24.12.2020 | יונאס לושר ומיכאל זיכי
שביב חדש של תקווה

בחיבור זה מסיימים יונאס לושר ומיכאל זיכי את מעגל השיח בנושא הפופוליזם במסגרת סדרת "רוחות הזמן" של מכון גתה (Goethe.de/Zeitgeister). מגפת הקורונה העולמית דחקה הצידה את קולו של הפופוליזם, ונצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארצות הברית מעורר תקווה חדשה. שם הדמוקרטיה צלחה את המבחן בשנת 2020. האם שאר העולם יילך בעקבות דוגמה זו?


חברות וחברים יקרים,

בחיבור זה מסיימים יונאס לושר ומיכאל זיכי את מעגל השיח בנושא הפופוליזם במסגרת סדרת "רוחות הזמן" של מכון גתה (Goethe.de/Zeitgeister). מגפת הקורונה העולמית דחקה הצידה את קולו של הפופוליזם, ונצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארצות הברית מעורר תקווה חדשה. שם הדמוקרטיה צלחה את המבחן בשנת 2020. האם שאר העולם יילך בעקבות דוגמה זו?

אולי זה רק צירוף מקרים מוזר שהדיאלוג שלנו נמשך גם מעבר לסופה של השנה החולפת הזו, אשר במובנים רבים הייתה המשוגעת ביותר שחווינו מזה זמן רב, לאור העובדה שהכתה בה מגיפה עולמית שהאפילה על כל דבר אחר, כפי שהמחיש השיח שלנו. כצפוי, גם כאן הפופוליזם גבה מחיר כבד: בכל מדינה שבה הוא נמצא בשלטון ההתמודדות עם המגיפה הייתה גרועה במיוחד, הכשל של המדינה חמור במיוחד, מספרי הנדבקים והמתים גבוהים במיוחד והסבל גדול במיוחד. יתכן שההפסד של דונלד טראמפ בבחירות נותן שביב של תקווה, אך העובדה שכמעט מחצית מהאמריקאים מוכנים לבטוח באדם שמתייחס בביטול לנגיף, שמכחיש את שינוי האקלים, שחסר כל מידה של חמלה – כמו גם בושה – ושהינו בבירור לא רק רשע, אלא גם (למרבה המזל, צריך להגיד!) חסר יכולות, היא קשה לתפיסה ומטרידה ביותר. האם החברות שבהן אנו חיים באמת כה מוכות בעיוורון ובעלות לב של אבן, קצרות רואי, אנוכיות או פשוט אכזריות, עד שהן מעדיפות לשים את מבטחן באדם מטורף ולא לתת שום סיכוי לצד השני (שהוא באמת בלתי מזיק)?

אין ספק שאנו חייבים לשאול את עצמנו את השאלה המכאיבה: כיצד יתכן שהכוחות הפרוגרסיביים שחורטים על דגלם את כבוד האדם והצדק אינם מצליחים לגעת בליבותיהם של האנשים ואינם מסוגלים לנסח מצע שיהיה אטרקטיבי יותר מהשנאה והפחד שהפופוליסטים מציעים? האם הצלחת הפופוליזם אינה נעוצה גם בחוסר היכולת שלנו להתאחד, לדבר בשפה משותפת, לספר סיפור משותף ולהתארגן יחדיו? במילים אחרות, האם החטא שלנו הוא היעדר הפעולה המשותפת?
 
כאן, כך אנו סבורים, נמצאת גם אחת מהמשימות שלנו בתור אינטלקטואלים: להישיר מבט, במיוחד אל עצמנו, ובמיוחד היכן שכואב, ולמצוא את אותן מילים מסתוריות שחותכות עד הליבה, ששוברות, שמפוצצות את המוגלה, אך שמסוגלות גם לרפא ולפייס, ושמעניקות תקווה ותחושת ביטחון. החשיבות שיש לכך תלך ותגבר, בהתחשב בזמנים הסוערים שעוד מצפים לנו. העובדה שדונלד טראמפ הפסיד בבחירות היא כאמור מקור של תקווה, אך הדבר אינו מאפשר לנו להביט באופטימיות אל העתיד. ההשלכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות של משבר הקורונה תורגשנה בעוצמה רב בשנה הבאה – והן תהיינה חמורות – וזה עוד לפני שבכלל דיברנו על שינוי האקלים. איננו יכולים להתעלם מהתחושה המאיימת ששנת 2020 המחרידה איננה התרחשות חד-פעמית, אלא רק הפתיח לעידן נוראי הרבה יותר.  

אך ללא קשר לשאלה האם הנסיבות תהיינה גרועות או טובות: אין זה משנה מה העתיד טומן בחובו, המשימה שלנו לא תשתנה, והיא להמשיך לעשות בנחישות את מה שאנו עושים בכל מקרה, ואת מה שהדיאלוג בינינו הוכיח כנכון: להתבונן מקרוב ותמיד להטיל ספק, במבט נוקב, אך כזה שאינו עיוור לכל מה שהוא מקור לאנושיות, חום ושמחה. לשם כך יש לחפש ללא לאות את המילים שימצאו את דרכן אל ליבם של האנשים, ולקרוא באומץ לדברים בשמם: הרע הוא רע, והטוב הוא טוב. וכדי שנוכל להמשיך ולשאת זאת, את כל זה עלינו לעשות עם קורטוב של הומור.

תודה לכם, והישארו בריאים!

שלכם מקרב לב,
מיכאל ויונאס