ישראל
איילת גונדר גושן

מה משמעות המונח פליט עבורך? 

יש שיחת טלפון עם סבא שלי שאני לא שוכחת. הוא גבר מקריח בן תשעים, ומספר המילים ששתק עולה לאין ערוך על מספר המילים שאמר. אבל בערב לפני שעזב את ביתו בתל אביב ועבר לבית אבות, התעקשתי שנדבר. שאלתי: "ארזת הכול?", והוא ענה: "ארזתי הכול." שאלתי: "ואיך זה לעזוב בית אחרי שלושים שנה"? הייתי בטוחה שיהיה לו קשה, אולי משום שלי היה כל כך קשה. סבי וסבתי התגוררו בבית הזה מאז שנולדתי. זיהיתי את מגע הקירות בכף ידי, כשם שמזהים מגע אדם קרוב בכף ידך. אך סבא שלי הפתיע אותי. במקום לדבר על הקושי, הוא חייך מעבר לקו: "אני כבר עזבתי כל כך הרבה בתים, לפעמים בריצה באמצע הלילה, שלעזוב עוד בית זה באמת לא משנה שום דבר".

סבא שלי היה פליט. בשנות המלחמה ואחריה הוא חצה את אירופה שתי וערב. מפינסק לרוסיה. מרוסיה לסיביר. מסיביר לרוסיה. מרוסיה לפולין. מפולין לאיטליה. מאיטליה לפלשתינה. הוא גורש, ואז הוחזר, ואז עזב, טולטל תחילה על ידי כוחות גדולים ממנו ולבסוף על ידי כוח רצונו שלו, ששילח את כפות רגליו לישראל. אני חושבת על כל הקילומטרים שגמעו כפות הרגליים האלה. גם המסע הארוך ביותר, כל עוד יש בסופו איזה בית, הרי יש בו טעם. אודיסאוס מפליג שנים כדי להגיע לאי שלו. בני ישראל חוצים את המדבר כולו כדי להגיע לארצם. אבל מה קורה כשבסוף כל הקילומטרים האלה לא ממתין בית? כשאתה חוצה את כל המדבר רק כדי להגיע, ולגלות שאין בסוף הדרך דבר זולת מדבר נוסף. זו הטרגדיה של גל הפליטים הנוכחי. 

האם בריחה מעוני לגיטימית פחות מהבריחה ממלחמה או מדיכוי פוליטי? 

כשאדם נמלט ממלחמה, הוא נמלט מעוול שמקורו באדם אחר. כשהוא נמלט מדיכוי פוליטי, הוא נמלט מעוול שמקורו באנשים אחרים. כבני אדם, תחושת האחריות שלנו כלפי אנשים הנמלטים מרדיפה נובעת מתחושת אחריות קולקטיבית ביחס לעוול שמקורו בנו, בבני האדם. אנחנו עדים לרוע, לחטא של בני אנוש כלפי בני אנוש אחרים, ובאמצעות פעולה חומלת אנחנו רוצים לנקות את עצמנו מהחטא הזה, להוכיח שאנחנו שונים. 

ומה לגבי מנוסה מפני בעיות אקולוגיות?

לעומת זאת, כשאדם נמלט מאימת הבצורת, הוא נמלט מאיתני הטבע. כאן, תחושת האחריות הקולקטיבית שלנו מופחתת, כי הסבל אינו מעשה ידי אדם אלא מעשה ידי גורל. אנחנו לא חשים זעזוע מוסרי, ואנחנו לא נחפזים לטהר את עצמנו מהחטא הקולקטיבי באמצעות הוכחה שאנו נבדלים מאלו שביצעו את הפשעים.

יתרה מכך, משחר האנושות נהוג לראות באיתני הטבע ביטוי של רצון האלים. המבול הוא תולדה של זעם אלוהי על החוטאים. הבצורת היא עונש על חטאיו של העם. זו חשיבה מאגית, כמובן, אבל היא לא חלפה מהעולם יחד עם הקדמונים. העמדה הפרוטסטנטית, שלפיה שפע הוא תוצר של אהבת האל ועוני הוא גמול לחטא קדמון, נוכחת עד היום באתוס התרבותי שלנו. כאשר אדם נמלט מפגיעתו של אדם אחר, אנחנו מתגייסים למענו. אך כשהוא נמלט מעוני שהוא "גזירת שמים", משהו בחשיבה המאגית שלנו מגורה. אם השמים שלחו לו את הבצורת - אולי אכן מגיעה  לו בצורת? 

מתי אדם חדל להיות פליט? 

פליטות נתפסת על ידי מי שחווים אותה כעניין האמור להיות ארעי: נכפה עליהם לעזוב – והם ממתינים להזדמנות לשוב. בניגוד לכך, הגירה היא עניין קבוע: החלטה מושכלת שלפיה נכון להעתיק את מרכז החיים לנקודה אחרת על הגלובוס, והתנהלות שיטתית המיועדת ליצור ערך מרבי בתהליך המעבר. השפה העברית אף הגדילה לעשות, והיא מתארת את ההגירה של יהודים לישראל כ"עלייה", ולא כהגירה סתם. ועדיין, ומכיוון שפליטות היא בראש ובראשונה עניין של תחושה פנימית – גם מהגרים מרצון עשויים לחוש, בנסיבות מסוימות, כפליטים.

במישור המעשי, אדם חדל להיות פליט כאשר לא נשקפת עוד סכנה לחייו מצד המדינה שממנה  נמלט. כך, לפי חוקים בינלאומיים לא ניתן להחזיר פליט בכוח למדינת המוצא שלו כל עוד נשקפת סכנה מוחשית לחירותו על בסיס גזע, דת, דעות או השתייכות חברתית.

מובן שמעבר למישור המשפטי, מתקיים גם המימד הרגשי, מתי אדם חדל להרגיש כמו פליט. כך למשל כותבת המשוררת רירי מנור, שהיגרה לישראל בגיל 9 מרומניה: "לגור כפליט באוהלה של שפה אחרת". מנור היא משוררת ישראלית, היא כותבת שירה מצוינת בעברית, אבל עדיין מתקיימת בה הילדה  התלושה בת התשע, שמתגוררת כפליטה באוהל של שפה אחרת, שאינה שפתה.

סבא שלי נולד ב-1926. מפות עם שמות מדינות ששורטטו בשנת לידתו, שוב אינן רלוונטיות. הוא גבר בן 90 שנמלט מברית המועצות, שכבר אינה קיימת, ובמנוסתו עבר דרך מדינות ואימפריות נוספות, שגם הן כבר אינן קיימות. האם העובדה שהמדינה או העיר שממנה נמלטת נמחקה כליל, כבר אינה מופיעה במפות, מוחקת גם את היותך פליט? ברור שלא. אדם יכול לשבת בבית יפה, להביט דרך החלון על גן יפה, ועדיין להרגיש זר לבית ולגן. כי לבית הזה אין את הריח שהיה בבית ההוא, בגן ההוא. יש ריחות ומקומות שתתגעגע אליהם עד יום מותך.

סוגיית הפליטים משמעותית במיוחד כשאנחנו מדברים על הפליטים הפלשתינים. כשישראל הוקמה, הרבה מאד פלשתינים עזבו או גורשו מהאדמה שקיבלה כעת את השם "המדינה היהודית". הם שמרו את מפתחות הבתים שלהם. כעת, מדובר על למעלה מחמישה מיליון פלשתינים, צאצאיהם של אותם פליטים, שאוחזים במפתחות הללו. זה אחד מסלעי המחלוקת בין ישראל והפלשתינים. 

האם יש זכות טבעית לבקשת מקלט?

אם נסתכל על העת העתיקה נראה שהזכות למקלט מופיעה בהרבה תרבויות, ושעמים שונים הכירו בה כבר משלב מאוד מוקדם. בתנ"ך, ערי המקלט מוזכרות כערים שאליהן נמלט אדם שהרג בשוגג, אך המהות אינה מאוד שונה מזו האקטואלית – מדובר במקום שאליו נמלט אדם שנשקפת סכנה לחייו במקום הולדתו. 

אם אנחנו מקבלים את הנחת המוצא הליברלית, שלפיה חירויות מסוימות הן נחלתו הטבעית של כל אדם, מתוקף היותו אדם, אזי קשה לעמוד שווה נפש כשלשערי עירך מגיע אדם שהחירויות הללו נשללו ממנו. המורכבות מתחילה כששואלים: על מי מוטלת האחריות לשמור על הזכויות הללו? אם השלטון בסוריה פוגע בזכויות הטבעיות של אזרחיו, האם על שלטון אחר מוטלת האחריות לשמור על הזכויות הללו, על ידי הקניית מעמד פליט לאותם אזרחים? 

אם כן, האם זו זכות בלתי מותנית?

התשובה בעיני היא "כן, במידה". סוגיית המידה חשובה, כי היא לוקחת בחשבון את המגבלות של החסד האנושי. בזמן שהחסד האלוהי הוא אינסופי, החסד האנושי הוא כמו יוגורט, יש לו תאריך תפוגה. אנשים אינם מלאכים, ואם אנחנו רוצים ליצור שינוי חברתי אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון. כשאדם שואל "השומר אחי אנוכי", התשובה היא "כן", אבל "כן" אין משמעו שכל אדם חייב או מסוגל לחלוק את כל מה שיש לו עם אחיו שווה בשווה. זה היה נחמד מאוד אילו זה היה עובד ככה, ואולי חינוך מרקסיסטי יצליח יום אחד לגרום לזה, אבל בינתיים אני מוכנה להסתפק גם בחלוקה פחות שוויונית – כל עוד תתקיים חלוקה, ולא הפניית עורף.

השאלה היא מה האחריות המוסרית שלנו כלפי הסבל של אנשים אחרים. כמה אנחנו מוכנים לפגוע בנוחות שלנו, בכלכלה שלנו, במותרות שלנו, כדי לסייע למי שאין להם. ברור שישראל לא תקלוט את כל אוכלוסיית אריתריאה, אבל לתת מעמד של פליט רק ל-1% ממבקשי המקלט, כפי שקורה עכשיו, זו אטימות אנושית.

האם את חושבת שכמות הפליטים שמדינה יכולה לקלוט היא מוגבלת? 

כן, מאותן סיבות שנימקתי קודם לכן. אנשים חוששים לכלכלה שלהם וליציבות המדינית שלהם, והחשש הזה מוצדק. השאלה היא עד כמה אתה נותן לחשש הזה לנהל אותך, ועד כמה אתה מביט בו באופן אובייקטיבי. הממשל הנוכחי בישראל מתנער מהאחריות שלו כלפי פליטים – אנחנו למעשה בקושי מעניקים מעמד של פליט למבקשי המקלט המגיעים אלינו. לא נוכל לקבל את כולם, אבל האם המשמעות היא שלא מקבלים אף אחד? 

אם מספר הפליטים מוגבל, היכן את משרטטת את הקו - ולמה?

סיוע לפליטים הוא משימה משותפת של מדינות המערב, ואילו כולם היו מתגייסים לכך, היינו יכולים לשרטט ביחד מתווה שיגן על זכויות אדם, כמו גם על הכלכלה והיציבות של המדינות המסייעות. אולי הוא לא יהיה אידיאלי, אבל הרבה פחות אנשים ייפגעו מכפי שקורה עכשיו. כרגע, הדיון מאוד דיכוטומי – או שאתה בעד באופן בלתי מותנה ובלתי מוגבל, או שאתה נגד באופן מוחלט ומלא שנאת זרים. אני חושבת שהדיכוטומיה הזו לא משקפת את המציאות. היא פוגעת ביכולת שלנו לפעול באופן יעיל ומושכל.

שרטוט הקו צריך להתחיל הרבה לפני שהפליט מתדפק על שערי אירופה, על גבולות ישראל או על המעברים לטורקיה. שרטוט הקו חייב להתחיל במדינות המוצא של הפליטים האלה.
מה היה קורה, למשל, אילו התעוררנו לפני חמש עשרה או עשר שנים, וידענו לצפות את גל הפליטים הנוכחי? מה היה קורה אילו מדינות המערב – המשקיעות כיום מיליארדים בגדרות, ובתשתיות רפואיות, ובמחנות פליטים ובמניעת פשיעה – היו מפנות עשירית מהסכומים האלה על מנת לבסס את הכלכלה והחקלאות באפריקה? כמה פליטים לא היו מגיעים אל המערב המבוסס והעשיר, אילו היינו מוכנים להיות מעורבים לעומק בבלימת מסעות ההרג, השחיטה והאונס ההמוני של המלחמה בסוריה, סודן או אריתריאה?

הסיוע המשמעותי ביותר לפליטים מתחיל בבלימת הסיבות שיגרמו להם להפוך פליטים. 

האם יש פליטים פריבילגים במדינה שלך, כאלו שמתקבלים יותר יפה מאחרים? אם כן, למה?

אחרי מלחמת העולם השנייה, ישראל קיבלה בזרועות פתוחות את שארית הפליטה של העם היהודי. המדינה הזו קמה כדי לשמש מקלט לכל יהודי שנרדף בעולם עקב היותו יהודי, ובמידה רבה היא עמדה ביעד הזה. מובן שגם כאן, היה מדרג. היו שהתקבלו בסבר פנים יפה יותר מהאחרים. היו שסבלו מאפליה. כך למשל, ישראל העלתה לארץ את יהודי אתיופיה, במבצע אווירי של חיל האוויר הישראלי והמוסד. למעלה מ-6,000 איש הגיעו ככה לישראל בשנות השמונים, אחרי מסע קשה ומפרך. אך  אתיופים רבים חווים אפליה בישראל, בעיקר בהשוואה למי שהגיע ממדינות אירופאיות, כמו היהודים שנמלטו מרדיפות השלטון הקומוניסטי באותה תקופה.

הפער מחריף ברגע שמדובר בפליטים שאינם יהודים. בעוד ש"חוק השבות" מקנה לכל יהודי זכות לעלות לישראל, בין אם הוא פליט או לא, פשוט משום שזו מדינת העם היהודי, השערים נעולים עבור אחרים. האריתראים והסודנים מהווים היום את רוב הפליטים בישראל, והיחס אליהם שונה לחלוטין בהשוואה ליחס לפליטים יהודים, שנתפסים כבני עמנו. אך הגישה כלפי האריתראים והסודנים עדיין חיובית יותר מאשר העמדה של הממשל הישראלי ביחס לפליטים הפלשתינים של 48. כאן התשובה היא "בשום פנים ואופן לא". זה נתפס כאיום קיומי על עצם מהותה של המדינה כמדינה יהודית. 

האם פליטים בישראל מקבלים יחס הוגן? 

נכון ליוני 2016 יש בישראל כ-41,477 מבקשי מקלט, רובים מאריתראה ומסודן. הם לא מקבלים מעמד פליט, אלא מוגדרים כ"מבקשי מקלט". מדינת ישראל רואה בהם "מסתננים", ומכירה רק באחוז אחד מהם כפליטים. כך, הם חיים בישראל ללא מעמד מסודר, ללא היתר עבודה, וללא נגישות לשירותים חיוניים. כיום כלואים 3,600 איש במתקן "חולות" שבנגב, בתנאים קשים, תוך שמופעל עליהם לחץ כבד לעזוב את ישראל "מרצון". 

האם מקובל עליך קיצוץ בתקציב המיועד לישראלים בכדי לקלוט עוד פליטים?

כן. אבל אני לא חושבת שזה חייב להגיע לידי כך: הכסף שמדינת ישראל משקיעה בהתנחלויות יכול היה ללכת למטרה הזו, כמו גם למטרות ראויות אחרות. 

מהם מבחינתך התנאים המוקדמים לקליטה מוצלחת? האם יש להציב דרישות מינימום

- בפני המהגרים?
- בפני האוכלוסייה המקומית?


פליט הוא אורח. כשבית אחר מכניס אותך אליו, אתה משתדל לשמור על כללי ההתנהגות של אותו בית. אין הכוונה לכך שאתה מוחק את זהותך, או מבטל את עצמך כאדם וכסובייקט, אבל יש צורך ברגישות תרבותית. אותו הדבר מהצד השני, של האזרחים - רגישות תרבותית הכרחית כאן, כי אף מארח לא אמור לגרום לאורח שלו להרגיש לא בנוח.

כשטירקתי בדרום אמריקה, סופה הרסה את האוהל של שני חבר'ה שישנו לידינו. היה קפוא בחוץ, והזמנו אותם להיכנס. להם היה ברור שהם לא יוכלו למתוח את הרגליים, ולנו היה ברור שלא נוכל למתוח את הרגליים. לכולם היה לא נוח, אבל בבוקר המחרת כולם היו יבשים.  

אם לעבור מאוהלים בדרום אמריקה למישור יותר פרקטי: אינטגרציה של פליטים בישראל מחייבת היתרי עבודה. אנשים צריכים להיות מסוגלים לקיים את עצמם. גם כדי לא להיות לנטל על מערכת הרווחה, וגם כדי לשמר חוויה של מסוגלות ואוטונומיה. כיום, היעדר היתרי עבודה למבקשי מקלט בישראל פוגע ביכולת שלהם להשתלב בחברה. אינטגרציה גם מחייבת נגישות לחינוך. נכון, יש לזה משמעות כלכלית, אבל המשמעות הכלכלית של היעדר-חינוך גדולה בהרבה בטווח הארוך. 

האם את מכירה פליטים באופן אישי? 

במהלך העבודה שלי באגודה לזכויות האזרח עבדתי מעט עם מרכז הסיוע לפליטים ולעובדים זרים. הנחיתי קבוצות סטודנטים בתחום זכויות האזרח, וערכנו סיורים ומפגשים עם פליטים ומבקשי מקלט. כפסיכולוגית, הגעתי פעמים ספורות לגני הילדים המאולתרים המשמשים פליטים על מנת לפגוש את הילדים ולשחק איתם. המפגשים הספורים הללו הותירו בי חותם עצום. 

האם את תומכת בפליטים באופן פעיל? 

כשכתבתי את הרומן "להעיר אריות", שבמרכזו רופא ישראלי הפוגע בפליט אריתראי, עבדתי עם רופאים למען זכויות אדם. הם סייעו לי בתחקיר על המצב הרפואי של פליטים המגיעים לישראל. לעיתים אני מרגישה שעצם הכתיבה על פליטים בישראל מהווה פעולה בעולם, כי הכתיבה מעלה את המודעות למה שעל פי רוב מודחק בשיח הישראלי. אבל רוב הזמן, אני מרגישה שהכתיבה לא משנה את המציאות אלא רק מתעדת אותה, ושדרושה פעולה אמיתית בעולם, לא מול המקלדת. 

כיצד תתפתח סוגיית הפליטים במדינתך?

א) בשנתיים הקרובות?
ב) בשני העשורים הקרובים?


זה תלוי בהתפתחויות הגאו-פוליטיות של השנים הבאות. זה המזרח התיכון, ובמזרח התיכון הכול יכול לקרות. כרגע, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לגרום לפליטים אפריקאים לוותר על ההגעה לכאן. הממשלה מדווחת בשביעות רצון שזה עובד. 

האם את מסוגלת לדמיין עולם ללא פליטים?

זה כמו לשאול "האם את יכולה לדמיין עולם שאין בו רוע, או עוול אנושי". אני יכולה לדמיין עולם כזה, אבל לא הייתי מהמרת עליו. היכן שיהיו אנשים, יהיו גם רדיפה וחוסר צדק. אבל היכן שיהיו אנשים, יהיו גם חסד וחמלה. בני אדם מסוגלים לשני הדברים הללו, שניהם טבועים בנו. חוסר הצדק והחמלה מתקוטטים בתוכנו כל הזמן, גם כחברה וגם כפרטים, וזה המאבק האנושי להכריע ביניהם. 

עד כמה את זקוקה למולדת?*

מאוד. אבל לא יותר מדי. אני נטועה עמוק בתוך השפה העברית, וקשורה מאוד לריחות, לטעמים ולמקומות שמהווים בשבילי בית. ומצד שני, ככותבת, מידה מסוימת של זרות הכרחית בשבילי. פרויד כותב על האל-ביתי, הרגע שבו גם המקום המוכר ביותר הופך לזר ומאיים. אני חושבת שההתבוננות הזרה הזו היא המרחב שבתוכו צומחת כתיבה. 

*שאלה זו לקוחה מן השאלון "מולדת" מאת מקס פריש.