ריאיון: יוליה מסטצ'קין
The Book of Maria

"The Book of Maria" תוכנן כפרויקט תיאטרון, אבל אז הגיעה הקורונה. הבמאית יוליה מסטצ'קין מספרת בריאיון איך היא התמודדה בכל זאת עם האתגר לספר את סיפורה של "מריה", בצורה אמנותית שהייתה חדשה גם עבורה. 
 

מאת סדריק דורין

זאת לא הפעם הראשונה שבה את עובדת עם הגיבורה של הפרויקט החדש שלך.

נכון, מריה השתתפה ב"Out of Mea Shearim", הצגת תיאטרון דוקומנטרי שיצרתי לפני שבע שנים יחד עם אחי יבגני, בתמיכת מכון גתה ישראל והרשות לתרבות ולתקשורת של העיר המבורג. שמונה שחקנים ושחקניות כתבו באותה עת את הסיפורים האישיים שלהם על היציאה מהעולם החרדי, ומתוכם נוצר מחזה, שאותו הצגנו בירושלים ובהמבורג.  

הפעם את מתמקדת בדמות אחת בלבד.

כבר אז מריה הייתה זו שכתבה את הסיפורים הטובים ביותר. כל מי שקורא אותם רואה מיד לנגד עיניו תמונות, כמו בסרט. ללא ספק, הכישרון הזה לתיאור חזותי התפתח אצלה גם בגלל שבעולם החרדי שבו היא גדלה לא היו סרטים ולא אינטרנט. זוהי תרבות של סיפור סיפורים. אנחנו, בחברה של היום, איבדנו את היכולת הזו במידה ניכרת. חלק מהאנשים מתקשים לחבר יותר משני משפטים. אך כמובן, הפרויקט הזה נשען קודם כל על האישיות של מריה.

מה מאפיין אותה? 

מריה היא אדם יוצא מגדר הרגיל, היא רוח חופשיה מאוד שרוצה להביע את עצמה. במסגרת ההכנה לפרויקט צילמנו תמונות, וכשהלכנו בדרך נתקלנו פתאום בשלולית גדולה. בזמן שאני עדיין הרהרתי איך אפשר לעבוד עם השלולית מבחינה ויזואלית, מריה כבר שכבה בפנים, בתוך המים המלוכלכים. בשביל תמונה טובה, בתור אמצעי הבעה, היא עושה את זה בקלות. גם אין לה שום פחד לדבר על דברים מאוד אישיים, לפתוח את לבה ואז להגיד: ככה זה.

כמו במקרה של "Out of Mea Shearim", בעצם רצית שוב ליצור הצגה בימתית.

נכון. בפברואר 2020 אחי טס מהמבורג יחד עם מעצב במה והתחלנו בחזרות. כשהחזרתי אותו לשדה התעופה, המקום היה כמעט שומם. זאת הייתה ההתחלה של הקורונה, ובהדרגה הבנו כולנו שהיא לא תחלוף כל כך מהר. במהלך הסגר שבא לאחר מכן היה ברור לכולם: תיאטרון מסורתי לא יהיה אפשרי במשך זמן רב. 

מה היה התכנון המקורי שלכם?

היו לנו רעיונות שונים: שמריה היא מנחה של תוכנית טלוויזיה שמתקיימת בתיאטרון נטוש בתחנה המרכזית בתל אביב. היא הדמות המרכזית, ואחרים מצטרפים אליה. רעיון אחר היה, שהיא עורכת סיור בשכונה הסמוכה לשוק בירושלים. בכל תחנה היא מספרת סיפור, והצופים יכולים ללכת אחריה. רצינו שהרבה אנשים יהיו מעורבים בהצגה, אבל הסגרים הפכו את זה לבלתי אפשרי. 

אבל מצד שני גם לא רציתם להיכנע לקורונה.

בשום פנים ואופן לא. חיברנו יחד את רוב הסיפורים, וידענו שאנחנו נמצאים באמצע של משהו טוב. אבל גם לא רצינו לעשות פשרות גדולות, זה היה האתגר. זה עדיין היה צריך להיות מעניין, ולא פתרון שהוא פחות טוב בגלל הנסיבות. לכן, החלטנו לספר את הסיפורים של מריה בצורה שתשלב אלמנטים מתיאטרון, קולנוע ומדיה-ארט. דבר זה פתח בפנינו את האפשרות שהצופה יראה את מריה בשני תפקידים: פעם אחת בתור האדם אשר קרוב לוודאי שהיא הייתה מתפתחת להיות, אלמלא הייתה עוזבת את העולם הישן שלה, ופעם נוספת בתור מי שהיא היום.

 

מדוע הנושא של היציאה מהעולם החרדי מעניין אותך עד כדי כך שהחלטת לעסוק בו פעם נוספת?

הכל מתחיל תמיד במפגש. לפני עשר שנים פגשתי מישהו שהיה חרדי והיו לו סיפורים כל כך מרתקים, כך שהצגתי אותו גם לאחי. במיוחד מי שחי בירושלים, כפי שאני חייתי, רואה את האנשים האלה כל הזמן. באוטובוס, ברכבת, בכל מקום. הם מרתקים, אבל רואים רק את החיצוניות שלהם, לא יודעים מי הם באמת ועד כמה כל אחד מהם שונה מתחת למעטה האחיד לכאורה. אבל ללא ספק, יש לי עניין גדול בנושא משום
שאני יכולה להזדהות עם הרבה ממה שהם חווים.

באיזה מובן?

שנינו, אחי ואני, מהגרים. אני עברתי לישראל, והוא לגרמניה. גם אנחנו מכירים את האתגר של מציאת הדרך האישית בעולם חדש, בעוד שמשהו ממך נשאר בעולם הישן. גם למריה יש את הכפיל הזה של העבר, שתמיד נמצא איתה ושאיתו היא בדיאלוג. עבורי, היציאה מהעולם החרדי היא תמיד גם סיפור של הגירה, ועוד בזמן כמו זה, שבו חצי עולם מהגר למקום אחר. 

לאחרונה גם נטפליקס עסקה בנושא, במסגרת הסדרה "המורדת".

כשאנחנו מדברים על העולם החרדי ועל היציאה ממנו, זה אקזוטי רק במבט ראשון. גם בגרמניה רבים נמשכים לסיפורים האלה, והסיבה לכך היא שהם סובבים סביב רגשות שיש לכל אחד. לכל אחד יש משפחה, כל אחד מרגיש בודד, כל אחד רוצה להשתייך, לגלות מהי חירות ולדעת איך זה מרגיש כשיש מגבלות. דרך המפגשים האישיים הרבים שהיו לי, אני יודעת שהמעבר לעולם החילוני כרוך ברוב המקרים בהרבה כאב. לעתים קרובות, היוצאים נתקעים באמצע הדרך. יש הרבה בדידות. הדבר שאותו הם מחפשים ואליו הם משתוקקים תלוי כמובן בכל אדם ואדם, אבל כל אחד מחפש חיבור. הם באים מקהילה מאוד סגורה שבה אתה אף פעם לא נמצא לבד. לפעמים זה טוב, ולפעמים רע. כשהיוצאים נפגשים בשבת, הם אוכלים מאכלים מסורתיים ושרים שירים חסידיים, ממש כפי שהיה בעברם. זה כמו comfort food, אוכל בשביל הנשמה. הבית שלהם עדיין נטוע בתרבות החסידית הזו.

אילו סיפורים אישיים של מריה הפכו כעת לחלק מהפרויקט החדש שלך?

אנחנו רוצים לספר עד כמה חייה עד היום היו מלאים באירועים: מריה נישאה בגיל צעיר מאוד, התגרשה, כתבה עבור מגזין אנרכיסטי, ופעם אחת אפילו הייתה תחת מעצר בית משטרתי. במשך זמן מה היא אפילו הייתה מתנחלת. אבל הפרויקט הזה סובב יותר סביב מריה כאדם, ופחות סביב התופעה של עזיבת העולם הדתי. גם העובדה שבני משפחתה נכלאו במחנות ריכוז במהלך השואה עולה על פני השטח.  

במבט לאחור, האם המגבלות שהוטלו בגלל הקורונה השפיעו על הפרויקט רק בצורה שלילית?

לא, להפך. זו הייתה אמנם חוויה לא פשוטה, שלפעמים גם הייתה כרוכה בבדידות גדולה, למרות האפשרות לתקשר דרך הזום. אבל המגבלות כפו על כולנו להתנסות הרבה יותר ולאלתר, ובדרך זו גילינו שלכל משבר קטן יש פתרון. ובנוגע אליי, בתור אדם יצירתי, גיליתי להפתעתי למה אני עוד מסוגלת.  צמחתי מתוך האתגר, וזה תקף בוודאי גם למריה. גם עולם התיאטרון כבר לא יהיה אותו הדבר. התיאטרון ימשיך להתקיים, אבל האנשים השתנו במהלך המגיפה הזו. האופן שבו אנחנו תופסים את העולם והחשיבה שלנו הם שונים, ולכן אנחנו חייבים גם להביע את עצמנו בדרכים אחרות מבחינה אמנותית, בצורה הרבה יותר דיגיטלית. הפרויקט הקטן שלנו הוא כבר חלק מהתהליך הגלובלי הזה, ואני מאוד גאה בכך.