כבר עם פרסומה הראשון הפכה אינגבורג בכמן לכוכבת ספרות נערצת של התקופה שלאחר המלחמה. במלאת מאה שנה להולדתה ביאטה טרגר בוחנת את קובץ השירים "זמן שאול"  שבאמצעותו התייצבה בכמן לא רק מול אי הדיוק של השפה אלא גם כתבה נגד השתיקה סביב מלחמה, פשעים ואשמה.

מאת ביאטה טרגר

אינגבורג בכמן חיפשה שפה מדויקת וייחודית משלה כבר בשלב מוקדם. מתוך החיפוש הזה יצא ספר השירים הראשון שלה לאור בשנת 1953 תחת הכותרת "זמן שאול".  ב-26 בדצמבר 1952 ציינה הסופרת, שהייתה אז בת 26, מדוע הבנה מהירה וזיהוי של אותה שפה אצל אחרים מפחיתים את נכונותה לדבר: "אני סבורה שזה נובע מכך ששפה, שנמצאה במהירות ובקלות, הופכת במהירות למשחק ולחוסר מחויבות ואף לאי דיוק."

לתת ביטוי למה שחורג מגבולות השפה

מבט קפדני זה על השפה אינו מוגבל רק לשירים של בכמן. אדרבה, כל כתיבתה מתאפיינת במצוקה לשונית הנובעת מהיומרה לא ללכת בעקבות דפוסים מקובלים ולהעביר מחשבות למשפטים יפים יותר אלא למצוא דימויים מקוריים ולתת ביטוי למה שחורג מגבולות השפה.

יומרה זו לשפה חדשה ובלתי שחוקה היא ללא ספק אחת הסיבות לכך שגם בחלוף יותר משבעים שנה מאז הופעתו הראשונה של ספר השירים "זמן שאול", שיריה של אינגבורג בכמן ממשיכים להדהד ולעמוד במבחן הזמן. שורות כמו ארבעת הבתים האחרונים בשיר "תהילים" ממחישות זאת ביתר שאת: כאן קול מדבר כדי "לומר דברים אפלים", כך נקרא שיר נוסף בקובץ השירים. אפשר להבין מדוע אלפרד אנדרש, עורך "הזמן השאול", כתב ביולי 1953 לבכמן על קובץ השירים: "אני משוכנע עתה יותר מתמיד שהופעתו של ספר זה תהיה אירוע [...]. כי שירייך אינם מסנוורים אלא שוקעים אט אט אל המעמקים."

מקבוצת 47 לכוכבת ספרות בתקופה שלאחר המלחמה

"זמן שאול" לא היה רק ספר השירים הראשון של בכמן אלא למעשה גם הפרסום העצמאי הראשון שלה. הספר מורכב משיר מוטו, 23 שירים בשלושה חלקים, ו"מונולוג של הנסיך מישקין לפנטומימת הבלט 'האידיוט'", ויצא לאור בסדרת "סטודיו פרנקפורט" של הוצאת הספרים Frankfurter Verlagsanstalt שאנדרש ערך. ימיה של המהדורה היו קצרים מכיוון שההוצאה לאור נאלצה להכריז על פשיטת רגל עוד לפני שהספר יצא לאור. עם זאת אנדרש צדק: השפעת השירים כבר החלה. מהדורות נוספות של "זמן שאול" הופיעו בהמשך ועלייתה של בכמן למעמד של כוכבת נערצת בספרות הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה הלכה והתקדמה. בשנת 1952 היא הופיעה במפגש של קבוצת 47 בנינדורף, שם זכתה בפרס, שהוענק לה בקיץ 1953.

לא רק שיר אחד אלא כמה שירים מתוך "זמן שאול"הפכו לחלק מהקאנון הספרותי ונכללו בספרי לימוד בבתי ספר: "Die große Fracht", "Herbstmanöver", "Alle Tage" ("המשא הכבד", "תמרוני סתיו", "כל הימים") ושיר הנושא. מבט אנליטי על השירים חושף במהרה את הדיוק שבכמן שבה והדגישה, למשל המבנה המעגלי של שיר הנושא, "זמן שאול", שפותח ומסתיים בשורה "עוד יבואו ימים קשים יותר". אם מדמיינים את מחוגי השעון הסובבים המודדים "זמן שאול", בולט במיוחד עד כמה מתממשות פה בשפה השיבה הנצחית של אותו הדבר והחולפיות. זה מגביר את המתח בשיר הזה, במיוחד כשקוראים אותו שוב ושוב ובינתיים הזמן אכן חולף.

הפנייה אל "אתה" בשיר, שאפשר לקרוא אותה גם כפנייה עצמית, הולכת ונעשית דחופה יותר ככל שהשיר מתקדם, כאשר השורות, שנוסחו בהתחלה כהצהרות, הופכות לפנייה ישירה. בתחילת השיר כתוב "בקרוב עליך לשרוך את נעלך / ולגרש את הכלבים בחזרה אל חצרות אזור הביצות" ואילו לקראת סופו כתוב "שרוך את נעלך. / גרש את הכלבים בחזרה. / השלך את הדגים לים. / כבה את התורמוסים! // עוד יבואו ימים קשים יותר."

מילים חדשות למציאות

שפה חושית ופואטית באה לידי ביטוי בספר השירים "זמן שאול", דבר שאינגבורג בכמן ייחסה באופן טבעי לשיר. בשנת 1954 היא תיארה זאת במאמר בכתב עת כך: "אני סבורה כי [...] מי שכותב שירים חוקק נוסחאות בזיכרון, מילים עתיקות ומופלאות לאבן ולעלה, הקשורות זו בזו או מתנפצות באמצעות מילים חדשות, סימנים חדשים למציאות".

כאשר קוראים את הרשימות האוטוביוגרפיות Senza Casa של אינגבורג בכמן, שהתפרסמו בשנת 2024, מתברר כי אכן למחברת היה חשוב דבר אחר לגמרי מאשר להפוך את השירים לכלי של חשיבה מופשטת. לאחר שסיימה את ספר השירים השני והאחרון שלה, זימון לדובה הגדולה, שיצא לאור בשנת 1956, היא רשמה ב־29 באוגוסט: "קובץ השירים הושלם ממש ברגע האחרון, לפני שהחשיבה איימה עליו. כעת הפכה החשיבה בלתי נמנעת."

הדימויים בשירים של בכמן אינם אפוא כאלה שעוצמתם נובעת מעמדה הנרכשת דרך אימון ושגרתיות. להפך, המשוררת מתגלה למעשה כמי שרואה במובן שמשהו גדול ורחב יותר מתפיסתה הסובייקטיבית מדבר דרך השפה שלה.

כיצד בכמן כתבה נגד ההשתקה של פשעי הנאצים

לחשיבה שגרתית אין מקום בשירים של בכמן. במקום זאת, כפי שהיא כותבת, מדובר ב"לדבר יפה אל הבלתי טהור", או אולי אף לשבור, באמצעות שירה, את השתיקה ששררה בגרמניה ובאוסטריה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שם ההשתקה של האשמה ההיסטורית הפכה לדבר שבשגרה. ייתכן גם שסבלה של המחברת לנוכח שתיקה זו הוא שמציב מולה שפה השוברת את השתיקה, אך באותו הזמן היא עצמה מאוימת תמיד בידי נסיגה אל האילמות ואובדן המילים. שורות כאלה מתמרדות נגד חברה שבה ההתלהבות מהמלחמה והשתתפותם של רבים כל כך ברצח ההמוני המאורגן של היהודים המשיכו אמנם להדהד ולהנכיח את האשמה ההיסטורית, אולם ההתמודדות עם האשמה כמעט שלא התקיימה.  

על הרלוונטיות העצובה של שיריה של בכמן

בתוך נוף לשוני רדוף רוחות מעין זה, שהושתת על רצח, חורבות, פגיעות והשמדה, ובו בזמן הטיף להתחלה חדשה ולהמשך רגיל של החיים, פעלו שירים אלה, בכוחם הביקורתי, באופן מטלטל ומטריד. המלחין האנס ורנר הנצה, שהמחברת הייתה מיודדת איתו , כתב לבכמן: "יש משהו מדאיג, שערורייתי, זר ומפחיד בשירים החדשים האלה. אם תמשיכי כך, תקבלי גם את השערוריות המופלאות ביותר, בין אם תרצי ובין אם לאו." אולם דווקא זה לא קרה. בתוך תקופה כבדה מדי, עופרתית, פעלו גם שורות ברורות ומערערות כמו אלה: רבים מהשירים משקפים את התמודדותה של בכמן עם חברותו של אביה במפלגה הנאצית ועם שירותו כחייל בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, נושאים שמעולם לא דיברו עליהם במשפחה. כבר בשלב מוקדם מאוד עסקה הסופרת בפשיזם שהמשיך לבעור מתחת לפני השטח   ובהשמדת היהודים. היא כמעט שלא יכלה לשאת את חייה באוסטריה ובגרמניה בשל השתיקה המתמשכת סביבם. מנקודת מבטנו כיום מה שהיה מדאיג, שערורייתי, זר ומעורר אימה ב"זמן שאול" נראה אחרת. הרלוונטיות של קובץ זה נותרת ללא שינוי לנוכח המגמות הפשיסטיות בתקופתנו הנוכחית. 
  גלו מבחר גדול של ספרים וספרי שמע מאת אינגבורג בכמן ועל אודותיה ב-Onleihe, הספרייה הדיגיטלית של מכון גתה: לצפייה בכל הכותרים