20.04.2020 | איבון אופור
המגיפה, הפופוליסטים ואנחנו


חברות וחברים יקרים,
מה שלומכם?

יונאס לושר, המכתב שלך ריגש אותי מאוד, בשל הרגישות העמוקה, הניסוחים העוצמתיים ותחושת הבלבול והמבוכה שאתה מביע בו:

"... במשך חודשים התקשיתי להביע את הדברים על הכתב או אפילו בקול רם. וכפי שאתם בטח מבינים טוב מאוד, חברות וחברים יקרות, מי שמאבד את היכולת לכתוב או להביע את הדברים בקול רם ניצב בפני האיום של אובדן היכולת לחשוב. משום שעד מהרה, המונולוג הפנימי שמסתובב סביב עצמו ונשאר באותו המקום, ללא יכולת להביע את הדברים כלפי חוץ או להעלות אותם בבירור על הכתב..."

האנושות צריכה לעצור לזמן מה ולהרשות לעצמה פסק זמן מרענן, על מנת להתעורר לאביב של אפשרויות חדשות.

תעיר אותי כשזה נגמר
© graphicrecording.cool


מה שיכול לעזור בזמנים של חוסר וודאות זו שתיקה, כך אמרו לי פעם, שתיקה והקשבה. במצב המוזר שבו עולמנו נמצא כעת, אני רוצה לפרש את האמירה הזו בתור הזמנה לתרדמת חורף. האנושות צריכה לעצור לזמן מה ולהרשות לעצמה פסק זמן מרענן, על מנת להתעורר לאביב של אפשרויות חדשות. המסקנה שאליה הגעת מזכירה לי את מילותיו של ד"ר ברנרד רייה, המספר בספרו של אלבר קאמי "הדֶבֶר" (שאותו אפשר לקרוא גם בתור אלגוריה אנטי-פשיסטית), במובן הזה שבבני האדם יש משהו שמעורר הערצה יותר משהוא מעורר בוז. קאמי מדגיש זאת באמצעות האבחנה, שבעולם שבו האבסורדי נראה כדבר כל כך בלתי חדיר, עלינו לשאוף להבנה גדולה יותר בין בני האדם ולכנות רבה יותר, אחרת אנו נידונים לכליה. עם זאת, כדי להגשים זאת חייבים להתקיים כמה תנאים: האנשים חייבים להיות יותר גלויי לב (צביעות מובילה רק לאי-הבנות) וחופשיים (תקשורת עם עבדים אינה אפשרית). ולבסוף, חייבת להיות מורגשת מידה מסוימת של צדק.

אני חושבת על קאמי לעתים קרובות. למען האמת, ברגעים אלה ממש אני נושאת עמי בתיק בתור קמע את ספרו "הדֶבֶר", שראה את הנולד גם עבור הזמנים המשונים הנוכחיים. ככל שמתעמקים יותר במצב הנוכחי, כך גובר הבלבול לנוכח כל הסתירות שבהן אנחנו נתקלים בשלב הקריטי הזה של הדֶבֶר "שלנו". כאן נמצא השטן, באופן מטפורי ומעשי כאחד, בפירוט מבלבל:  בזמן שאני כותבת את השורות הללו, האשליות העצמיות והמיתולוגיות האהובות שלנו, שאותן אנו מטפחים בצוותא, והמקום שתופס "האחר" מתערערים, ובמספר מקרים אף הופכים לאבק בדרך מרשימה ביותר. גם היצורים האלימים ואחוזי הדיבוק שהובילו אותנו לקיים את סדרת השיח הזו מלווים אותנו בנוף החדש הזה של חיינו, שנראה כאילו נלקח מציור של דאלי, תוך שהם משתמשים ללא היסוס בשפה שבה נתקלנו רק בספרות שנכתבה בזמנים נושנים: עוצר, בידוד, סגר, הסתערות על מדפי החנויות.   

הנגיף אילץ את הפופוליסטים הצעקניים ואת המעשים (הרעים) שלהם (כולל הברקזיט), שכיכבו בכותרות במשך זמן רב, לפנות את הדרך לנראטיבים דחופים אחרים על המאבק שמנהלת האנושות.



מתוך הפרספקטיבה של מה שנתפס לכאורה כפריפריה (אך איננה לגמרי כזו), ומתוך הריחוק ההכרחי והבטוח (שכבר איננו כזה), נראה לי מוזר פתאום לחלוק עם כל העולם שפה ודרכי הבעה:

"סוֹבֵב סוֹבֵב בַּפִּתּוּל הַנִּפְעָר,  
הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;
דְּבָרִים קוֹרְסִים;ַ הַתָּוֶךְ נִשְׁמָט..." 
—ו.ב. ייטס: ההתגלות השנייה

 

העולם מקבל הזדמנות לכתוב היסטוריה משותפת.


לא מזמן שוחחתי בניירובי עם הסופרת אנה בָּאדְקֶהן, שאמרה לי שנגיף הקורונה נותן לעולם הזדמנות לכתוב היסטוריה משותפת שתוכל לשמש כנקודת מפגש חדשה של בני האדם. לנוכח הבעת ההפתעה שלי, אחרי שהיא נתנה כדוגמה נוספת את ה-11 בספטמבר, היא ענתה: "אני מתכוונת לכך שכיום כל האנשים בעולם משתמשים בנגיף בתור נקודת ייחוס, מדברים עליו ומספרים סיפורים בנוגע אליו." והיא צודקת. אבל משום שאנו מתמודדים עם אתגר גלובלי שיש לו השלכות עבור כל אחד ואחת מאיתנו, יתכן שהאתגר הזה משמש כמיקרוסקופ וטלסקופ כאחד, ושהוא יצר נקודת מוצא משותפת שבה עומדים למבחן ישיר מהירות התגובה, הנכונות לפעולה, יכולת ההתאוששות ומידת האנושיות.

ובכל זאת, אפילו בשעה שבה מתנהל מאבק קיום משותף, אנו חיים בעולם שנאבק כדי לחזור לסטטוס קוו ומתעלם מהכמיהה העמוקה לאוצר מילים אשר יתאר בצורה מקיפה את המציאות בעולמנו, וזאת למרות העובדה שאת המחוות האנושיות הגדולות ביותר עושים האנשים הפשוטים, ולמרות שגופי ההנהגה והמבנים הארגוניים שבני האדם שמו בהם את מבטחם עשו טעויות מערכתיות.    
 

הפנדמיה פוגעת בנו כמו סוּפָה אשר מכווינה אותנו מחדש, מעצבת אותנו ומעל לכל מותירה אותנו חשופים ומעורטלים. היא הוסיפה נקודה ופסיק למה שהעולם מכנה בתור "נורמלי".


מה עכשיו?
© graphicrecording.cool
כלפי מי אנחנו אמורים להפנות את הזעם שלנו? כלפי רוסיה? סין? קובה? ונצואלה? להגיד "כן... אבל... כאשר האנושיות של האדם הועמדה במבחן, הם היו הראשונים להתייצב במקום שבו ששרר המחסור הרב ביותר, כמו "השומרוני הטוב"?" הפנדמיה הפראית הזו פוגעת בנו כמו סוּפָה אשר מכווינה אותנו מחדש, מעצבת אותנו ומעל לכל מותירה אותנו חשופים ומעורטלים. היא הוסיפה נקודה ופסיק למה שהעולם מכנה בתור "נורמלי". המשימה של האנושות מצטמצמת, ובצדק, לכדי הדבר הבסיסי ביותר: העניין הוא פשוט מאוד, מדובר בחיים או מוות. לנוכח הממשות של היותנו בני תמותה ולנוכח העובדה שאין בנמצא אף תרבות עממית אשר פטורה מה"מגע" עם "התופעה" הזו, היה זה מרתק לעקוב ולראות כיצד מה שהשתטח עם הזמן לא הייתה עקומת הנגיף, אלא אינספור ההשקפות האידיאולוגיות שלנו, הלאומנות והעמדות האהובות שעיצבו את העולם במשך זמן כה רב.

התכנסותן של המדינות אל הגבולות הישנים איננה מפתיעה, אך עדיין מרתק לראות את עד כמה היו נפוצים בעבר התיאורים המתעתעים ואחוזי האשליה של האחדות חסרת הגבולות. אבל אולי זה לא מה שמפתיע, אלא השיבה אל אלוהים בתור יוצר חידתי במסגרת הקיום האנושי (גם אם מדובר רק על יום דין חדש) ואל המחקר המדעי בתור כור היתוך של ידע שאמור להעניק לאנושות את תרופת הפלא.  
בשעה שזמנן של היומרות הגדולות כבר חלף, וכאשר אנו משוחררים מכל הקישוטים הוורבליים, כמו בסיפור הידוע על המלך עם בגדיו המדומיינים, הפגיעוּת שלנו מתגלה והסדקים במראית העין של האנושות נחשפים. בקניה, נגוזו בעשן (למרבה המזל) כל סיבובי הבחירות האינסופיים, ההתנהלות שלוחת הרסן של  בעלי יומרה שחצניים, פוליטיקאים לא מוסריים והמיתוסים העצמיים שלהם שנתמכים על ידי כלי התקשורת, פמליית החנפנים הקולניים שלהם ומסעות השיסוי המילוליים. גם כאשר מקבלי ההחלטות שלנו (שרובם חיים במגדלי זכוכית גבוהים אשר מגיעים עד לעננים ומקשים עליהם לראות את האנשים שנמצאים מתחתם על פני האדמה) פונים למדינתם באופן הולם – וכל הכבוד למי מהם שעשה זאת – הם יוצאים מנקודת הנחה דמיונית שהם יצרו סביבה שיכולה לספק את הצרכים ארוכי הטווח של האנשים למים ומזון, ושהכלכלה שלנו לא תלויה בהשפעות הנוספות על ה"וָאנָאצִ'י" (המונח המציין "אזרחים" בשפה הסווהילית), שכוללים את האנשים ה(לא) רגילים ביותר מבינינו, אשר יפלו מצחוק לנוכח הרעיון שהם יכולים "לעבוד מהבית", כפי שמטיפים להם הדוברים האידיאולוגיים שלנו וצייצני טוויטר קולניים שונים.

 
ובכל זאת,

 

האם הפשיסט הפנימי אשר מקנן בכל אחד מאיתנו יכול בנסיבות המתאימות להתעורר מרבצו ולהרים את ראשו?


Are we all fascists, if circumstances are bad enough?
© graphicrecording.cool
 בכל רחבי העולם אנחנו רואים, מקשיבים ועוקבים כעת כיצד המרכזים שבמשך זמן רב נחשבו ליציבים מקרטעים ומפסיקים לתפקד. אנו חוזים בחלחלה בניסיונותיו המכוונים והמגונים של אדון טראמפ לקשר את האסון אל קבוצה תרבותית ואל עם מסוים. אך בזירת ההתרחשויות, אפילו במקומות שתושביהם רואים עצמם כפסגת הציביליזציה שבקרבה הם חיים, ממשיכים להצטבר הפשעים נגד האנושיות של מי שנתפס בתור "האחר" באותה חברה. ודבר זה גורם לי לשאול את עצמי: האם הפשיסט הפנימי אשר מקנן בכל אחד מאיתנו יכול בנסיבות המתאימות להתעורר מרבצו ולהרים את ראשו? למה הפכנו להיות? אנחנו שולחים כוחות צבא לרחובות, דוחקים את האנשים לבתים באמצעות הודעות מרַחְפָנִים, משתוקקים למנהיגים חזקים, לדמויות סמכותניות אשר מצוות עלינו לעשות כך או אחרת ומדברות בנחרצות. תסתכלו עלינו. אנחנו המומים מכך שהעליונות התרבותית והחברתית לכאורה שלנו מתפוררת לאבק לנוכח הכאוס. הביטו בנו. אנחנו קוראים ליישום של מדיניות עקבית ולכידה (המונח "פשיזם" נגזר מהמילה האיטלקית "פאסיו" (Fascio), שפירושה "צרור"), על מנת להבטיח מטרה אחת ויחידה: את החיים עצמם. אפשר לענות על כך ולומר שזמנים חריגים דורשים צעדים חריגים. אך האם כך נראה הארגון החברתי במדינות דמוקרטיות?

 
ובכן,

"אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי"
- פובליוס טרנטיוס אפר

עבור הדברים הבסיסיים של החיים אין צורך באידיאולוגיות. אחרי הסופה, הניצולים ייווכחו לדעת שהרטוריקה ברחבי העולם, וכך גם בקניה, תימדד לפי ניסיון מעשי. סתירות פנימיות שצצו והתגלו יצריכו פתרונות, הנחות מסוימות ייבחנו מחדש או יינטשו לחלוטין, יבוצעו מאזנים ויתקבלו החלטות חדשות, אשר ככל הנראה לא יוכלו להמשיך ולקיים את הסטטוס קוו של העידן של "לפני הנגיף". הדין וחשבון עם מערכות הכלכלה, המסחר והממשל, כמו גם עם המודרנה עצמה, צפוי להיות מלא תובנות, ואולי אף מטלטל. מה לא שרד את המתקפה ואיזה כוחות חדשים איבדה או פיתחה המדינה? 

בסדרת השיח שלנו אנו מבקשים לתת מענה לשד של הגהינום האנושי אשר שוחרר לחופשי על ידי הפשיזם. אך במבט לאחור נשאלת השאלה, האם לנוכח כל הגוונים והכוחות של המאה ה-21, לאור כל שביעות הרצון וחוסר שביעות הרצון, לא צריך לשים במרכז את המאבק למען כללי שפה חדשים, בזמנים שבהם אנו חיים ועבורם? האם אנחנו יכולים להבין בצורה נאותה את מה שמתרחש בעולם כיום? האם אנחנו יכולים לפתח חשיבה שתבין את המציאות של העידן הדיגיטלי ואת ההשפעה שלה על עיצוב הדעה או התפיסה התרבותית, או את התפקיד שממלאים תמרוני בחירות באמצעות מבצעים פסיכולוגיים (אשר משתמשים בניתוח נתונים, אלגוריתמים ואינספור פעולות ערמומיות של הנדסה חברתית בהתאם לדפוס הפעילות של "קבוצת SCL" או חברת קיימבריג' אנליטיקה), וזאת על מנת להגיע לשאלות אחרות שיכולות להעניק היגיון לאירועים?

 

כאשר הדרמה הזו תחלוף, אני מעריכה שהעולם יחווה באופן יסודי מיקוד מחודש, סדר חדש ושידוד מערכות.


לאור העובדה שהיד העלומה שעומדת מאחורי המבצעים הפסיכולוגיים הללו יכולה לבחוש בהליכי בחירות בכל רחבי העולם, גם במדינות שבהם הפופוליסטים כבר עלו לשלטון (בריטניה, ארצות הברית, הודו, קניה, הונגריה, ברזיל וכו'), נשאלת השאלה באיזו מידה הפנייה הזו לעבר "פשיזם" הייתה פרי מהלך מתוכנן, לטובת מי היא נעשתה ועבור איזה יתרון?

כאשר הארסנל של השירותים החשאיים הצבאיים של המערב – וזוהי נקודה שחייבים להדגיש, משום שהמבצעים הפסיכולוגיים המיוחדים והחשאיים הללו מגיעים מהעולם המערבי – יכול לשמש למטרות רווח ולמען השגת יתרונות אסטרטגיים, וכאשר ניתן לבחון אותו על אזרחים תמימים של אומות שונות ללא ידיעתם כדי להפעיל עליהם מניפולציות, האם ניתן לתאר מעשה שכזה בתור פעולה מלחמתית? מדוע הם פועלים כך, אם הם כבר יודעים את התוצאות? או שמא מי שמנצח פה זו העריצות של חשיבת הרווח על חשבון האופי והנטיות של בני האדם? האם הם מגיבים באופן ציני למה שהם רואים בנו? מי נושא באחריות להשלכות, במיוחד כאשר ההשלכות הללו מערערות במודע את העקרונות של "דמוקרטיה", "זכויות אדם" ו"שלטון החוק"? או שמא ה"שילוש" הזה משרת רק את האחד ולא את האחר?


A reconfiguration is inevitable
© graphicrecording.cool
בדרמה בהמשכים הזו, שבה המגיפה משחקת את התפקיד הראשי, אנו נדחקים בבירור לעמדה של צופים בכפייה אשר צריכים להטיל בספק בהשקפות ובהנחות שלהם בנוגע למה שנחשב ל"נורמלי": ספק בוודאויות, באמיתות האבסולוטיות, ביכולת העמידה של מבני הממשל, בצדקת המנהיגים שלנו, באמונות שלנו עצמנו. האנתרופולוגים ניצבים בפני שאלות חדשות לחלוטין: מדוע האזרחים ברוב מדינות ה-"G87" מגיבים באופן אינסטינקטיבי לאיום קיומי דווקא באמצעות נהירה אחר נייר טואלט, אגירת ערמות שלו ומריבות עליו? בכל מקרה, כאשר הדרמה הזו תחלוף, אני מעריכה שהעולם יחווה באופן יסודי מיקוד מחודש, סדר חדש ושידוד מערכות. גם קיטוב מחודש יהיה בלתי נמנע. ההיסטוריה חייבת להיכתב מחדש, ואני מניחה שהתסריט יהיה שונה למדי מזה שהתרגלנו אליו. כדי לעמוד על טיבו נזדקק לחילופי דעות ותכנים נוספים.

אבל נראה לי שזה מספיק להיום.

מי ייתן וניפגש שוב בבוקר שיגיע לאחר הלילה המשונה הזו, כשאנחנו בריאים, מאושרים ומלאי תקווה. 

שלכם,
איבון אדהיאמבו אופור
[מתוך הבידוד והסגר]