ספרי ביכורים עכשוויים
החדשים כבר כאן!

כשסוקרים את מדורי התרבות בחיפוש אחר ספרי ביכורים מבטיחים בשפה הגרמנית, מתברר עד מהרה שאין כל מקום לדאגה בכל הנוגע לעתידו של הדור החדש של הסופרים.ות.

מאת הולגר מוס

רומן הביכורים של קלרה ליינמן, מפלצות צהובות (Gelbe Monster), זכה מיד בפרס הביכורים של פסטיבל הספרות lit.COLOGNE לשנת 2026. המחברת מנתחת ברומן לעומק את מערכת היחסים הכושלת בין צ'רלי לוולנטין, שבה צ'רלי מאבדת שליטה על עצמה והופכת להיות אלימה. ליינמן מספרת את הסיפור הזה מהסוף להתחלה, עם כל האמביוולנטיות ויחסי התלות שבו. חבר השופטים של lit.COLOGNE שיבח את הדמויות החיות והמוחשיות ואת סגנון הכתיבה הסוחף - הקוראים שבויים ב"רכבת ההרים הרגשית הרעילה של תוקפנות והיקשרות". "רומן מרשים על דינמיקה זוגית בעייתית ועל זעם נשי", כך קבע חבר השופטים..

סווניה ליזאו (Svenja Liesau) היא לא רק שחקנית וחברת אנסמבל בתיאטרון מקסים גורקי בברלין מזה שנים רבות וחברה באנסמבל התיאטרון הגרמני החל מעונת התיאטרון 2023/24. היא אף מצאה זמן לכתוב את הרומן הראשון שלה. בעיני טוביאס להמקול הרומן Es war nicht anders möglich (אי אפשר היה אחרת) הוא "מונולוג על התרסקות, משעשע ודרמטי כאחד" (Deutschlandfunk). ליזאו שולחת את הגיבורה שלה, מרטינה, אישה באמצע שנות השלושים לחייה, למסע בין ברים בברלין למשברים נפשיים. מותו של אביה ערער את עולמה והיא נמלטת אל חיי הלילה. הרומן נפתח במוטו שמבטא במדויק את האמביוולנטיות שבין השכרון לטרגיות: "החיים שלי הם כמו יריד שעשועים בסתיו, הנאה רבה על רקע קודר". מבקרי הרומן תיארו אותו כבעל קצב מהיר, מחוספס, מקורי, שנון וחד ובעל חוש מצוין לפואנטות. לדבריהם הרקע התיאטרלי של המחברת ניכר ברומן בבירור. כריסטיאן ראקוב סבור כי הרומן "מלא צער ואבסורד פרוע", המשך ראוי לאמנות המשחק של ליזאו, "סוג של התפרצות תיאטרלית" האופייני לה (nachtkritik.de).

על חייהן של מתעמלות מכשירים מקצועיות ונהגות משאיות למרחקים ארוכים

השגרה (Die Routinen), רומן הביכורים של סון לבנדובסקי, מביא סיפור המתרחש בעולם התעמלות המכשירים התחרותית. מה שנראה לצופים קליל וחסר מאמץ מבוסס למעשה על מערכת אכזרית של לחץ עצום להישגים, שיטות אימון קשות כמו גם ניצול ואלימות. לבנדובסקי כותבת על המחיר הגבוה מדי שמשלמים למען השלמות. במרכז העלילה נמצאת אמיק, המביטה לאחור על קריירת ההתעמלות שלה ועל מציאות החיים הקשה של מתעמלות המכשירים. שגרת היומיום של הנערות הצעירות האלה נשלטת בידי מספרים. אסור להן לשקול אפילו גרם אחד יותר מדי, אסור להן להתבגר. השגרה, כפי שכותרת הספר מרמזת, נטמעת בהן במחיר של כאב וסבל. רומן הביכורים של לבנדובסקי זכה לשבחים רבים מצד המבקרים והיה מועמד לפרס SRF Bestenliste (רשימת הספרים המומלצים של SRF) במרץ 2026: "האופן שבו סון לבנדובסקי חושפת את השילוב ההרסני בין ספורט לפוליטיקה בשפה עוצמתית ונטולת סנטימנטלית הוא ייחודי".

רומן על אישה שבחרה לנטוש את חייה הבורגניים ועל נהגת משאית אינו דבר שקוראים עליו כל יום. רומן הביכורים של אניה גמיינוויזר, Wir Königinnen (אנו מלכות), מציע בדיוק את זה. המספרת בגוף ראשון היא מורה צעירה שחווה משבר חיים. היא נמלטת משגרת היומיום שלה - משרה קבועה ובטוחה כעובדת מדינה ומבעלה - להרי האלפים של מחוז פיימונטה. בנוף ההררי השומם היא פוגשת את אנה, נהגת משאית איטלקייה קשוחה בערך בת גילה. אנה מובילה בעלי חיים ברחבי אירופה ולכן כמעט שאינה מבלה זמן עם ביתה בת החמש עשרה. שני עולמות שונים מאוד מתנגשים, אך הנשים מתקרבות זו לזו למרות מחסום השפה. הן יכולות לתקשר רק באמצעות אפליקציית תרגום שמתרגמת לעיתים באופן שגוי. כך מתחיל מסע הרפתקני וסיפור אהבה עדין.
בעיני יוליה שרדר מ- SWR מדובר ב"פרודיה פרועה על המערב הפרוע... מרתקת, אנושית, מעוצבת בחוכמה ומפתיעה באופן עקבי". המחברת מצליחה "להפוך נושא הנחשב לגברי מובהק, המערבון, לנשי". גמיינוויזר זכתה גם בפרס הספרות של פולדה לשנת 2026. חבר השופטים שיבח את "השפה הלקונית והמדויקת, את ההומור הגרוטסקי ואת הרגישות לאבסורד וגם לנוגע ללב, המותיר מקום לתקווה תוך שמירה על כנות חסרת פשרות".

משפחה אקסצנטרית וילדה בדירת שותפים של גברים

ברומן הביכורים שלו יהלומים דוד ויידה (David Vajda) מוכיח שרומנים משפחתיים אינם חייבים להיות ארוכים. אורך הספר הוא קצת יותר מ-170 עמודים. הסופר מגולל את סיפורה של משפחת בוהמה אקסצנטרית: אב מיוגוסלביה לשעבר המכנה את ארבעת ילדיו הבוגרים והבלתי שגרתיים יהלומים, אך לעיתים גם טיפשים. כל בני המשפחה הם אומני חיים הפזורים ברחבי אירופה. העלילה סובבת סביב מותה של האם, שהתמודדה עם גידול במוח במשך חמש שנים וסביב אופן ההתמודדות של הילדים עם האובדן. אין התרחשויות רבות ברומן, אך יש מרחב רב לחוות את האווירה בתוך המשפחה הכאוטית הזאת. זלדה בילר משבחת בהתלהבות בעיתון NZZ: "עדיין קיימת ספרות רצינית, כך חושב לעצמו בהקלה פסימיסט תרבותי אופטימי עם סיום קריאת הרומן של ויידה."

לאלה הקטנה גדלה בשנות השמונים בקומונה של גברים במערב ברלין, מוקפת במוזיקה של הלהקות Ton Steine Scherben ו- Einstürzende Neubauten. האם הייתה מכורה להרואין בעת לידתה של לאלה ולכן התינוקת נאלצה לעבור תהליך גמילה מיד לאחר שנולדה. אביה של לאלה נכנס לכלא זמן קצר לאחר לידתה. חבר של האב מאמץ אותה והתינוקת מגיעה לדירת השותפים של הגברים מהשמאל האלטרנטיבי. חברי הקומונה כמעט שאינם דואגים לילדה אלא עסוקים בצרכים האישיים שלהם. אלכוהול, סמים, אהבה חופשית ועמדות אנטי קפיטליסטיות מעצבים את חיי היומיום ומתרחשת גם פגיעה מינית. זהו הסיפור הקשה למדי ברומן הביכורים של לילי טולקין, לתמוך בשמיים בשתי ידיים. הרומן נשען על חוויות אוטוביוגרפיות של הסופרת וזכה לשבחים במדורי הספרות בדיוק מסיבה זו: "יצירה אוטופיקציונלית עוצמתית". הביקורות שיבחו גם את האיפוק ואת הטון הלא מאשים שבאמצעותם התהומות והאמביוולנטיות מתוארים.