יש להציב דרישות מינימום

- בפני המהגרים?
- בפני האוכלוסייה המקומית?


קודם כול, המונח "אינטגרציה מוצלחת" מעורפל ומטעה. מה נחשב כאינטגרציה מוצלחת? האם זה ידע וכבוד לחוק, או אולי שינוי מוחלט של תרבותו של האחר וקבלה מוחלטת של המנהגים התרבותיים, החברתיים והדתיים של הרוב במדינה? או משהו ביניהם? מהי הצלחה?
האם אנו מצפים מכל פליט להיות יזם עשיר ומודל לתרומה חיובית לפיתוח החברה? עבורי, ציפייה כזו תהיה נאיבית ומטעה. רוב האנשים פשוט רוצים להתמסד ולחיות את חייהם הרגילים בשלום, ללא רדיפה והדרה. לעבוד, לשלוח את הילדים לבית הספר, ולקבל גישה לשירותים. יש כאלה שרוצים לחזור ולעזור בפיתוח המדינה שלהם לאחר שנגמרה המלחמה, ואחרים מוצאים בתים חדשים במדינה הקולטת. אינטגרציה היא תהליך מאד אינדיבידואלי וקשה לעשות הכללה.
כדי להצליח בחברה, אני חושבת שאנו צריכים לפתח שאיפות ריאליות ולגיטימיות, וגם חוקים ומטרות בנוגע להבנתנו ההדדית של המושג "אינטגרציה מוצלחת", ולהפוך אותם להסכמה חברתית נרחבת. גם הפליטים צריכים להיות חלק מההסכם הזה. הם צריכים לדעת מה מצופה מהם, והחוקים צריכים להיות ברורים, נגישים וניתנים להשגה. גם החברה הקולטת צריכה לקבל את החוקים והציפיות האלה, ולפנות מקום לאנשים חדשים, לא ליצור חומות שקופות נוספות. ברגע שהרוב בשני הצדדים יגיע להסכם כזה ויקיים אותו, נוכל להשיג משהו, בתור קהילה.

האם את מכירה פליטים באופן אישי?

כן, הרבה.

האם את תומכת בפליטים באופן פעיל?

כן.

כיצד תתפתח סוגיית הפליטים במדינתך?

א) בשנתיים הקרובות?


אני חושבת שבסופו של דבר המדינה שלי תצטרך ללמוד איך לקבל פליטים ולהעניק להם בית חדש ובטוח. עלינו לקחת חלק בחובה הגלובאלית. אנו מדינה עשירה כרגע, ועלינו לעזור למדינות העניות יותר ולאנשים שבורחים ממלחמה ורדיפה. בעבר אנחנו היינו אלה שקיבלו עזרה, עכשיו תורנו לעזור. כך העולם עובד.
               
ב) בשני העשורים הקרובים?


אני מקווה שבעשרים השנים הבאות סלובקיה לא תחווה שוב את המצב שבו אזרחיה הופכים לפליטים, אלא תהיה מדינה המספקת הגנה לפליטים.

האם את מסוגלת לדמיין עולם ללא פליטים?

כן, אני יכולה, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה במהלך חיי.

במידה וכן: מה נדרש לשם כך?

זה יצריך רצון אמיתי מצד כל המנהיגים הפוליטיים לפעול מתוך שיתוף פעולה, והכרה בלתי מותנית באוניברסאליות של זכויות האדם ובאחריות לפשעים חמורים.

האם את או בני משפחתך נקלעתם בעבר למצב של מנוסה?

כן, בן זוגי והמשפחה שלו נאלצו לברוח מאפגניסטן לאירופה לפני כמעט 20 שנה.

האם את מאמינה, כי הינך עלולה להפוך לפליטה ביום מן הימים?

אני מקווה שלעולם לא אהיה פליטה, אבל לעולם אי אפשר לדעת איך העתיד יתפתח. אני חוששת שרטוריקה פוליטית חזקה ולאומיות פופוליסטית גוברת כפי שאנו רואים במדינות רבות במערב ובמזרח, עלולים בסופו של דבר להוביל למלחמה, אם לא נשכיל לעצור את זה בזמן. במקרה כזה, אני אהגר ואבקש מקלט בקנדה או באמריקה הלטינית.

עד כמה את זקוקה למולדת?*

במסגרת העיסוק שלי שבו אני נחשפת לנושא הפליטים, במהלך השנים הבנתי כמה משמעותי לאדם להחזיק בבית או לאבד אותו. פתאום זה בלתי אפשרי לחזור למקומות ילדות כמו הבית של ההורים או הסבים, או לבית הספר. פתאום אי אפשר לפגוש חברים ותיקים, כי רבים מהם מתו, אי אפשר לראות סרטים ישנים או להסתכל בתמונות משפחתיות.
כל זה קשור ל"בית", וקיומם של כל האנשים והדברים האלה חשובים מאד לנפש האדם ולתחושת הביטחון שלו. איבוד התחושה של בית הוא טראומה שקשה להתגבר עליה. במידה מסוימת זה מפחיד גם אותי, כי אני גדלתי בעולם בטוח, יש לי בית ומשפחה ואני מוקפת בחברים. אני יכולה לדמיין ולהבין עד כמה טראגי וקשה זה יכול להיות לאבד אותם. אף אדם לא צריך להיחשף לתחושות כאלה ולאבד את ביתו בכוח ובאלימות.
 
*שאלון זה נלקח מהשאלות של מקס פריש בנוגע ל"מולדת".