הומור
הצחקן הגדול

האם קפקא הוא המשורר של הקודר והמסויט? ייתכן שכן, אך מבט זה הוא שטחי בלבד. הבה ונצא למסע אחר היסוד הקומי ביצירתו של קפקא.

מאת הרנאן ד. קארו (Hernán D. Caro)

ישנה אי-הבנה ספרותית מתמשכת, אשר גורסת כי כתביו של פרנץ קפקא מציעים חזון מלנכולי או מלא זוועות, וכי וקפקא עצמו היה בראש ובראשונה מדווח מיוסר אשר מספר על פורענויות למיניהן. כפי שהמוציא לאור קלאוס וגנבאך כותב בספרו "כלוב הלך לחפש ציפור: הקומי והגרוטסקי" (2018), המילים "קפקא ו"קפקאי" מסמלים דברים אשר "השתחררו" מיצירתו של הסופר: דברים אפלים ובלתי מובנים, ופרשנות אשר הופכת את קפקא ל"נביא" ו"קדוש מגן" עבור אלה "שהחיים נראים להם חסרי תקווה".

העובדה שליצירתו של קפקא יש גם צד הומוריסטי, שהינו חשוב באותה מידה ו"קפקאי" בדיוק כמו הצדדים הקודרים שלו – תובנה שמומחים רבים לקפקא חזרו והדגישו במהלך השנים – זוכה תמיד להתעלמות. קרוב לוודאי שיש לכך סיבות שונות.

כמו כן, נראה כי אנשים רבים יודעים יותר על היבטים מסוימים בחייו של קפקא מאשר על יצירתו: היחסים הגרועים בין קפקא לאביו, קשרי האהבה הכושלים שלו, חוסר שביעות רצונו מעבודתו כפקיד ביטוח, מותו בגיל צעיר משחפת... וישנה גם הפרשנות הגורסת כי קפקא חזה את פשעי הנאצים, טענה שהמבקר ג'ימס הוז – בספרו "לחפור את קפקא" (2008) – ראה כבעייתית ביותר. ישנה אפילו העובדה שאנשים רבים, כשהם חושבים על קפקא, רואים לנגד עיניהם באופן אוטומטי את אותה תמונת דיוקן מפורסמת משנת 1923, אשר מציגה אותו בשלב האחרון של מחלתו: קודר, עם עיניים שקועות ולחיים כחושות. מנגד, ישנן תמונות אחרות של קפקא שבהן הוא נראה שונה לחלוטין ובמצב רוח טוב (דרך אגב, כפי שמספר וגנבאך, אותה תמונה שהוזכרה רוטשה בשנות החמישים על ידי מחלקת הפרסום של הוצאת הספרים פישר, כדי לשוות לה פן "מיסטי").

ולבסוף, חוסר אמון אינטלקטואלי מסוים ביחס להומור ולשנינות ממלא ללא ספק תפקיד מרכזי בעניין כולו: האמונה שזהו ההפך מעומק פילוסופי ורגשי, ולא היבט נוסף שלו.

אמנם, כפי שאסטריד דאהה ואכים אנגשטלר כותבים בספרם "הצדדים הקומיים של קפקא" (2011), קפקא היה "אדם חסר מנוחה, אשר תמיד מחפש אחר החדש, וכושל באופן כמעט כפייתי", אך גם מלא הומור. במכתביו וביומניו אנו קוראים על התקפי צחוק בעבודה ועל סיטואציות מגוחכות במהלך נסיעות. חברו מקס ברוד מספר שקפקא צחק כל כך הרבה במהלך ההקראה של ספרו "המשפט", "עד שבמספר מקרים לא היה מסוגל להמשיך לקרוא." קפקא עצמו כתב לארוסתו הראשונה, פליצה באואר: "אני יכול גם לצחוק [...] אני אפילו ידוע בתור צחקן גדול".

כפי שדאהה ואנגשטלר מציינים, חלקים רבים מיצירותיו של קפקא "נחשבים לבעלי אפקט קומי." ואכן, מי שקורא את הטקסטים שלו בתשומת לב – או בכלל קורא אותם – מוצא בהם צדדים הומוריסטיים רבים. אלה אולי אינם משעשעים במובן ה"עליז" של המילה. ההומור של קפקא חד, וכולל בין השאר את האירוני, הגרוטסקי, הסאטירי, המרושע, וכמובן גם את האבסורדי.

"רק לא להישאר במיטה ללא מעש!"

בתור הזמנה לקריאה נוספת, הינה כמה מצדדיו הקומיים של קפקא: גרגור סמסא, הגיבור – או שמא מוטב לומר האנטי-גיבור – של "הגלגול", מתעורר באחד הבקרים ומגלה שהפך לחרק. כפי שדאהה ואנגשטלר כותבים, מצב זה אמור להכות בתדהמה כל אדם "מיושב בדעתו". אך סמסא העובד כסוכן-נוסע מתרגז על כך שהחמיץ את הרכבת: "הו אלוהים, איזה מקצוע מלחיץ בחרתי לי!", הוא חושב.

סמסא מגלה שיש לו שש "רגליים" ושריון, ושקולו נשמע כמו "ציוץ מכאיב". אך במשך כמה עמודים הוא חושב בעיקר על כך, שמה שמייסר אותו "אינו אחר" מאשר "הסימן המבשר על התקררות רצינית." מאוחר יותר, כשאינו יכול לקום כתוצאה מהגלגול שלו: "רק לא להישאר במיטה ללא מעש!"

אל מול שוויון הנפש, הדאגות המתרפסות והתגובה הבלתי הולמת בעליל של השרץ הזה, מה נותר (לעת עתה) לקוראים ולקוראות חוץ מלצחוק?

ספלסטיק

המאפיינים הקומיים של סצנות רבות בכתביו של קפקא, שבהם אנשים נופלים, מכים זה את זה, זזים בצורה מכנית או מגושמת, מתוארת לעתים קרובות כשיטת ה"ספלסטיק" של קפקא. המונח מתייחס לצורת הקומדיה הקולנועית שמקורה בסרטים האילמים המוקדמים, אשר מתאפיינת במחוות גופניות, חסרות מילים ולרוב גם אלימות, ושבדרכה הליצנית גם מצחיקה מאוד.

סצנה שכזו מתרחשת ברומן "המשפט": באחד מבתי המשפט העצומים ומבשרי הרעות ברומן, מונע עורך דין מבוגר מעמיתיו להיכנס למשרד. וכך מסופר: "לאחר עבודה בת עשרים וארבע שעות, אשר קרוב לוודאי לא הייתה פורייה במיוחד, הוא פסע אל דלת הכניסה, עמד שם במארב והשליך מהמדרגות כל עורך דין שניסה להיכנס." עורכי הדין מגיעים להסכמה שעליהם לעייף את המבוגר. "פעם אחר פעם נשלח עורך דין, אשר טיפס במעלה המדרגות, ואז, תחת התנגדות סבילה ככל האפשר, אפשר לעצמו להיות מושלך מהן מטה, שם תפסו אותו עמיתיו. הדבר נמשך כשעה, ואז האדון המבוגר, שכבר היה מותש גם מהעבודה הלילית, התעייף באמת..."

תיאורים מדוקדקים

בנוסף, ניתן לזהות אצל קפקא תשוקה אובססיבית לפירוט מדוקדק של תהליכים גופניים או אפילו פיזיים. דבר זה מוביל לתיאורים מזעזעים, כמו של שיטות העינויים המתוארות בספר "במושבת העונשין", אך גם לסצנות הזויות. 

כמה מאלה מתרחשות בספר "דין-וחשבון לאקדמיה", שבו קוף מספר כיצד למד לחקות בני אדם. "היה זה קל כל-כך לחקות את בני האדם", מהרהר הקוף באחד הרגעים. "לירוק יכולתי כבר בימים הראשונים. לאחר מכן ירקנו האחד בפניו של השני; ההבדל היה בכך שאני ליקקתי את פניי לאחר מכן, והיא לא." התיאור של התגלמות הגיבור מכאיב ברגעים רבים, אך באותה מידה הוא ביזארי כל כך, עד שלעתים לא ניתן להימנע מטלטל את הראש ולצחוק בתדהמה.

מקומות רבים ב"גלגול" נושאים אפקט דומה. למשל, כאשר קפקא מתאר את הניסיונות המגושמים של סמסא שהפך לחרק, לקום מהמיטה ולעזוב את חדרו: "להשליך את השמיכה היה פשוט ביותר; כל שנזקק לו היה לנפח את עצמו במקצת, והיא נפלה מעצמה. אך מכאן ואילך הפך הדבר לקשה, במיוחד משום שהוא היה כה רחב בצורה שלא תיאמן. היו דרושות לו זרועות וידיים כדי להתרומם; אך במקום זאת היו לו רק הרגליים הרבות, אשר נעו ללא הרף בתנועות שונות זו מזו, ושבנוסף לכך לא היה ביכולתו לשלוט בהן. אם רצה לכופף אחת מהן, היא הייתה הראשונה שהתיישרה; ואם הצליח לבסוף להזיז כרצונו את אותה הרגל, פעלו כל השאר כשלוחות רסן, בהשתוללות גדולה, מכאיבה."

לקחים מבלבלים

יצירותיו של קפקא גדושות באלגוריות קצרות, אשר כפי הנראה משקפות תובנות מוסריות עמוקות. הבעיה עם המשלים הללו היא, שכאשר מגיעים אל סופם – המקום שבו בדרך כלל נמצאות שורת המחץ ותחושת ההארה בטקסטים מסוג זה – כלל לא ברור מה אמור להיות הלקח שלהם!

זה המקרה בסיפור "משל קטן", שבו עכבר מחליף מספר מילים עמוקות עם חתול, ואז נטרף; או בסיפור "לפני החוק", או באופן מובהק עוד יותר בסיפור "על משלים" אשר מתחיל בהרהור הבא:  

"רבים מתלוננים על כך שמילותיו של החכם הם משלים ותו לו, ואין להם שימוש בחיי היומיום, שהם החיים היחידים שיש לנו. כשהחכם אומר 'עבור לשם', הוא אינו מתכוון שעלינו לחצות אל הצד השני, מה שעדיין היה ביכולתנו לעשות, אם תוצאת הדרך הייתה משתלמת. תחת זאת, הוא מתכוון למקום נפלא כלשהו אי-שם, שאינו מוכר לנו, ושגם הוא אינו יכול לתארו בצורה קרובה יותר, ולפיכך כלל אינו יכול לעזור לנו כאן." כך זה נמשך עוד ועוד, וסופו של הטקסט – באופן כלשהו – מבלבל בצורה משעשעת.

פרשנים אמיצים ניסו לפענח את הטקסטים הללו: לשיטתם, הם משמשים כאלגוריה לעבודתו של קפקא, לחייו, ל"היבטים הרוחניים", וכו'. נו מילא. אך התחושה שמתקבלת יותר מכל, היא שקפקא מבקש לשחק משחק – עם מילים, עם ציפיותיו של הקורא, עם הז'אנר עצמו, עם המשל. אולי צדק חוקר הספרות בדה אלמן (Beda Allemann), אשר כתב כי המשלים הבלתי מובנים של קפקא משקפים "אירוניה שטנית לחלוטין".