הספד
תהיו אנושיים - לזכרה של מרגוט פרידנלנדר

אלפי תלמידים בגרמניה שמעו את סיפור חייה. בגיל למעלה ממאה המשיכה לשמש כקול אזהרה. מרגוט פרידלנדר הייתה עדת שואה בלתי נלאית.

מאת קרולינה בוק, dpa ורנה שמיט-רושמן, dpa

ברלין (dpa) - מרגוט פרידלנדר נראתה עדינה ושברירית מאוד לקראת הסוף. עם זאת האישה הקטנה עמדה זקופה כמעט עד הסוף. אפילו כשהייתה בת יותר ממאה שוחחה ניצולת השואה עם תלמידים.ות בכיתות בית ספר והתריעה על חשיבות הזיכרון באירועי זיכרון - בחביבות, סבלנות ונחישות. היא סיפרה על משפחתה, שנרצחה בידי הנאצים ועל גורלה שלה במחנה הריכוז טרזינשטאט. הדבר החשוב ביותר בעיניה היה המסר: "תהיו אנושיים".

ביום רביעי האחרון היא הופיעה בציבור עם המסר החשוב הזה. קולה כבר היה חלש מאוד. כעת הלכה לעולמה אזרחית הכבוד של ברלין והיא בת 103.

הרדיפה ושלילת הזכויות ממשפחתה היהודית תחת אדולף היטלר נותרו בזיכרונה "כאילו זה היה אתמול", כפי שסיפרה לסוכנות הידיעות הגרמנית בתחילת שנת 2025. היא הייתה אחת מהאחרונים שחוו את כל זה ויכלו לספר על כך בעצמם.

אך מרגוט פרידלנדר חיה בהווה. הפילוג בחברה הגרמנית והתחזקות הימין זעזעו אותה. "אני לא מבינה הרבה בפוליטיקה", אמרה בראיון ל-dpa. "אולם אני תמיד אומרת: כך זה התחיל גם אז. תהיו זהירים. אל תעשו את זה."

פנקס, שרשרת ענבר

מרגוט פרידלנדר נולדה ב-5 בנובמבר 1921 בברלין. אז שם משפחתה עוד היה בנדהיים. הוריה כבר היו גרושים כאשר אימה ניסתה נואשות יותר ויותר להימלט מגרמניה של היטלר עם שני ילדיה בתחילת שנות הארבעים. ממש לפני הבריחה המתוכננת לשלזיה עילית נעצר אחיה של מרגוט, רלף, בידי הגסטפו בשנת 1943. האם הסגירה את עצמה כדי לא להשאיר את בנה לבד. שניהם נרצחו מאוחר יותר במחנה ההשמדה אושוויץ.

מרגוט נותרה עם משפט שאמרה לה אימה, שהפך לימים לכותרת של זכרונותיה: "נסי לחיות את חייך". האם השאירה לה גם שרשרת ענבר, שמרגוט ענדה כל חייה. ופנקס.

ממקום מסתור למקום מסתור

16 אנשים סייעו לנערה בת ה-21 להסתתר במקומות מסתור שונים. היא הצליחה להסתתר במשך 15 חודשים, ואז דברים השתבשו. "ציידי" יהודים, שחיפשו יהודים אחרים עבור הנאצים באותה תקופה, תפסו אותה ברחוב. היא גורשה לטרזינשטאט – "ממלכת ביניים, לא חיים ולא מוות".

לקראת סוף המלחמה היא ראתה את סבלם של האנשים שהגיעו מאושוויץ בכאוס של הימים האחרונים. בשלב זה היה לה ברור שהיא לעולם לא תשוב לראות את אימה ואת אחיה. היא נסעה לארצות הברית עם בעלה אדולף פרידלנדר, שם עבדה בחנות בגדים ובסוכנות נסיעות. הוא היה לצידה במשך יותר מחמישים שנה. "שנינו חווינו את אותו הדבר, היה לשנינו אותו הכאב, לא היינו צריכים לדבר על זה", סיפרה מרגוט לימים. בעלה הלך לעולמו בשנת 1997.

"Don't call it Heimweh"

בשנת 2003 חזרה מרגוט פרידלנדר לעיר הולדתה בפעם הראשונה, בהזמנת הסנאט של ברלין ובליווי הקולנוען תומאס הלצ'ינסקי. הוא צילם איתה את הסרט "Don't Call It Heimweh". כבר ביום הראשון היא הרגישה שוב שזה ביתה, סיפרה פרידלנדר מאוחר יותר. בסוף שנות השמונים לחייה היא שבה להתגורר בברלין.

סביבתה האמריקאית הייתה ספקנית. היו שטענו שהגרמנים אולי פשוט יראו בה אישה זקנה וחביבה וכך ירגישו פחות אשמים. מרגוט פרידלנדר התעלמה מכך. היא אמרה שמעולם לא התחרטה על החזרה שלה. "אני עושה משהו שאולי ייראה לכם מוזר, אולם  אני מרגישה גרמנייה."

על שער מגזין ווג

במולדתה החדשה-ישנה היא זכתה לתשומת לב רבה - רבים הקשיבו כאשר הגברת הקשישה סיפרה באופן מרשים מאוד. בדירתה בדיור מוגן בברלין, שבה התגוררה עם חתולתה הבטוחה בעצמה, כמעט לא היה מקום לכל הפרסים ועיטורי הכבוד. על הקירות היו תלויות תמונות מזכרות עם פוליטיקאים ועל השולחן עמדו, בין היתר, פרס "במבי" על אומץ ליבה ותמונת השער הממוסגרת של מגזין ווג שבה היא מופיעה. ההכרה המאוחרת היטיבה עימה. "היו לי חוויות טובות עם הורים, מבוגרים, ילדים ותלמידים", היא אמרה, "עם אנשים."

ברלין העניקה לה אזרחות כבוד ובשנת 2011 קיבלה את עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה על פעילותה. ביום שישי הקרוב היא הייתה אמורה גם לקבל את העיטור "הצלב הגדול של מסדר ההישגים של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה" בטקס ציבורי.

הטקס בוטל לפני שהתפרסמה הידיעה על מותה. בערב שיבח נשיא המדינה פרנק-וולטר שטיינמאייר לא רק את מחויבותה אלא גם את אנושיותה העמוקה. "מרגוט פרידלנדר הרשימה את כל מי שפגשה בחום שלה, במחויבותה ובתעצומות הנפש שלה", כתב נשיא גרמניה. עד גיל מבוגר היא נהנתה ללכת לאופרה כשהיה לה פנאי לכך. היצירה האהובה עליה הייתה נבוקו, סיפור השבי של העבריים בבבל. היא אמרה פעם שהיא ישבה לעיתים קרובות עם דמעות בעיניה כשהאזינה למקהלת העבדים העבריים.

פרידלנדר מותירה אחריה דברים רבים, אך בראש ובראשונה את המסר שלה של פיוס וזיכרון. בגיל 101 היא ייסדה את הקרן לקידום חירות ודמוקרטיה. מטרת הקרן היא להמשיך את העבודה החינוכית בבתי הספר וגם להעניק את פרס מרגוט פרידלנדר.

"איננו יכולים עוד לשנות את מה שאירע, אך אסור שזה יקרה שוב לעולם", אמרה פרידלנדר. "לעולם לא ייעשה שוב לבן אדם מה שנעשה לאנשים אז רק מפני שלא הכירו בהם כבני אדם."

ברחוב סקליצר 32 ברובע קרויצברג בברלין, אבני נגף מנציחות את האח רלף ואת האם אוגוסטה בנדהיים. גם למרגוט מוקדשת שם אבן. הגירוש לטרזינשטאט מוזכר על האבן. כתוב שם: "שרדה".