בכנות… השתלבות
האם אנו מוכנים לראות נשים מנהיגות?

Die einzige Präsidentschaft-Kandidatin in Kenia 2013, Martha Karua, steht auf der Bühne einer Gebetsversammlung.
מרתה קרואה הייתה המועמדת היחידה לנשיאות בקניה בשנת 2013. זמן קצר לפני הבחירות היא ביקרה בעצרת תפילה. | צילום: תומאס מוקויה. © picture alliance / רויטרס

בגרמניה יש קנצלרית מאז שנת 2005. אולם לאור העובדה שאי שוויון בחברה עדיין קיים הסופר
דומיניק אוטיאנגה שואל: האם גרמניה אכן מוכנה למנהיגה נוספת כפי שנראה במבט ראשון?

מאת דומיניק אוו'ור אוטיאנגה

כשצפיתי פעם עם ארבעה חברים בריאיון עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל שאל את עצמו אחד מהם כיצד זה מרגיש להיות האדם החזק ביותר באירופה. מישהו אחר חשב שהיא חסרת כוח שכן 16 ראשי הממשלה העומדים בראש 16 המדינות המרכיבות את גרמניה שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות. מישהו אחר פנה אליי ואמר: "נראה לך שהאנשים במדינה שלך יכולים לבחור בנשיאה אישה?" ייתכן מאוד שצפינו באותה תוכנית וראינו דברים שונים לחלוטין בדיוק כפי שהתנ"ך משקף את העמדות והערכים הסובייקטיביים שלנו.
 
לא הייתה לי תשובה מן המוכן - ולא שלא היו תשובות - אך בעוד שרצו לי דברים שונים בראש חשבתי לעצמי מדוע בכלל נשאלה השאלה הזאת ובאותו הזמן חשבתי על הנוף הפוליטי במדינה שלי - נשים בפוליטיקה, מערכות פוליטיות - והשוויתי אותם לגרמניה. "טוב, נו, אני יכול להבין את זה. כך זה היה לפני כמה עשורים גם אצלנו" הגיב הידיד שלי על שתיקתי. 

כל עוד הגברים הם אלה שנותנים את הטון

גם כעבור כמה שנים המשכתי לקוות למצוא תשובה לשאלה זו. שאלה זו הובילה אותי לעסוק בסוגיית המגדר והמקצועות. כאשר הלכתי לעיריית שטוטגרט ונתקלתי רק בנשים בחלל העבודה העצום נזכרתי לשאול אחת מהן: "היכן נמצאים הגברים?" היא השיבה שהגבר היחיד בצוות נמצא כרגע בחופשה. היא הוסיפה שהמצב בתקופת ההכשרה שלה היה דומה: היו מעט גברים או שלא היו גברים כלל. להפתעתי המנהל היה גבר. ראיתי את הג'קט שלו תלוי על הדלת בעוד שנעליו הקישו על הרצפה מרוב התרגשות או מתח.
 
כשהלכתי לבנק ראיתי שם רק פקידות שנתנו שירות. גבר בחליפה ישב מאחורי קיר שקוף בחדר אחר והאישה שנתנה לי שירות הלכה אליו הלוך ושוב עד שהעניין שלי התברר. כמה ימים מאוחר יותר צפיתי בדיון בטלוויזיה שעסק בשאלה מדוע נשים משתכרות פחות באותה עבודה. באותה העת המשכתי לעסוק בשאלה: "האם המדינה שלך מוכנה לנשיאה אישה?"

נוף פוליטי מחוספס 

כעת כשמפלגת הירוקים בגרמניה הציגה מועמדת למשרת הקנצלר יש סיכוי שלגרמניה תהיה קנצלרית שנייה אחרי מרקל. האם המדינה מוכנה לכך? האם מדובר בכלל במוכנות או בעצם במערכת הפוליטית המאפשרת לציבור להתרכז יותר ברעיונות המפלגה מאשר בפוליטיקאים עצמם?
 
כשאני צופה באופן שבו פוליטקאי צעיר מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU) משוחח, מתווכח ומציג את עצמו ובמגיש החדשות שאומר כי הוא העתיד של מפלגת ה-CDU השמרנית נראה לי מעניין לדמיין את דמותו ואת הקריירה שלו כנשיא הרפובליקה. הוא מנומס, רהוט ורציני אך אני משוכנע כי הוא היה מנוצח בקלות מבחינה פוליטית בידי נשים וגברים מצפוניים שראיתי במדינות שונות באפריקה, בברזיל ובארה"ב, שם הנוף הפוליטי מחוספס וקשוח והאישיות חשובה יותר מהמפלגה הפוליטית. במדינות אלו מצפים מהמועמד לשלהב את ההמונים באמצעות קסם אישי ואופוריה, להעביר מסר של תקווה או להשתמש ברטוריקה חלולה. במדינות אלו על מנת להצליח המועמד נדרש להתמודד עם עלבונות ולהדוף האשמות חסרות בסיס כגון "הוא אינו מסוגל להשתמש בשירותים ציבוריים, כל שכן לשאת במשרה ציבורית". נחמדות כתכונת אופי היא חיסרון באופן ודאי. 
 
כעת כשמפלגת הירוקים בגרמניה החליטה למנות את המועמדת אנאלנה ברבוק למועמדת למשרת הקנצלר, המערכת הפוליטית מדגימה כיצד היא מסייעת במניעת מסע בחירות רווי השמצות והכפשות. המפלגות מחליטות על מועמדים ובעלי זכות הבחירה בוחרים במפלגה על פי הערכים והיעדים שלה. לפיכך השאלה אם המצביעים בבחירות מוכנים לגבר או לאישה במשרת הקנצלר אינה רלוונטית. מסיבה זו לפוליטיקאים מכל מגדר וכל קבוצה באוכלוסייה - רוב או מיעוט - יש סיכוי להיבחר בתנאי שהמפלגה מציגה את מועמדותם. ברפובליקות נשיאותיות כמו ארה"ב, ברזיל וקניה עוברים מועמדי המפלגות מסע בחירות מפרך, רווי תככים, עלבונות ואופוריה. הגברים והנשים שמצליחים במערכות כאלה צריכים כנראה להודות לאישיות שלהם יותר מאשר למפלגה שלהם.    .
 
וכדי להשיב סוף סוף לשאלה: האנשים בארצי כבר בחרו בנשים כמועמדות במערכת הפוליטית בעבר - הן בכפרים והן בערים גדולות. כן, הם אכן מוכנים לנשיאה אישה! שיטת ממשל פרלמנטרי תקל על נשים להיבחר שכן שיטה זו מעניקה למפלגות הפוליטיות את הכוח למנות אישה כמועמדת.    

 

"בכנות"

בטור "בכנות" המופיע מדי שבוע יכתבו דומיניק אוטיאנגה, איה ג'ף, מקסימיליאן בודנבוהם ומרגריטה טסומו. דומיניק אוטיאנגה כותב על חייו בגרמניה: מה מוצא חן בעיניו, מה זר לו והיכן הוא נתקל בתובנות מעניינות.