סיפורים
חנה ארנדט - מהו המסר של הסיפור? (בכמה מילים)
קן קרימסטיין, מחבר הספר “The Three Escapes of Hannah Arendt - A Tyranny of Truth”, מראה כיצד הסיפורים של חנה ארנדט מאפשרים לקוראים להיטיב להבין את הגותה.
מאת קן קרימסטיין
כשעלתה בי המחשבה ליצור ביוגרפיה גרפית על חנה ארנדט, היססתי תחילה. כמובן שכאשר הצעתי את המיזם למו"ל שלי לא שיתפתי אותו בחששות שלי. אולם כשישבתי מול הגיליון הריק היכתה בי התובנה המפוכחת, שמא אין די בהיותי קריקטוריסט ב"ניו יורקר" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כדי להעפיל לפסגות האינטלקטואליות של "ההר ששמו ארנדט."
אולם אז קרה דבר מדהים, כפי שאירע לעתים קרובות במהלך השנתיים וחצי שהקדשתי למחקר, לכתיבה ולאיור של הרומן הגרפי The Three Escapes of Hannah Arendt - A Tyranny of Truth. היה נדמה לי שקולה של חנה ארדנט מדבר אליי ומדריך אותי. נתקלתי במשפט שכתבה והצמדתי אותו לקיר מול לוח הציור שלי:
לספר סיפור = לחשוף את המשמעות מבלי לשגות בהגדרתה
Hannah Arendt, Menschen in finsteren Zeiten. Essays u. a. Texte 1955–1975 Hg. von Ursula Ludz, Piper, München 2001
שמונה המילים הללו חשפו בפניי עולם ומלואו, אפשרות לחקור את חייה ופועלה של חנה ארנדט. כמעט שלא יכולתי להתאפק ולחלוק עם העולם את התובנות מהמסע שלי. הגותה הפכה להיות חיה וקיימת. מאבקיה, ניצחונותיה וכישלונותיה הפכו כולם לתמרורים ולרמזים מוחשיים שהצלחתי להחיות באמצעות מילים ותמונות כדי ליצור חוויה. הסיפור שלה.
תוך הסתכנות בקלישאות - חטא חמור בעיני ארנדט - אני מתכוון כעת "לפרק" את שמונה המילים הללו ולהדגים כיצד הן סיפקו לי מפת דרכים כמעט לכל המשמעות של חייה והגותה של חנה ארנדט
שתי המילים הראשונות: לספר סיפור. אנו חיים במימד הזמן. אנו קיימים כפרטים המבודדים אלה מאלה בדרכים רבות, מבעד לשתי עינינו אנו מתבוננים ומקשיבים. אנו מקשיבים כאילו חיינו תלויים בכך משום שלמעשה זה אכן המצב. אנו משתוקקים לדעת מי אנחנו. הדרך היחידה להרכיב הכול יחדיו, כפי שארנדט מציינת, היא באמצעות האזנה לסיפורים שאחרים מספרים עלינו, כדי לייצר איזו תחושה של מי אנחנו. סיפורים אלה עשויים לספר אודות המשפחה שלנו, המדינה שלנו, המין האנושי שאליו אנו משתייכים. אין זה משנה במה הסיפורים עוסקים. אנו מקשיבים בקשב רב מכיוון שהסיפורים הללו מספקים לנו רמזים על האופן שבו אחרים מתנהגים וכיצד הם רואים אותנו. נוסף על כך, הם מספקים לנו אפשרויות ותרחישים שונים שביכולתנו לאחסן. הם מעניקים לנו את המשאבים שאנו מתייחסים אליהם וכן מפת דרכים, שמבהירה כיצד יש להתנהג כאשר דברים קורים לנו. אם כן, אין לראות בתהליך של סיפור הסיפור משהו "נעים" ו"קל" ה"מתאים רק לילדים". מדובר בעניין שהוא חלק בלתי נפרד מהמהות שלנו כמו פרוטונים, נויטרונים, אלקטרונים, כוח המשיכה וכל הדברים האחרים שהמדענים מתייחסים אליהם.
בקיצור: אנו עשויים מסיפורים.
מילה שלישית : לחשוף. זו מילה משמעותית. איננו מזייפים ואיננו ממציאים. ה"חומר" וה"עלילה" בסיפורים אינם שקריים או מלאכותיים. ההפך הוא הנכון. סיפורים חופרים עד היסוד ומזקקים אמת עמוקה יותר שהופכת ל"התגלות". זוהי הבחנה חשובה באופן שבו סיפורים מחברים כל אחד מאיתנו לחוויות בסיסיות שאנו חולקים עם אחרים. זהו המרחב יקר הערך שבו העולם האנושי שלנו מתקיים.מילה רביעית: משמעות. עוד מילה כבדת משקל. ארנדט לא כתבה את המילה בקלות ראש. מדובר בהבנה עמוקה החורגת מגבולות השפה, מקור הכוח הבסיסי שמוביל אותנו לעשייה ולפעולה. גם אם המשמעות דורשת מאיתנו לעשות משהו שאינו הגיוני בעליל. לדוגמה, הדחף לרוץ לתוך בניין בוער כדי להציל מישהו, להתאהב באדם מסוים או לקנות מחבט טניס חדש. אם לצטט את איש הפרסום, הקופירייטר והפילנתרופ בן המאה העשרים, ביל ברנבך: "עובדות הן לא הכול". המשמעות העמוקה ביותר היא לחם חוקם של המשוררים. במהלך העבודה על הספר שלי הבנתי שחייה של ארנדט מוכיחים, שלמרות מבטה הקר לעיתים בעולם שהיא חיה בו, היא בחרה להתבונן בו דרך מסננת של משוררים.
שתי המילים הבאות: בלי לשגות. הינה מגיעה האזהרה. אכן, ישנם עקרונות וישנם שיפוטים נכונים ושגויים. ארנדט מעודדת אותנו לחשוב "ללא עכבות" ומוכיחה שוב ושוב במעשיה ש"אין מחשבות מסוכנות, עצם פעולת החשיבה מסוכנת".
סכנה זו לבדה אינה פוטרת אותנו מהמשימה של "לחשוב לעומק על הדברים" כפי שהיא מכנה זאת.
למה הכוונה ב"לחשוב לעומק על הדברים"? הכוונה היא לא לטעות, לא לשגות. ככל שקראתי יותר בספר "החיים בזמנים אפלים" של חנה ארנדט, כך היטבתי להבין שלחשיבה (שמשמעותה פעולה, למרות שהיא מתרחשת רק "בין אוזנינו") יש השלכות. מהו תמרור האזהרה, ה"דבר האחר", שחושף את החשיבה השגויה ומפריע לסיפור סיפורים?
מילה אחרונה: הגדרה. ארנדט מגיעה למסקנה המושלמת. החיים בקרב אנשים בעולם משותף אינם מציעים רק "אמת" אחת שאין בלתה אלא אינספור "אמיתות" המתקיימות זו לצד זו ומתעמתות זו עם זו במרחב הציבורי. הן חושפות משמעות בתהליך מתמשך שעלינו לעסוק בו יחדיו שוב ושוב. ולכן ה"סיפור" 4=2+2 עוצמתי אמנם, אולם הוא מחוויר במשמעותו בהשוואה ל"סיפור" סינדרלה שיש בו אחיות חורגות, דלעת, נעלי זכוכית ונסיך. סיפור מהסוג האחרון מספק תובנות בנוגע לרגשות הקוראים בסוגיות הנוגעות למשפחה, לאהבה, לבגידה ועוד...
בסופו של דבר הכול תלוי בעוצמתו של הסיפור ובאופן שבו אנו מספרים אותו.
ובימים אלה, בעודי עובד על הספר הבא ומתכנן כבר את ספרי השלישי, הפתק עם שמונה המילים של חנה ארנדט עדיין תלוי, למרבה המזל, באותו המקום מול לוח הציור שלי.