ריאיון עם הלמוט לכנמן
לשמוע, פירושו לגלות אנטנות נסתרות בתוך תוכך

הלמוט לכנמן נחשב לאחד המלחינים החשובים והמשפיעים ביותר של המוזיקה החדשה. בריאיון עמו הוא נזכר בכיתות האמן ובקונצרטים שהעניק בישראל, ומספר על הציפיות שלו מהדור החדש של המלחינים.

מאת סדריק דורין והדסה לוי

אתה שומע רק באוזן אחת. האם זה לא מכביד עליך, במיוחד בתור מלחין?
 
לא, זה לא מכביד עליי, יש לזה אפילו יתרונות. אחרי הכל, מבטהובן החירש נחסכו הפרעות הנובעות משמיעת דיבורים ורעשים אקוסטיים אחרים. במובן הזה אולי הוא היה אפילו מאושר, שכן בהשוואה אלינו הוא היה יכול להתרכז יותר בחזון המוזיקלי שלו. כמובן, הוא נחשב למי שתיעב את חברתם של בני האדם, בעוד שאני מחבב אותם יותר ממנו. אבל מלחין צריך לכתוב את מה שהוא רוצה לשמוע, ולשם כך יש אוזן פנימית. כך או כך, בתור מלחין אני נמצא בהקשבה תמידית. ההלחנה עצמה כרוכה בחיפוש והתנסות עם עולמות של צלילים חדשים, לא רגילים ובלתי מוכרים. בסופו של דבר, בשלב החזרות יש לפעמים מצבים, ולא רק אצלי, שבהם המלחין עצמו מופתע לטובה מפרי היצירה, אפילו נדהם לחלוטין. זה חלק מההרפתקה היצירתית.

בביקורך האחרון בישראל ניצחת על קונצרטים והעברת כיתות אמן. האם המשתתפים בכיתות הללו יכולים בכלל עוד להפתיע אדם עם ניסיון כה רב כמוך?
 
כמובן, כל אחד ואחת מהם. בכיתות הללו משתתפים צעירים בני תשע-עשרה, שעד אותו רגע בקושי כתבו משהו, אבל פתאום הם לוקחים סיכון מסוים. מנקודת המבט שלי יש דברים שאולי במבט ראשון נראים בנאליים, אבל שוב ושוב אני מבחין שיש משהו מאחורי זה. זה תלוי גם באופן שבו אני מתמודד עם זה. אדם שמשתתף בכיתה כזו לא רוצה להפתיע אותי, הוא רוצה לשכנע אותי, הוא רוצה שיעודדו אותו. ואני לומד שוב ושוב שהדבר המורכב ביותר הוא לא בהכרח הדבר המעניין ביותר. או להפך: דברים שנראים מעניינים הם בדרך כלל משעממים.
 
מה שמעניין הוא משעמם?
 
כשמישהו אומר לי "אני חושב שהיצירה שלך מעניינת", אני יכול רק למשוך בכתפיים. כשאני אומר למישהו מכל הלב "אני אוהב אותך", ומקבל את התשובה "אה, זה מעניין", אין לי מה לעשות עם זה.
 
איזה תפקיד בחברה יש למלחינים ולמלחינות? 
 
המלחינים, הן כקולקטיב והן כיחידים, יוצרים חוויות חושיות שמאתגרות אותנו, מרגשות אותנו, משמחות אותנו או מרטיטות את נפשנו, מתוקף היותנו יצורים תבוניים. מלחינים יוצרים מוזיקה באמצעים מסורתיים שמאז ימי הביניים מתחדשים ומתפתחים, וכיום הם חושפים את עצמם לקהל שברובו מחזיק בטעמים אסתטיים מקובעים. הם נעזרים במוסדות התרבותיים הקיימים, במוזיקאים משכילים ומיומנים, בכלי הנגינה שלהם, בשיטות הנגינה שלהם ובאולמות הקונצרטים. המלחינים לא המציאו את כל אלה, אלא גילו אותם. המשמעות היא שהמלחין אחראי לעצמו, אך גם לקהל שלו.   
 
כדי לעשות מה?
 
כדי לתת שוב ושוב, בדרכים שונות ובאמצעות צלילים, דוגמאות לאושר יצירתי ולחירות רוחנית. וזה לא משהו יתאים לכל אחד ואחת בקהל.
 
אלא? זה ירגיז את הקהל?
 
לפעמים כן, לפחות את אלה שלכודים בכלא של ההרגלים האוטומטיים שלהם. בהיסטוריה המוזיקלית של אירופה זוהי מסורת להרגיז את הקהל. כשבאך חיבר בגיל שמונה-עשרה הרמוניות חדשות משלו לקורלים המוכרים של לותר, הוא כמעט פוטר מעבודתו. מוצרט כתב בערוב ימיו סימפוניות, קונצ׳רטי לפסנתר ומוזיקה קאמרית שהיו בעלי עומק לא יתואר, אך הם הכבידו על קהל המאזינים של אותה עת, שעבורו המוזיקה הזו הייתה יותר מדי מורכבת. ולאחר שהקיסר שמע את "דון ג'ובאני" הוא אמר למוצרט: "זה לא משהו שיערב לחיכם של הווינאים..."
 
אנשים רבים, בין אם מאזינים או מוזיקאים, נרתעים ממוזיקה מודרנית. מהיכן נובעת העכבה הזו?  
 
לרבים יש השקפה מאובנת לגבי מה שמוזיקה יכולה להיות. רבים נצמדים לעיקרון מוזיקלי בלתי גמיש. כדי להגיע לחובבי המוזיקה הללו, זו קודם כל שאלה של הדרך שבה מתווכים להם את המוזיקה הזו.
בציריך התקיימו תשע הופעות של האופרה שלי, וכל הכרטיסים נמכרו מראש. כמה אנשים יצאו באמצע בטריקת דלת, אבל זה בסדר. הם יצאו בגלל שהם אוהבים את המוזיקה שהם מכירים, ובגלל שהם מרגישים שעולם צלילים לא מוכר פוגע בהם.
 
בגרמניה כבר חלפו במידה רבה הזמנים שבהם התייחסו בזלזול למוזיקה חדשה, וזה קרה קודם כל משום שסטודנטים סקרנים והרפתקניים למוזיקה לא נתנו יותר לפרופסורים שנותרו תקועים בעבר להלך עליהם אימים. דרך אגב, אני סבור שמוזיקה חדשה, בין אם מדובר בארנולד שנברג או בג'ון קייג', צריך לשמוע פעמיים. רק בפעם השנייה האוזניים נפתחות לרווחה.   
 
אז אתה חושב שצריך לשלב את היצירות האלה בתוכנית הקונצרטים בין יצירות מוכרות?
 
למה לא? אבל אלה אסטרטגיות שנובעות ממבוכה. מה שחשוב הוא חינוך מתאים והמוטיבציה של המוזיקאי. אם המוזיקאים ירגישו מחויבים בהיבט האמנותי לבצע יצירות חדשות ממש כמו מוזיקה קלאסית, אז לא יהיה בכלל צורך בטריקים זולים. לגבי מה שקורה פה בישראל, הרושם שלי הוא שהמורים מזהירים את הסטודנטים למוזיקה מפני מוזיקה חדשה. וכשבכל זאת מנגנים מוזיקה חדשה, הקהל מרגיש את ה"אלרגיה" של המוזיקאים יותר מאשר את אופן הביצוע של היצירה. ככה אי אפשר לנגן גם יצירות של שומאן. המוזיקאי חייב לעמוד מאחורי היצירה. מבחינה טכנית, אך גם מבחינת הרגשתו הפנימית.

יש כאלה שאומרים שהמוזיקה החדשה האמיתית היא פופ.
 
כן, פופ, רוק והיפ-הופ אלה דברים נהדרים, בתור מדיום חלופי שיש לו תפקיד חיוני בציוויליזציה אשר נתונה במידה רבה למניפולציות של אינטרסים מסחריים. אף אחד לעולם לא ימלא אצטדיונים עם מוזיקה חדשה, אבל היא משמשת בתור "אתר בנייה אחר". מוזיקה קלה פירושה שאני יושב במקום מסוים, קורא עיתון או עושה משהו אחר, ונהנה איכשהו.

בקונצרט פופ או רוק אני מזיז בהתלהבות את ידיי המורמות מצד לצד לפי הקצב, אבל שמיעה מוזיקלית פועלת בצורה אחרת. כשמשמיעים בבוקר של "יום שישי הטוב" את המתיאוס פסיון, בשעה שאני אוכל בכפית את הביצה בארוחת הבוקר שלי, זוהי גם כן מוזיקה קלה. או למשל הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית: קהל המנויים רוצה לשמוע רק את מה שהוא מכיר היטב. רובם רוצים ככל הנראה לאמץ לחיקם את שוברט, רחמנינוב או שופן המוכרים להם ולהריע למנצח או לסולן. כשאדם יוצא לחופשה, הוא קופץ בנג'י או עושה פעילויות מים אתגריות, בעוד שבאולם הקונצרטים הוא יושב באמבטיה החמימה. מדוע לא להוסיף מים רעננים? אנו שוכחים שהאמנות האירופית תמיד גילתה פתיחות לרעיונות חדשים, גם כשהדבר סתר את טעמו של הרוב. בנוסף, אחרי שאמצעי התקשורת מטמטמים את חושינו עם האופן האחיד והשטחי שבו הם מגדירים יופי ואמנות, אנחנו הולכים לקונצרטים ושופטים אם זה "טוב" או "רע". בגרמניה אנחנו רואים כיצד מפלגת ה- AfD הולכת ומתחזקת, ומסיתה גם נגד טיפוח המוזיקה החדשה, תוך כדי שהיא אומרת: "מספיק עם מעשה ההונאה הזה של המוזיקה החדשה. אנשים שרוצים לשמוע זבל שכזה צריכים לשלם עליו בעצמם."
 
עד כמה אתה מודאג מכך שמפלגה כמו ה-AfD צוברת השפעה במסגרת השיח הציבורי?
 
זה מאוד מדאיג אותי. למרות שאין עוררין על נחיצותה של הדמוקרטיה ועל כך שאין לה תחליף, יש לה שני עקבי אכילס: דמגוגיה וטמטום. על אף אחד מאלה לא חל איסור, אך שניהם הרבה יותר מסוכנים מכל אידיאולוגיה טוטליטרית. ואני עוד חוויתי בימי חיי את התקופה הנאצית. הבט וראה את כל אותם "זומבים" שנמצאים בהרבה ממשלות וומתנגדים לתרבות הרוח. זה מבהיל. כפי שאמרתי, טמטום הוא דבר מסוכן יותר מרשעות. שילר כבר אמר זאת במחזה "דמטריוס": "נגד הטמטום גם האלים נלחמים לשווא."
 
ה"פיהרר" היטלר תפס את השלטון בשנת 1933 בדרכים דמוקרטיות! והיצירות של המלחינים הדגולים שלנו נוצלו וחוללו ללא כל עכבות, ולא כדי לפתוח את החשיבה לאפיקים חדשים, אלא כדי לשתק ולצמצם אותה. מלחינים ששוכחים או מתעלמים מהניסיון הזה נשארים בגדר טפילים אשר משתמשים בשוויון נפש או ללא כל מודעות באמצעים הצליליים שנמצאים ברשותה של החברה שלנו, אשר הועשרה על ידי המסורת בצורה כה נפלאה.
 
טפילים?
 
אני אומר לפעמים למלחינים צעירים: אנחנו המלחינים טפילים ויש יותר מדי מאיתנו. אם המלחינים יפתחו בשביתה, זה בקושי יטריד את שאר האזרחים. זה ההבדל בינינו לבין פועלי הזבל. אבל בתור מי שיש הרבה מהם, בחברה בעלת שטחיות תרבותית הולכת וגוברת אנחנו עוד יותר חסרי תחליף. חסרי תחליף, משום שהפעילות שלנו פונה אל הפוטנציאל הגלום בבני האדם, ודבר זה מזכיר לנו, מתוקף היותנו יצורים בעלי יכולת רוחנית, את הארעיות שלנו, ועל ידי כך אנו נזכרים בעוצמה וביופי שיש לחיים. במובן הזה, דבר זה מאתגר את האהבה ואת האחריות שלנו. וזה המירב שהאמנות יכולה להשיג.