ירושלים, פריז
אווה אילוז, פרופסור לסוציולוגיה

הדור של נגיף הקורונה, אשר חווה מקרוב כיצד עלולה להיראות קריסה כלל-עולמית, יידע שעליו לשמור על העולם טוב יותר. אם הוא לא יעשה זאת לא יתקיימו יותר שום אינטרסים ציבוריים או פרטיים להגן עליהם.

מאת אווה אילוז

Quadratisches Bild von Eva Illouz vor bräunlichem Hintergrund; sie hat schwarze, kurze Haare und hält ein Glas in der linken Hand Geisler-Fotopress © picture alliance
מהם בעינייך המאפיינים של המצב הנוכחי, באופן אישי עבורך או במדינה שלך?

אנשים הם בעלי יכולת הסתגלות יוצאת מן הכלל. בהתחלה הרגשתי כמו בסרטו של לארס פון טרייר "מלנכוליה" (2011), שבו הצופה מתחיל להבין לאט, בשילוב של אימה וחוסר אונים, שהעולם הולך לקרוס משום שהוא עומד להתנגש בכוכב לכת אחר בשם מלנכוליה. בסוף הסרט הצופה המהופנט והנדהם עוקב אחר מסלולו של הכוכב בשעה שהוא עושה את דרכו להתנגשות בכדור הארץ. תחילה היה הכוכב נקודה מאוד מרוחקת בשמיים, אולם אז  הוא הופך למעין דיסק שהולך וגדל, ולבסוף הוא מכסה את כל המסך ומתנגש בכדור הארץ.

מכוון שכולנו נתונים בעיצומו של אירוע חובק עולם, שאת היקפו עדיין איננו יכולים לתפוס באופן מלא, חיפשתי אנלוגיה מתאימה ונזכרתי בסצנת הסיום בסרטו של לארס פון טרייר.  

בשבוע השני של חודש ינואר 2020 שמעתי לראשונה בכלי התקשורת האמריקאיים על נגיף מוזר, ומיד חיפשתי עליו פרטים נוספים, משום שבני היה אמור לנסוע לסין. הנגיף עדיין היה רחוק מאוד – כמו דיסק רחוק של כוכב מאיים. בני ביטל את נסיעתו, אך הדיסק המשיך במסלולו הבלתי נמנע והתנגש בנו באיטיות באירופה ובמזרח התיכון. יחד עם רבים אחרים ראיתי כיצד העולם נעצר. נגיף הקורונה הוא אירוע בעל קנה מידה פלנטרי שאותו אנו בקושי מסוגלים לתפוס – לא רק בגלל ההיקף העולמי שלו, ולא רק בגלל קצב ההדבקה המהיר שלו, אלא גם מכיוון שמוסדות שמעולם לא הטלנו ספק בכוחם העצום נפלו על ברכיהם תוך שבועות ספורים.

עבורי באופן אישי, כעת כשהמצב התייצב, החיים אמנם נפגעו קשות, אך באותו זמן כמעט לא השתנו. אני חוקרת ולכן רגילה לשבת, לקרוא ולכתוב בחדר אחד. צמצום מרחבי הוא חוויה שמאוד מוכרת לי. בה בעת, אני חיה בשתי יבשות, בצרפת ובישראל, וכעת הנגיף מחזיק אותי באחת מהמדינות הללו. אני מרגישה כאילו הופרדתי מהמחצית השנייה שלי.
 
משבר הקורונה הוא ברמה הלאומית המשבר החמור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, משום שהוא בו זמנית משבר בריאותי, כלכלי ופוליטי. ישראל היא המדינה היחידה שבה ראש ממשלה מובס – בנימין נתניהו – ניצל מגיפה על מנת להתחמק מהחוק ומתוצאות הבחירות.

אני מודה שבתחילת המשבר התרשמתי מהרצינות והיסודיות של האמצעים שננקטו על ידי הישראלים, וחשבתי לעצמי שמוטב לעשות יותר מדי, כדי להציל חיים, מאשר להפגין מידה מופרזת של אופטימיות חסרת דאגות, כפי שהיה המצב בצרפת או בבריטניה. בהשוואה למדינות אלה, כך האמנתי, ישראל הפגינה אחריות ורצינות. אבל אז האירועים הפוליטיים החלו להתפתח, ולאט לאט התחוור לי שנתניהו השתמש במשבר בצורה צינית לחלוטין כדי להימלט מהחוק ומתוצאות הבחירות שבהן הפסיד.


כיצד המגיפה הגלובלית צפויה לשנות את העולם? אילו תוצאות ארוכות טווח את חוזה שיהיו למשבר?


את ההשלכות הכלכליות לא ניתן לחזות כמובן. אני מניחה שאחוזי האבטלה יהיו גבוהים. הכול תלוי באופן שבו יטפלו במצב הזה. אם זה יתנהל כמו במשבר של 2008 – כלומר בצורה שתגן ותציל את עורם של העשירים ושל התאגידים הגדולים ושל הוול סטריט – אני מאמינה שזה עלול להוביל למחאות המוניות ואפילו למהפכה. אני לא מאמינה שנוכל להסכים לצעדי חילוץ נוספים של העשירים על חשבון האזרחים הפשוטים. זה יוביל לאי-שקט גדול. אבל אם המדינה תשתמש בכסף שלה כדי להניע מחדש את גלגלי התעסוקה וכדי לסייע לתרבות, כפי שעושה כרגע גרמניה עם חבילת סיוע בסכום בלתי יאומן של 50 מיליארד אירו כדי לסייע מיידית לעסקים קטנים, לעצמאים ובעלי מקצועות חופשיים, אז אני סבורה שתיווצר אפשרות לבנות מחדש את האמון ואת הכלכלה הלאומית. עם זאת, אני מקווה שזה יקרה יחד עם ההבנה שלא ניתן להמשיך ולהקריב את התקציב הציבורי על מזבח הרווחים.

מה גורם לך לחוש תקווה?

 
המגיפה העולמית הזו היא תצוגה מקדימה למה שעוד יכול להמתין לנו בהמשך הדרך, אם יופיעו כמה וירוסים מסוכנים נוספים ואם שינוי האקלים יהפוך את העולם למקום שאינו ראוי למגורים. אני חושבת שכל אחד ואחת צריכים להבין את המצב הנוכחי בתור תצוגה מקדימה, בתור משהו שעתיד להתרחש בצורה הרבה יותר גרועה. בניגוד לכמה תחזיות על התחזקות מחודשת של הלאומיות והגבולות, אני מאמינה שרק פעולה בינלאומית מתואמת יכולה לסייע להתמודדות עם הסיכונים והסכנות החדשים הללו. המדינות בעולם תלויות אחת בשנייה באופן בלתי הפיך, ורק תגובה אחידה יכולה לסייע לנו להתגבר על המשבר הבא.
אנו נזדקק לצורה חדשה לחלוטין של תיאום ושיתוף פעולה בינלאומי, כדי למנוע בעתיד העברת מחלות מדבקות בין בעלי חיים ובני אדם, וכדי לחקור מחלות ולהביא לפיתוחים חדשניים בתחומי הרפואה והציוד הרפואי.
בראש ובראשונה, מה שדרוש הוא שהעושר הבלתי יאומן שאותו צברו מוסדות פרטיים יושקע מחדש בנכסים ציבוריים. אני סבורה שהדור של וירוס הקורונה – אותם אנשים צעירים שרואים וחווים מקרוב כיצד עלולה להיראות קריסה כלל-עולמית – יידע שעליו לשמור על העולם טוב יותר. אם הוא לא יעשה זאת, לא יתקיימו יותר שום אינטרסים ציבוריים או פרטיים שיהיה צורך להגן עליהם. בעולם ישררו כיעור וברוטליות, בדיוק כפי שהפילוסוף האנגלי תומאס הובס אמר על מצב הטבע של האדם.