65 שנה לחומת ברלין  
"עמדתי מול גדר התיל ולא הבנתי יותר את העולם."

כאשר החלו לבנות את חומת ברלין ב-13 באוגוסט 1961, חייהם של מיליוני אנשים בגרמניה השתנו בן רגע. ריינר יוסט ומיכאל "מיכה" זינובצ'יק, שהיו עדים לאירועים שהתרחשו אז, נזכרים כיצד הם חוו את אותו היום כילדים - ומדוע הם ממשיכים גם היום להעביר את סיפוריהם לדורות הבאים.

מאת נטליה מלצ'קו

לאחר מלחמת העולם השנייה חילקו בעלות הברית את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש, ומהם צמחו בשנת 1949 שתי מדינות גרמניות: הרפובליקה הפדרלית של גרמניה במערב והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הסוציאליסטית DDR במזרח. גם ברלין, ששכנה בלב שטחה של גרמניה המזרחית, חולקה לאזור סובייטי ולשלושה אזורים מערביים, שהיוו יחד את מערב ברלין. במשך שנים היה הגבול בין שני חצאי העיר פתוח: אנשים נסעו לעבודה, ביקרו אצל קרובי משפחה, הלכו לקולנוע - משני צידי הגבול. עד שנת 1961 החליטו כ־2.7 מיליון בני אדם לעזוב את גרמניה המזרחית באמצעות המעבר הפתוח הזה. מכיוון שאנשים רבים מאוד היגרו, ביניהם מספר גדל והולך של רופאים, מהנדסים ועובדים מקצועיים, הנהגת גרמניה המזרחית הייתה נתונה ללחץ הולך וגובר: אובדן העובדים המקצועיים איים על הבסיס הכלכלי של המדינה.

"לאיש אין כוונה לבנות חומה."

כאשר וולטר אולבריכט, מנהיג מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED), מפלגת השלטון של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אמר את המשפט "לאיש אין כוונה לבנות חומה" ב-15 ביוני 1961 - משפט שהפך לימים למפורסם בעולם - תלמידי בית הספר ריינר יוסט ומיכאל "מיכה" זינובצ'יק נהנו מחופשת קיץ בברלין בלי שהעלו על דעתם את אשר עומד להתרחש. אולם זה בדיוק מה שמפלגת השלטון תכננה לעשות. לאחר מלחמת העולם השנייה חילקו את גרמניה מבחינה פוליטית לשתי מדינות, וגם את ברלין חילקו למזרח ומערב. ב־13 באוגוסט 1961 החל המשטר הסוציאליסטי להקים בזמן קצר ביותר חומה באורך 155 קילומטרים סביב מערב ברלין, וכך חולקה העיר סופית. מטרת החומה הייתה למנוע בריחה מהמזרח. שישית מאוכלוסיית גרמניה המזרחית הצליחה להימלט מהדיקטטורה הסוציאליסטית עוד לפני בניית החומה.

קיץ 1961 היה קיץ טעון במיוחד מבחינה פוליטית. הילדים ריינר יוסט ומיכאל "מיכה" זינובצ'יק בילו באותה העת במזרח ברלין: יוסט הגיע ממערב ברלין לביקור אצל סבו וסבתו ואילו זינובצ'יק גדל שם עם אביו ואחיו. כיום, משחלפו בדיוק 65 שנה מאז אותם הימים, שניהם פעילים כעדים מאותה תקופה ומשוחחים עם צעירים על זיכרונותיהם ועל ההשלכות של חלוקת גרמניה.
"מזרח ברלין הייתה עולם בפני עצמו", נזכר ריינר יוסט כשהוא חושב על ילדותו בעיר המחולקת. לסבתו הייתה גינה לא הרחק מבית הכלא של השטאזי בברלין־הוהנשנהאוזן, שהיה מתקן המעצר המרכזי לחקירות של משרד ביטחון המדינה של גרמניה המזרחית. אתר ההנצחה ברלין־הוהנשנהאוזן שוכן שם כיום. בדרך לשם הם נאלצו ללכת לאורך חומת הכלא. בכל מקום היו עמדות שמירה והסבתא הסבה את תשומת ליבו של הנכד לכך. עד היום הוא נזכר גם כיצד הגיעו לשם רכבים שהובילו אסירים.

הלילה שבו ברלין שינתה את פניה

כאשר נסגרו הגבולות ב-13 באוגוסט 1961, מצא את עצמו הילד לפתע במזרח ברלין, מופרד מהוריו. הוא היה צמוד למכשיר הרדיו במשך כל אותו היום ועקב אחר כל מילה בחדשות. ריינר יוסט נזכר באותו יום נורא: "לאט לאט הם סגרו את הגבול". "ממש פחדתי." חלפו עוד כשבעה ימים עד שאימו הצליחה לאסוף אותו ממזרח ברלין. הוא חש הקלה כשהרשו לה לעבור במעבר הגבול בפרידריך שטראסה. סוף סוף הוא שב הביתה, אל החופש. כמה קילומטרים משם גם מיכאל "מיכה" זינובצ'יק בן ה-13 חווה מקרוב את בניית חומת ברלין. הוא עדיין זוכר היטב את היום הזה, 13 באוגוסט 1961. בדיוק באותו השבוע הוא שהה עם ילדים ובני נוער נוספים במחנה קיץ של תנועת החלוצים ליד אגם קרוב לברלין. שם התאמנו הילדים, בין היתר, בשימוש ברובים וברימוני יד. בסביבות השעה שמונה בערב דרש המדריך במחנה הקיץ מהילדים למסור לו את מכשירי הרדיו טרנזיסטור שלהם. ללא שום הסבר הם התבקשו ללכת לאוהלים שלהם ולהישאר שם כל הלילה. עם זאת חברו של מיכה זינובצ'יק ארז שני מכשירי רדיו טרנזיסטור. "תקשיב, מיכה, משהו קורה בברלין", לחש לו חברו יורגן. למחרת בבוקר הביטו מיכה וחבריו בפניהם המתוחות של המדריכים. המראה נחקק בזיכרונו עד היום. 

"עמדתי מול גדר התיל ולא הבנתי עוד את העולם."

מחנה האוהלים הסתיים בפתאומיות לאחר ארוחת הבוקר. מיכה ושאר הילדים פירקו את האוהלים שלהם. כשהקבוצה שבה לברלין, לא ידעו ההורים שהמחנה הסתיים מוקדם ממה שתוכנן. לכן מיכה יצא לבדו בדרכו הביתה. בדרך הוא נתקל בכוחות המיליציה המפלגתיים החמושים במזרח גרמניה ועקב אחריהם מתוך סקרנות. ברגע זה הוא נתקל לראשונה בחומה. "עמדתי מול גדר התיל ולא הבנתי עוד את העולם", נזכר זינובצ'יק. במקום עיר פתוחה הוא ראה גדרות תיל, שומרים חמושים ודרכים חסומות. שומר גבול קרא לעברו: "אין מה לראות כאן! תסתלק מכאן!" עבור תלמיד בית הספר שהיה אז רק בן 13, זה היה מראה שהותיר אותו ללא מילים: "בכל מקום היו שומרים חמושים, גדרות תיל, ואי אפשר היה להגיע לשום מקום".

רק מאוחר יותר, כשראה דיווחים בטלוויזיה על התפתחות הגבול, הבין עד כמה האירועים השפיעו על משפחתו: בגלל הגבול החדש איבד אביו של מיכה את הכנסתו הנוספת במערב ברלין, שסייעה לו לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה. גם הדרך אל שלוש חלקות הגינה של המשפחה הפכה מסובכת יותר באופן משמעותי בעקבות סגירת הגבול. עד אז הרוויחה המשפחה מעט כסף נוסף ממכירת פירות וירקות. כעת ארכה הדרך הלוך ושוב כשלוש שעות. "כל הפריבילגיות נעלמו בן רגע", הוא אומר. אולם זה לא היה הדבר הקשה ביותר עבור הנער בן ה-13. "הייתי מיואש באותו הזמן", נזכר זינובצ'יק. "הפרידו אותי מאנשים שהיו קרובים אליי". הוא לא יכול היה עוד לבקר דודה אהובה, שהייתה מורה ולימדה אותו לקרוא. "החיים החברתיים של משפחתי קרסו באותה תקופה", נזכר בן ה-78 כיום. "בכל מקום שהלכת בו, נתקלת בהכרח בחומה או בגדרות תיל", מתאר זינובצ'יק את החיים במזרח ברלין. מרחב התנועה שלו הלך והצטמצם. כשהשסתום באופניים שלו התקלקל, אי אפשר היה למצוא חלק חילוף. לפני בניית החומה הוא היה רוכב על האופניים בכל רחבי ברלין - תחושה אמיתית של חופש. כעת אי אפשר היה להשתמש עוד באופניים. 

בריחה דרך מערכת הביוב

כעבור פחות משלושה חודשים חלה תפנית נוספת בחייו. ריינר יוסט ממערב ברלין הצליח לעזוב את העיר ללא קשיים מיוחדים עם תחילת בניית החומה. לעומת זאת החיים מאחורי החומה הפכו קשים יותר מיום ליום עבור משפחת זינובצ'יק. בעקבות הימלטות האח למערב, נכנסה המשפחה למעקב של השטאזי. האב והבן החליטו אף הם להימלט. לאחר שלושה ניסיונות כושלים, הם הצליחו בסופו של דבר להימלט למערב דרך מערכת הביוב של ברלין. זמן קצר לאחר מכן נסגר נתיב המילוט הזה.

בניית החומה ב-13 באוגוסט הפכה לנקודת מפנה בחייהם של ריינר יוסט ומיכה זינובצ'יק. יוסט בן השמונה לא ראה את סבו ואת סבתו במשך שנים לאחר מכן, ובהמשך רק לעיתים רחוקות. צער עמוק על גורלם העיב על המפגשים המשפחתיים הנדירים. סבו וסבתו הלכו לעולמם כמה שנים לאחר מכן - מאחורי החומה. למרות זאת נסע יוסט שוב ושוב לגרמניה המזרחית. החומה לא הרפתה ממנו מעולם. כיום הוא מספר על חוויותיו במזרח ברלין כמי שהיה עד לאירועים שהתרחשו אז. לאחר הבריחה החלו חיים של חירות בגרמניה המערבית עבור מיכאל זינובצ'יק. עם זאת הבריחה קרעה את משפחתו והוא עצמו הופלה לרעה בבית הספר בשל היותו פליט. במשך עשרים שנה הוא נמנע מלדבר על כך בפומבי.

לשניהם היה מזל. מזל זה לא היה מנת חלקם של רבים אחרים: לפחות 140 בני אדם מצאו את מותם בחומת ברלין. קרן חומת ברלין מעריכה את מקרי המוות לאורך כל הגבול הפנים גרמני בכ-650. עד לקריסת המשטר הסוציאליסטי בשנת 1989, אמצעי האבטחה בגבול הלכו והחמירו. החומה נפלה ב-9 בנובמבר 1989, 28 שנים לאחר הקמתה. התמונות מאותו היום נחשבות עד היום לסמל לאיחודה מחדש של גרמניה.

לשמר את הזיכרון 

גם היום האירועים הללו אינם מרפים מריינר יוסט. באמצע שנות השמונים הוא ישב בקולנוע כאשר סצנת הפתיחה של הסרט עוררה בו משהו. "חוויתי את זה בדיוק כמו בסרט הזה", הוא נזכר. הזיכרונות ממזרח ברלין שבו אליו "כמו פסיפס". מאז החל יוסט לעסוק באופן מעמיק יותר בהיסטוריה של שתי הגרמניות. במשך שנים הוא פעל למען הקמת אתר הנצחה לחומת ברלין ברחוב ברנאואר. האתרים השונים של אתר ההנצחה לחומת ברלין מושכים מבקרים רבים מדי שנה. 60% מהמבקרים מגיעים מחו"ל. 25% מהמבקרים הם בעלי רקע מזרח גרמני. גם זינובצ'יק החל לעבד את סיפור חייו בשלב מסוים: הוא חקר את נתיב המילוט שלו וכתב את הספר "אוקטובר 1961: הבריחה שלי דרך מערכת הביוב של ברלין: בצ'קפוינט צ'רלי". בשיתוף קרן חומת ברלין ליווה יוסט מיזם מסרים אינטראקטיבי "הודעות ממיכה", המאפשר הצצה לסיפור חייו ולבריחה שלו ממזרח ברלין למערבה דרך מערכת הביוב.

שישים וחמש שנה לאחר הקמת חומת ברלין ריינר יוסט בן 73 ומייקל זינובצ'יק בן 78. שניהם ממשיכים לפעול ללא לאות כעדים לאירועי התקופה ולשמר את הזיכרון של חומת ברלין ושל השלכות הקמתה.