היסטוריה גרמנית-גרמנית 
מה נשאר מגדר הגבול 

עד כמה בני הדור שלאחר איחוד גרמניה מרגישים את עצמם מזרח גרמנים בחלוף 35 שנה מהאיחוד? האם הם רואים את עתידם במזרח גרמניה או שהם מעדיפים לעזוב? תשובות של היפסטרים אומנותיים בקולנוע ישן וחבורה של רוכבי אופנועי סימזון מסקסוניה. 
 

מאת יקוב מילצנר

סיפור על המזרח הצעיר של גרמניה יכול להתחיל באינספור דרכים. אולי בתחנת אוטובוס שכבר לא עוברים בה אוטובוסים, במסיבת רייב במפעל ישן ונטוש או עם אוהדים שמסתירים את פניהם באצטדיון וצועקים „מזרח גרמניה“.
הסיפור כאן מתחיל עם תותח גולאש. בשבת אחר הצהריים בחודש ספטמבר הוא מוצב מול קולנוע לשעבר בעיר ביטרפלד-וולפן. ולמרות שהוא מפיץ ריח של מרק אפונה ברחבת הכניסה שלו, הוא יותר סמל מאשר מטבח במקום הזה: תותח גולאש מסמל כיום לעתים קרובות מרחבים ימניים, אומר ליאון, בן 28, שנולד בתורינגיה, גדל בברנדנבורג וחי בסקסוניה. „כאשר מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה שוכרת מקום במסעדה מקומית, תותח הגולאש נמצא בחוץ.“

לכן באירוע הפתיחה של פסטיבל האמנות מזרח בוולפן הם הכינו טופו בתותח גולאש. זהו מהלך בוויכוח הסוער על צמחונות, סוגיות מגדר והגירה המתקיים בכל רחבי גרמניה, אך במיוחד במדינות המזרח, כפי שניתן לראות, למשל, בהצלחה האלקטורלית של המפלגות בקצות המפה הפוליטית. לא מעט בשל כך שוב מדברים היום רבות על "המזרח", שלא לומר מזלזלים בו.

35 שנה לאיחוד גרמניה היו אמורות להיות סיבה לחגוג, אולם, כשמביטים בהווה, עולות שאלות: כיצד ייתכן שהבדלים בין מערב למזרח עדיין משמעותיים כל כך? ומה חושבים בני הדור שגדלו במדינה המאוחדת על החיים במזרח גרמניה? או במילים אחרות: עד כמה המדינה שלנו מפולגת בתודעתם של הצעירים?

מודעות שונה לחומר  

הלנה יושבת ליד ליאון מול הקולנוע בוולפן. רק במהלך לימודיה הבינה עד כמה היא התחנכה באופן שונה מחבריה הסטודנטים ממערב גרמניה, אומרת הלנה, שמגיעה מהאי ריגן בים הבלטי: „לא הייתי אומרת שאני אוסי (כינוי לאזרח מזרח גרמני), גרמניה מאוחדת מדי בשביל זה“. עם זאת היא מרגישה קצת מזרח גרמנייה. „זה בא לידי ביטוי למשל באופן ההתייחסות למשאבים“, היא אומרת כשליאון מתפרץ לדבריה: „דלי יוגורט!“ הוא מוכן להתערב שלפחות מחצית מהאנשים שגדלו במזרח גרמניה שומרים במרתף שלהם ערימה של דליי יוגורט שטופים. ולשם מה? לאחסון כמובן, מסבירה הלנה, כאילו זו הייתה באמת שאלה מוזרה. בכל מקרה, אומר ליאון, הוא לא רואה בדליי יוגורט אשפה. „זאת פשוט מודעות שונה לחומר” במזרח גרמניה. מועדון הנוער של זיבנלן נמצא בבית מטויח באופן גס בקצה שביל לא סלול מאחורי חניון מוסכים מתקופת גרמניה המזרחית. עם ערימות הלבנים מול הכניסה המועדון נראה כמו אתר בנייה נטוש, אך לא ביום קיץ זה. המסיבה שהם מארגנים היום תוכננה שם כבר זמן רב. בפנים, לואיס, בן 18, מחבר את ציוד הדי ג'יי כי הוא ישים מוזיקה מאוחר יותר הערב. אורות צבעוניים כבר מרקדים בחדר המחופה אריחים. בחדר סמוך חבר ממלא את הבר בבירה ושנאפס.

האם באמת הכול לא פוליטי? 

זיבנלן היא שכונה בגרוסשירמה, עיירה קטנה במרכז סקסוניה, שמנוהלת מאז קיץ 2024 בידי נציג של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה. לואיס אומר שהוא אוהב את המקום. פה נמצאים החברים שלו, פה הוא משחק כדורגל, הולך לבריכה ומטפל באופנוע סימזון שלו. כמו כמעט כולם במועדון הנוער, גם לו יש אחד. לדבריו האופנועים האלה פשוט נראים טוב יותר מהקטנועים המודרניים מפלסטיק האלה.
עם זאת יש לתת את הדעת לעובדה שאופנועי סימזון הם גם חלק מרכזי בתרבות הנוער של הימין הקיצוני במזרח גרמניה. האירועים סביב סימזון עולים שוב ושוב לכותרות שליליות כמפגשים של סצנת הימין הקיצוני. לדברי לואיס במועדון אין מקום לפוליטיקה. ומה עם ראש העיר? "בסופו של דבר לא משנה לי אם הוא ממפלגת אלטרנטיבה לגרמניה או ממפלגת הירוקים", הוא אומר, "כל עוד הוא עושה טוב." וחוץ מזה לא כולם שומעים את אותה המוזיקה.

עם זאת, גם מוזיקה אינה תמיד ניטרלית. לואיס השמיע לאחרונה במסיבה אחרת שיר בשםL’Amour toujours– שיר שהושמע בקיץ האחרון בהפגנות הימין הקיצוני ברחבי המדינה כרקע לסיסמאות גזעניות. אם כך, האם באמת הכול לא פוליטי? לואיס מושך בכתפיו. בתחילת הריאיון הוא הסביר את ההסתייגות שלו ושל חבריו במועדון הנוער מראיונות: "פשוט יש מספיק מקרים שבהם מתייגים אותנו כאוסיס מטומטמים."
ההסתייגות לא נעלמת במהלך השיחה. האחרים מגחכים בתגובה לתשובותיו הקצרות של לואיס. בתמונה, הוא וחבר לובשים חולצות טריקו אחידות של המועדון שלהם. חבר שלישי לובש חולצה שלAlpha Industries– מותג פופולרי בקרב הימין הקיצוני כי הלוגו שלו מזכיר את סמל פלוגות הסער הנאציות (SA). מעבר לעיר גדולה או באופן כללי למערב לא בא בחשבון מבחינתו. ואז הם נעלמים לתוך הבית. תכף המסיבה מתחילה.

בין תיוג עצמי לתיוג חיצוני 

רבים מול הקולנוע בוולפן מכירים את הסיקור התקשורתי העוין על "המזרח". זה גם חלק מהזהות המזרח-גרמנית של הדור הצעיר, אומר ונצל, שנולד במגדבורג בשנת 1986. "אני חושב שזה קשור במידה רבה לחוויה של אחרי האיחוד שגורמת לך להרגיש שונה", הוא אומר. תגובה אחת לכך היא לעיתים להפנים את השונות לכאורה הזאת: "אם אתם אומרים שאנחנו השונים, אז נאמץ לעצמנו את הזהות הזאת." - כך ונצל מתאר את התהליך הזה.
אם כך, האם גרמניה המאוחדת הסתבכה ברשת של תיוגים עצמיים וחיצוניים, שנוטים יותר להתקבע מאשר להתמזג בהרמוניה?

לפחות לא רק. כך נראה על פי המגזין hæßlig, שקלרה בת ה-26 ולנארט בן ה-25 מציגים בפסטיבל המזרח. בגיליון השלישי הם אספו תמונות מטלפונים ניידים שמתארות את מציאות החיים במזרח גרמניה.
כאשר מסתכלים בתמונות עולה הרושם שגרמניה מאוחדת להפליא: נכון, יש פרסומת לגלידת מכונה על רקע בטון חשוף שנראה כי היינו מחפשים לשווא במערב. אבל אישה לבושה בשמלה ורודה ועומדת מול חממה? או שלט שמכריז בכעס גרמני אופייני "אסור לשחק בחצר הפנימית"? – לא דבר אופייני למזרח או למערב.

אי שוויון כלכלי מתמשך

לנארט אומר שזהות מזרח גרמנית צצה אצלו רק כאשר פגש אנשים מהמערב במהלך לימודיו באוניברסיטה. כששם לב שהוא למד היסטוריה של מערב גרמניה בבית הספר, אך האחרים כמעט ולא למדו היסטוריה של מזרח גרמניה. עם זאת, לדבריו, קו הסכסוך החשוב ביותר הוא תסכול עמוק מהאי שוויון הכלכלי המתמשך: תסכול מכך שאנשים ממזרח גרמניה עדיין מחזיקים בפחות הון מאשר אלה מהמערב. וגם מהעובדה שמזרח גרמנים כמעט לא נמצאים בתפקידים בכירים ושרבים מהם מתגוררים בבתים השייכים למערב גרמנים

להישאר או לעזוב?

לא מזמן פרצה שריפה בקולנוע וולפן, אחת משורה ארוכה של שריפות שמסעירות את העיר מזה כמה שבועות. לאחרונה עדי ראייה טענו שהם ראו צעירים נמלטים מאחד ממוקדי השריפה. דיווח כזה נשמע כמו ריכוז של חוסר התקווה שאנשים אוהבים להניח לגבי מזרח גרמניה. עם זאת, דווקא הקולנוע הישן מבטיח, לפחות בסוף השבוע הזה, מגוון קליידוסקופי של נקודות מבט אפשריות.
ליאון והלנה מעוניינים להישאר. היא שבה למזרח גרמניה לפני שנה וחצי, אומרת הלנה, „גם מתוך תחושה: לא ייתכן שכל בני גילי עוזבים“ וכשהיא אומרת את זה, הקולנוע הישן מאחוריה מאיר באור השמש של סוף הקיץ. הפיח עדיין נמצא בפתח.