החיים בפריז
שמונה שנים די מאושרות

בשנת 1933 עזבה חנה ארנדט את גרמניה ונמלטה לפריז. מה שהיא חוותה בשמונה השנים עד להגירתה לארצות הברית השפיע השפעה עמוקה על חייה ועל יצירתה של התיאורטיקנית הפוליטית. עם זאת התקופה שלה בצרפת לא זכתה לתשומת לב ראויה מצד המחקר.

מאת ג'ינה ארצדורף

כשהיגרה חנה ארנדט לפריז באוקטובר 1933, היא הייתה נחושה בדעתה להותיר מאחור באופן סופי את החוגים האקדמיים שהייתה פעילה בהם במהלך לימודיה במרבורג ובהיידלברג. כאב לארנדט בת ה-27 מאוד לראות את האיש, שהיה לא רק אהבתה הגדולה הראשונה אלא גם דמות מפתח בהשכלתה הפילוסופית, מתקרב לנאצים: מרטין היידגר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1933. לעולם לא אעסוק עוד בשום עניין אינטלקטואלי", החליטה ארנדט בעקבות  בגידה זו. "שכן הבעיה האישית לא הייתה מה שעשו אויבינו אלא מה שעשו חברינו", אמרה לעיתונאי גינטר גאוס בשנת 1964 בריאיון המפורסם ביותר שלה.

עשייה אקטיבית

ואכן, שמונה השנים שחנה ארנדט שהתה בהן בצרפת לא היו שנים של התבוננות והרהורים. לנוכח ההחמרה המהירה במצב הפוליטי והאנטישמיות ההולכת וגוברת בגרמניה, מחשבה לבדה לא הייתה עוד אפשרות עבורה. היא הייתה משוכנעת: "כאשר תוקפים אדם כיהודי, עליו להגן על עצמו כיהודי". וכך חנה ארנדט עבדה בפריז עבור ארגוני סיוע יהודיים שונים שמטרתם הייתה להכין צעירים יהודים מגרמניה, שהגיעו לבירה הצרפתית בשנות השלושים ללא כל אופק לעתיד, להגירה לארץ ישראל.“ 
שנות פעילותה החברתית של חנה ארנדט ובאופן כללי התקופה שלה בצרפת עוררו עניין מועט בלבד במחקר במשך זמן רב. עם זאת, מה שחוותה מאוקטובר 1933 עד מאי 1941 לא רק עיצב את המשך חייה, אלא אף היווה את הבסיס לכתבים שכתבה בארצות הברית. האנטישמיות שחוותה באופן קונקרטי ותולדות האנטישמיות, שארנדט החלה לחקור בפריז, מהוות את הבסיס לפרק הראשון של יצירתה הפוליטית המרכזית, "יסודות הטוטליטריות".

בצרפת ארנדט גם חוותה בעצמה את משמעות החיים בחוסר חירות. כאשר הכוחות הגרמניים פלשו במאי 1940, היא גורשה כ"זרה אויבת" למחנה המעצר גירס בדרום צרפת, משם הצליחה להימלט כעבור חודש. שנתיים לאחר הבריחה שלה לארה"ב היא העלתה זכרונות במאמרה "אנו הפליטים" על כך שהם, הגולים הגרמנים, "שיחקו שבע שנים את התפקיד המגוחך של אנשים שמנסים להיות צרפתים" - רק כדי להישלח למעצר כגרמנים עם פרוץ המלחמה חרף העובדה שאזרחותם הגרמנית נשללה מהם זה מכבר.

בית מטאפורי

עם זאת, כמה חודשים לפני מותה הפתאומי בשנת 1975, התייחסה חנה ארנדט ל"שמונה שנים ארוכות ודי מאושרות" בצרפת - למרות כל ניסיונות ההשתלבות הכושלים שלה, חוסר האפשרות לקבל היתר עבודה בפריז או אף אזרחות צרפתית, תנאי הדיור הקשים, המצוקה הכלכלית, העוינות שהפגינו חלקים באוכלוסייה כלפי הגרמנים המהגרים, ולבסוף הגירוש. כאשר לקראת סוף חייה היא הביטה לאחור על תקופת חייה בפריז בפיוס, זה בוודאי גם מאחר שבבירה הצרפתית פגשה את היינריך בליכר, הקומוניסט מברלין, שהיא נישאה לו בינואר 1940 בבית העירייה של הרובע ה-15, ואיתו בילתה את שארית חייה. עד מותו היא כינתה אותו "Monsieur", כזכר לשנותיהם הראשונות המשותפות בפריז, שם מצא הזוג בית מטאפורי בקרב החוגים היהודים הגרמנים והקומוניסטים בגלות.

בדרום פריז 

מרכז חייה של קהילת הגורל היה ברבעים שמדרום לנהר הסן, ברובע הלטיני ובאזור סביב בולוואר מונפארנס, שהפך למקלט עבור יותר ויותר אינטלקטואלים גרמנים במהלך שנות השלושים. בבית הקפה Le Dôme בסמוך לגני לוקסמבורג, שהיה מקום מפגש פופולרי של הבוהמה החל מתחילת המאה העשרים, שמעו יותר גרמנית מאשר צרפתית בשנת 1934. וברחוב 10 Dombasle בדרום העיר אכלסו גרמנים חלק הולך וגדל מהחדרים. כיום, לוחית על חזית הבניין מעידה שוולטר בנימין היה גם הוא בין הדיירים."בנג'י" היה חברה הקרוב ביותר של חנה ארנדט בשנותיה הפריזאיות. איתו חלקה את התלהבותה מיופיה של העיר למרות כל קשיי הקיום שלה. בניגוד לחנה ארנדט והיינריך בליכר, הוא לא הצליח לברוח לארצות הברית. כאשר נמנע ממנו להמשיך במסעו מיד מעבר לגבול הספרדי, הוא שם קץ לחייו. כמה ימים קודם לכן הפקיד בנימין את כתב היד של יצירתו האחרונה, "על מושג ההיסטוריה",  בידיה של חנה ארנדט, שעשתה ככל יכולתה כדי לפרסמו עם הגעתה לניו יורק במאי 1941. כאן, בארצות הברית, חוותה את פריצת הדרך שלה ככותבת. עם זאת כאשר חנה ארנדט אמרה לימים: "מעולם לא אהבתי עם כלשהו בחיי [...], למעשה, אני אוהבת רק את חבריי", מילים אלו התבססו בוודאי גם על החוויות והמפגשים שלה במהלך שמונה שנותיה בצרפת.