שוויון זכויות בין גברים לנשים
ליצור ערים פמיניסטיות

בברצלונה נעשים מאמצים להפוך את העיר לידידותית יותר להולכי רגל. אחת הדרכים היא לצבוע בכחול וצהוב אזורים שבהם אסורה נסיעת מכוניות.
בברצלונה נעשים מאמצים להפוך את העיר לידידותית יותר להולכי רגל. אחת הדרכים היא לצבוע בכחול וצהוב אזורים שבהם אסורה נסיעת מכוניות. | צילום (קטע): Albert Gea © picture alliance / REUTERS

לערים יש פוטנציאל לשפר את חייהן של נשים. אך במציאות, תכנון של מרחבים עירוניים רואה לנגד עיניו בדרך כלל את שגרת החיים של הגברים, בעוד שהצרכים וההרגלים של הנשים נדחקים לפינה. כיצד נראית עיר פמיניסטית?

מאת לזלי קרן

הפעם הראשונה שבה התברר לי שהעיר האהובה עליי לא אוהבת אותי בחזרה הייתה כאשר עמדתי על המדרכה ושאלתי את עצמי, איך אני אמורה להעלות את עגלת הילדים שלי במדרגות אל תוך האוטובוס ההומה. קבעתי תור מוקדם אצל הרופא עבור התינוק שלי, אבל שעת העומס בלונדון מעולם לא הותאמה כדי לענות על הצרכים שלי כאם. למעשה, רק מעט מאוד דברים בעיר הזו היו מסוגלים לענות על הצרכים שלי באותה עת.

זמן קצר לאחר המאבק הזה לפני 23 שנה, החלטתי להפוך לגיאוגרפית עירונית. במילים אחרות: מומחית לכל הבעיות שאיתן מתמודדות נשים בערים. מובן שלא הייתי ראשונה שחשבה על זה. מאז שנות השבעים לפחות, מתכננות ערים פמיניסטיות שואפות לפעול נגד ההתעלמות במודע מהצרכים, ממציאות החיים, מהגוף ומההרגלים של הנשים.

מתכננות ערים פמיניסטיות מציגות את הדרישה "המפחידה", שנשים צריכות להישמע במסגרת תהליכי התכנון. אלה שאחראים על התכנון צריכים גם לקחת בחשבון את העובדה שגברים ונשים משתמשים בצורה שונה במערכות ובמרחבים עירוניים. על מנת לקדם מטרה זו, יותר נשים צריכות לקחת חלק בפיתוח עירוני, למשל בתחומים כמו תכנון, אדריכלות, עיצוב, בנייה, תחבורה ופוליטיקה, אשר מזה זמן רב התאפיינו בשליטה גברית. מלבד זאת, קיים הכרח להתייעץ עם נשים מתוקף היותן תושבות הערים, כדי שהצרכים שלהן ויכולתן להשפיע יזכו לאוזן קשבת.

לערים יש פוטנציאל גדול

גישה פמיניסטית לתכנון גורסת כי כל החלטה הקשורה לתכנון עירוני חייבת להתקבל תוך הקפדה על שוויון בין המינים, החל ממיקום של תחנות אוטובוס ועד לתוכניות של פינוי דרכים בעונת החורף. זאת, על מנת להבטיח כי המכשולים שאיתם מתמודדות נשים בתחומי הביטחון, הניידות, הנגישות והזמינות לא מתעצמים עוד יותר כתוצאה מהחלטות אלו. בנוסף, התכנון חייב להיעשות מנקודת מבט אשר לוקחת בחשבון רבדים נוספים שמצטלבים זה עם זה. חוסר שוויון בין המינים איננו הגורם המכריע היחיד בחייהן של נשים. מוצא אתני, מעמד, נטייה מינית, גיל, השכלה וגורמים נוספים ממלאים גם הם תפקיד מכריע.  

לערים יש פוטנציאל גדול לשפר את חייהן של נשים, משום שהן מציעות בעת ובעונה אחת יתרונות הקשורים לקרבה גיאוגרפית, הזדמנויות ואפשרויות בחירה. אך לעתים קרובות מדי,  הפוטנציאל הזה נשאר בלתי ממומש. פחד וסכנות מגבילים את חופש התנועה של הנשים. התכנון התחבורתי נותן קדימות לשגרת העבודה של גברים ולאמצעי התחבורה ושעות הנסיעה המועדפים עליהם. מידת ההתחשבות במקצועות הטיפול במרחב הציבורי היא שולית בלבד. נשים נפגעות באופן לא מידתי מהוצאות מחייה גבוהות, במיוחד הוצאות על דיור, משום שהן עדיין מתמודדות עם פערי שכר. התכנון העירוני הפמיניסטי שואף לחסל (או לכל הפחות לצמצם) את אי-השוויון הזה באמצעות תכנון ומדיניות עירוניים המגלים רגישות מגדרית.  

תכנון פמיניסטי במציאות

אם כן, עיר פמיניסטית היא עיר שגם לוקחת בחשבון את החוויות השונות של נשים, וגם מנסה לסלק את חוסר השוויון שעומד בבסיסן. מקצועות הטיפול היא דוגמה טובה. ערים יכולים להקל באופן ניכר על נשים אשר עוסקות בעבודה זו. מרחב מספק לעגלות ילדים בתחבורה הציבורית יכול לסייע בהיבט הזה, כמו גם שירותים ציבוריים נקיים ובטוחים יותר, וגישה נטולת מכשולים לבניינים, פארקים ורחובות. אך כשמדברים על גישה פמיניסטית, אין הכוונה רק לתמוך בנשים כדי שיוכלו לעשות חלק גדול בשיעור לא פרופורציונלי מהעבודה הזו. בטווח הארוך, המטרה היא ליצור מערכות, מרחבים ואפשרויות מימון, אשר יתרמו לכך שהעבודה במקצועות הטיפול תחולק בצורה שוויונית לא רק בין המינים, אלא גם בתוך הקהילות.
icon quote

נגישות, ביטחון וזמינות מיטיבים בסופו של דבר עם כולם



במהלך התכנון של השכונה הווינאית אספרן ננקטה גישה הוליסטית, שנועדה להקל על חיי היומיום של הנשים ולהתחשב בנקודה ההשקפה המגדרית בדרכים מגוונות, על ידי צעדים סמליים ומבניים כאחד. החל מרחובות שנקראו על שם נשים ועד להעסקת אדריכליות שהופקדו על תכנון מודלים גמישים למגורים, עם מתווים שנועדו לתת מענה לצרכים השונים של אנשים המתגוררים בגפם או משפחות – כל אלה הפכו את השכונה למודל לחיקוי עבור יישום מוצלח של עקרונות שוויון מגדרי. נקודה מכרעת בהקשר זה היא שהתכנון באספרן התבסס על סקרים נרחבים שבהם נשאלו נשים בנוגע לצרכים שלהן בתחומי הדיור, התחבורה, הביטחון, הפנאי, הניידות והתעסוקה.

לשוויון בין המינים יש עדיפות

גם ברצלונה מתמקדת בצרכים של נשים במסגרת התוכניות העכשוויות לשיפור איכות החיים בעיר. בעזרת שיטות ייעוץ פמיניסטיות, העיר מעוניינת לקבל משוב וחוות דעת מתוך הקהילה עבור תוכניות השיפוץ וההתחדשות שלה. נושא המגדר עומד במרכז התוכניות הללו, אשר שמות דגש על "חיי היומיום". כך, למשל, תוכנית העוסקת בניידות של תלמידי בית ספר נותנת עדיפות לתחבורה יעילה ובטוחה של תלמידים ואנשי סגל טיפולי ברחבי העיר במהלך שעות העומס, במקום לדחוק הצידה את הצרכים שלהם לטובת תחבורת נוסעים או תובלה. פרויקט ה-"Superblocks", שמגביל את התנועה בתוך שכונות מסוימות, אמור לתרום בנוסף להגברת הביטחון, לשימוש שוויוני במרחב הציבורי ולחיזוק הלכידות בקהילה.

הן באספרן והן בברצלונה, המתכננים והמתכננות העירוניים משוכנעים שההתמקדות בהיבט השוויון המגדרי תביא לשיפור בחייהם של כל אלה שמתגוררים בעיר. זאת, משום שנגישות, ביטחון וזמינות מיטיבים בסופו של דבר עם כולם. בנוסף, ישנה חפיפה רבה בין צעדים של תכנון עירוני הממוקד בשוויון מגדרי ובין יוזמות של קיימות.למשל, התוכנית של "עיר 15 הדקות" שמה דגש על נגישות לשירותים מרכזיים כמו בתי חולים, משרדים או מסעדות, ועל אמצעי התניידות אקטיביים. מתכננות ערים פמיניסטיות מצביעות מזה זמן רב על כך שהיתרונות הנובעים מקרבה גיאוגרפית ממלאים תפקיד מכריע לצורך תמיכה בנשים במקומות העבודה ובנשים העובדות כמטפלות. כבר היום משתמשות יותר נשים בתחבורה הציבורית, והן נעות יותר ברגל. לכן, עדויות רבות מצביעות על כך שעיר פמיניסטית היא גם עיר בת קיימא.