על זיגפריד לנץ - אומן הסיפור הקצר
הספסר באדיבות 

זיגפריד לנץ נולד לפני מאה שנה. הרומן שלו "השיעור בגרמנית" הפך מיד לרב מכר ונמכר עד היום ביותר משני מיליון עותקים. כמספר הוא שלט גם באומנות הסיפור הקצר. אך מה יוצר את הקלילות של סיפוריו הקצרים ומה הם מגלים על הסופר ועל תקופתו?

מאת ירג מגנאו

מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי ראה בחברו זיגפריד לנץ "אצן למרחקים קצרים" אך לא "למרחקים ארוכים". הוא שיבח אמנם את "העוצמה יוצאת הדופן" ואת הריכוזיות של סיפוריו הקצרים של לנץ, אך העריך את הרומנים שלו הרבה פחות. אין צורך להסכים עם הערכה זו, שכן אין ספק ש"השיעור בגרמנית" נחשב לאחד הרומנים החשובים ובעלי ההשפעה הרבה ביותר של הספרות במערב גרמניה באותה תקופה. עם זאת, אין זה מקרי שזיגפריד לנץ התפרסם בזכות סיפורים קצרים או ליתר דיוק בזכות אסופות של פנינים סיפוריות תמציתיות ומקושרות, המנצלות את יתרונות הסיפור הקצר כדי לנטות לכיוון של רומן.

רוח התקופה שלאחר המלחמה בסיפורים קצרים

הסיפורים המזוריים "כה רכה הייתה סולייקן" משנת 1955 ביססו את הפופולריות יוצאת הדופן שלו ונחשבים עד ימינו לספריו הנקראים ביותר. סיפוריו של להמן, "וידוייו של סוחר בשוק השחור" משנת 1964 וסיפורי "בולרופ" בקובץ "הרוחשל מיראבל",שיצאו לאור בשנת 1975, זכו גם הם להצלחה רבה. זאת ועוד: קובצי סיפורים אלו סיפקו את צורכי הקהל באופן ייחודי ולכן הם מתאימים במיוחד לזיקוק רוח התקופה שלאחר המלחמה.

אף על פי שקוראים את הסיפורים בקלילות ובהומור, הם תוצאה של עבודה קשה. אמנם לנץ לא אהב דבר יותר מכתיבה, אך עבורו כתיבה הייתה בראש ובראשונה עבודה בשכר לצורך פרנסה. הוא עסק בה כמו בעל מלאכה שמוכר את הסחורה שלו בשוק. בשנות החמישים סופרים עצמאים יכלו להרוויח כסף בעיקר דרך הרדיו ומדורי התרבות של העיתונים, באמצעות מאמרים וכמובן סיפורים קצרים. זו הייתה הסיבה המכריעה לדומיננטיות של הסיפורים הקצרים שלנץ יצר כמו בפס ייצור.

להמן והמחסור כהזדמנות

"המצוקה היא הזמן היפה ביותר שלי", כך מכריז להמן, סוחר השוק השחור."כבר בשלב מוקדם הבנתי אילו אפשרויות טמונות במחסור, מחסור בכל הדברים". להמן, וירטואוז המשחק בין היצע וביקוש, מחליף את הונו בהון התחלתי של מאה ועשרים "כפיות שמנת" די חסרות ערך מעודפים של הצבא. הוא משיג אלכוהול לחגיגת ניצחון אמריקאית מתוך מלאים של מוזיאון הטבע, שם הוא שימש לשימור דגימות של בעלי חיים בצנצנות וכך זה הבשיל והפך לשנאפס. להמן אף מצליח להשיג אנדרטה אמיתית של נסיך עבור איש זקן מלנכולי השקוע בעבר.

הסוחר בשוק השחור, שהופך כל מצוקה להזדמנות עסקית, הוא קרוב משפחה של הסופר המעצב את הסיפורים שלו כהזדמנויות שלא נשמעו כמותן. "אני מודה, אני זקוק לסיפורים כדי להבין את העולם", אמר פעם לנץ. הוא רצה להציב מול המציאות החסרה "גורלות שלמים" כדי לחלץ עלילה קוהרנטית ועקבית מתוך הכאוס של אירועים אקראיים. סיפוריו ממוקמים אפוא בעקביות בחיי היומיום, שם המוקד הוא במאבק כדי להחזיק מעמד. הדמויות שלו אינן נושאות באחריות לממד ההיסטורי, החברתי או הפוליטי. אסונות היסטוריים פוקדים אותן כמו מזג אוויר גרוע.

תקופת השיא של להמן נמשכה רק עד רפורמת המטבע של שנת 1948, מכיוון שהביטחון והיציבות ששררו בעקבות הרפורמה שללו ממנו את הבסיס לעסקיו. ביטחון מוביל לחוסר יצירתיות. עם זאת הסופר לנץ נשאר פורה ויצירתי. בסיפוריו הוא התחבר להתחלה החדשה בתחום הספרות לאחר שנת 1945.סיפוריו של להמן אכן מתחילים עם תום המלחמה, כאילו לא אירע דבר קודם לכן או דבר ראוי לציון שאפשר לספר עליו. כך התארגן לו קהל הקוראים של לנץ במציאות שלאחר המלחמה עם קביעת "שעת אפס" פיקטיבית כנקודת התחלה.

כיצד הקדים לנץ את תוף הפח

לעומת זאת הסיפורים ממזוריה ממוקמים בעבר כמעט מיתי ועל זמני. בקובץ הסיפורים "כה רכה הייתה סולייקן" יצק לנץ את נוף האגמים האבוד של ילדותו אל תוך הזיכרון של מערב גרמניה בלי להשתמש בנימה כלשהי של נקמה. הודות לדמויותיו האקסצנטריות, הערמומיות והשובבות והודות לטוב ליבו האנושי והחומל, הצליח לנץ להחיות בכתיבה את אותו עולם ששקע ונעלם בלי לבקש להחזירו. היה לו עניין בנשמת הארץ ואנשיה, לא בקרקע. הוא נתקל שם במידות טובות: תבונה מהירה כברק, ערמומיות רצינית, עדינות מסורבלת וסבלנות נוגעת ללב. כעבור כמה שנים, כשהסופר גינתר גראס הפך את הניב הקאשובי לראוי בספרות ברומן שלו "תוף הפח", לנץ כבר הקדים אותו עם הניב המזורי.

באותה העת הפך לנץ כבר זמן רב לבן בית בהמבורג, ליד נהר האלבה ובקרבת הים הבלטי. לכן הוא לא ראה את עצמו כמי שגורש ממולדתו. ואף על פי כן הספרות שלו שימשה מקור נחמה למיליונים שגורשו משטחי המזרח. לדברי לנץ, מזוריה - בין "ביצות כבול ושממה חולית", בין "אגמים ויערות אורנים" - נמצאה "למעשה מאחורי גבה של ההיסטוריה". שם הוא יכול היה לספר על בעלי מלאכה ויצרני מטאטאים, על הירח המלא ועל חיפושית הקליפה, על כל מה שכינה "הזהב הבלתי נראה של החברה האנושית".

האומנות של יצירת תחושת בית 

כאילו רצה לבסס תוכנית נגדית, לנץ כתב עשרים שנה מאוחר יותר בקובץ הסיפורים "הרוח של מיראבל" על הכפר בולרופ: "הוא לא שוכן מאחורי גבה של ההיסטוריה וגם לא בבידוד הגיאוגרפי המתאים לאידיליה. "אולם למעשה גם בבולרופ הבדיונית הזאת לא הרבה משתנה: האנשים הממעטים לדבר נקראים כולם באותו שם פדרסן מזה מאות שנים, יוצאים לדוג בים, כורתים עצים ביער ובעיקר עורמים את עצי ההסקה שלהם לפני הבית. ללא ספק אידיליה. המספר בגוף ראשון משתייך אף הוא לקהילת הכפר ופונה ל"שכנים" סיפור אחר סיפור, כאילו שהעולם היה קטן כל כך. מולדת פירושה התמדה ונחישות: של האנשים ושל הנסיבות כאחד. גם בבולרופ כל מה שמתרחש נקבע יותר על ידי מזג האוויר ועונות השנה, על ידי עורמה ותחמנות מאשר על ידי אירועים היסטוריים.

בסולייקן הפך לנץ את אובדן המולדת לאווירה קלילה וחיובית ואילו בבולרופ הוא חגג את התחושה של לחזור ולהרגיש בבית. החל משנות החמישים בילה לנץ את חודשי הקיץ באי הדני אלזן. הוא אסף שם את סיפוריהם של חברים שאוהבים לספר סיפורים, שלמעשה נקראו כולם פטרזן. יהיה קל מדי להאשים את הטקסטים האלה בתמימות יתר. רבים עשו זאת וייתכן שזו אחת הסיבות לכך שלנץ, לעומת בל, גראס או ואלזר, תמיד קיבל יחס מעט מתנשא ומעולם לא הוענק לו פרס ביכנר. הוא היה קצת קליל מדי ולא מספיק עמוק ורציני. עם זאת ניתן לומר שהוא הציע בדיוק את מה שהיה חסר כל כך. האם לא הייתה הכמיהה של הגרמנים לאחר שנת 1945 טמונה בדיוק ברצון להצטייר כלא מאיימים בעיני העולם? בכוח האמפתיה וטוב הלב שאי אפשר לסדוק אותו, שלנץ ייצג, הספרות הגרמנית יכלה שוב לזכות בהערכה ולהיות ראויה.