רוג'ר ברקוביץ'
ללמוד לחשוב מחדש
חנה ארנדט הזהירה אותנו: חשיבה אמיתית דורשת אומץ וזקוקה להתכנסות פנימה. בתקופה הנשלטת בידי אלגוריתמים, זעם ופחד ממילים ברורות, רוג'ר ברקוביץ' מראה מדוע קולה של ארנדט חשוב היום יותר מתמיד ותוהה אם היא הייתה יכולה להצליח כמשפיענית.
מאת לנה קרוננבורגר
אתה מנהל את מרכז חנה ארנדט מזה כמעט עשרים שנה. מהו הדבר שעדיין מרתק אותך בדמותה של ארנדט לאחר כל הזמן הזה?
זו הדרך שבה היא שאפה לדבר בקולה שלה. היה לה ביטחון עצמי שהיו שפירשו בטעות כיהירות. באותה תקופה בעיקר נשים, שהביעו את דעתן ולא היה אכפת להן אם אחרים הסכימו איתן, נחשבו ליהירות. היה לה האומץ לעורר פרובוקציות ולסמוך על עצמה. זה דבר משמעותי עבורי. כשאני מתמודד עם בעיה כלשהי - עריצות, בינה מלאכותית או חינוך - אני מוצא בכתביה של חנה ארנדט לא רק תובנות על אופני חשיבה שהיו קיימים בעבר אלא גם את דעתה האישית שלה, שמפתיעה אותי שוב ושוב. זה מעורר בי מוטיבציה לחשוב בעצמי. זה הופך אותי לחושב טוב יותר.
היא הייתה ידועה כאדם שחושב ללא פחד - חדה, אירונית ובטוחה בעצמה. מדוע לדעתך חשיבה אמיתית דורשת אומץ?
בעולם של היום - לפחות בחוגים שאני מסתובב בהם, עולם האקדמאים השמאלני האינטלקטואלי, אנשים חוששים לבטא את מחשבותיהם באופן גלוי. לפני שמישהו פוצה את פיו מתקיימת תמיד הבדיקה הפנימית הזאת: "האם אני אומר את הדבר הנכון? האם זה עלול לגרום לבעיות?" איש לא מדבר על טוטליטריות או על טרור בהקשר הזה. עם זאת, עבורי זה בדיוק זה. זאת צורה של טוטליטריות חברתית, אקלים של פחד שבו אנשים מביעים את דעתם בזהירות בלבד. ארנדט היא אחת התרופות הטובות ביותר לכך. בינתיים נראה שזהו אתגר אישי עבורי לומר את דעתי. וזה קשה! אני לא תמיד מצליח בכך ואני לא רוצה להיות תמיד צודק, אך לפחות אני מנסה ללכת בעקבות הדוגמה של ארנדט ולהיות אמיץ מספיק כדי לבטא את ההשקפות שלי.
חנה ארנדט קראה לכתביה "תרגילים בחשיבה". למה היא התכוונה?
ארנדט עושה הבחנות. היא סבורה שחשיבה אינה זהה לשיפוט. כאשר אנו שופטים, אנו שואפים לאמת - עובדות, ראיות, תשובות. בחשיבה מדובר במשמעות. חשיבה אינה מציעה תשובות חד משמעיות; היא יוצרת עומק.היא רצתה להמחיש זאת באמצעות מטאפורות שונות.
היא כינתה את אחת המטאפורות בשם "שניים באחד". כולנו מנהלים שיחות עם עצמנו כשאנו חושבים. "האם עליי לעשות זאת או לא? האם עליי להטיל את פצצת האטום או לא?" אנו מאתגרים את עצמנו: "האם עדיין אוכל לחיות עם עצמי אם אעשה זאת?" עבור ארנדט דיאלוג פנימי זה מגלם את הפעולה היסודית של החשיבה. ולשם כך דרושה בדידות, כפי שהיא מכנה זאת, שהיא דבר שונה מלהיות לבד.
ארנדט הייתה הוגת דעות אנטי אידיאולוגית באופן קיצוני.
אני נזכר בהרצאה של הסוציולוגית שרי טורקל מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס באחד הכנסים שלנו במרכז ארנדט. היא חוקרת את השימוש של בני נוער ברשתות חברתיות. כשמשהו קורה הם שולחים מיד הודעת טקסט לחבריהם: "מה את.ה אומר.ת על זה?" דעות נבנות ביחד באופן מיידי.אף אחד לא לוקח לעצמו זמן, אפילו לא עשר דקות, כדי להישען לאחור ולשאול: "מה אני חושב.ת בעצם?"תהליך גיבוש הדעה מתרחש בקבוצות. וברור שיש קבוצות רבות, אך הן מדברות זו עם זו רק לעיתים נדירות.
חנה ארנדט הסבירה בריאיון שלה עם גינטר גאוס משנת 1964 כי הכתיבה עבורה היא חלק מתהליך ההבנה. האם היית מכנה אותה אנטי משפיענית בתרבות הלייקים והעוקבים של ימינו?
היא רצתה שיקשיבו לה וייקחו אותה ברצינות. היא כתבה עבור הניויורקרועבוראאופבאו,לא עבור כתבי עת אקדמיים מאובקים שאיש אינו קורא. היא לא התאימה את כתיבתה כדי לקבל יותר עוקבים. עבור ארנדט, הבנה משמעותה להתמודד עם המציאות ולהתנגד לכל צורה של רעיונות קבועים מראש. ארנדט הייתה הוגה אנטי אידיאולוגית באופן קיצוני - מטרתה המוצהרת הייתה להביט בישירות במלוא מורכבותם של חיי האדם ושל המציאות.
בעידן של ויכוחים מקוטבים של ימינו, לעיתים קרובות איננו מקשיבים עוד זה לזה לאחר שגיבשנו לעצמנו דעה. כיצד ארנדט הייתה יכולה לעודד אותנו לעשות צעד נוסף?
היא מדברת במובן של קאנט על אופן חשיבה מורחב. כשאני מבקש לעסוק בבעיה - משבר האקלים, המלחמה באוקראינה, העימות בעזה - אני חושב בראש ובראשונה על נקודת המבט שלי. אולם לאחר מכן אני חייב לדמיין לעצמי כמה שיותר נקודות מבט אחרות: מה מישהו מישראל היה אומר על זה? פלסטיני? מישהו מרוסיה, גרמניה, סין? כמובן, היו נדרשות 5,000 שנה כדי לשאול את כל האנשים על פני כדור הארץ מה דעתם, ולכן זאת הופכת להיות פעולה של הדמיון.
עבור ארנדט, חשיבה הייתה פעולה פוליטית – במאמץ להגיע לשיפוט שאפשר יהיה לחלוק עם אחרים.
בדיוק. לא מדובר באימוץ דעות של מישהו אחר אלא בהרחבת נקודת המבט שלנו והעשרת השיפוט האישי שלנו - גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם רוב הדעות. המטרה היא להבין מדוע משהו משמעותי עבור אדם אחר. זה שונה מאמפתיה. לא מנסים להרגיש את מה שאחרים מרגישים אלא לחשוב את מה שהם חושבים.
מנקודת מבט זו, חשיבה בעיני ארנדט היא פעולה פוליטית – במאמץ להגיע לשיפוט שאפשר יהיה לחלוק עם אחרים.היא סבורה כי פוליטיקה אינה עניין של אחדות והסכמה אלא של מציאת הדבר שעדיין נוכל להסכים עליו חרף כל חילוקי הדעות.
מה קורה עם זה בעולם הדיגיטלי של ימינו?
הרשתות החברתיות יוצרות סילואים (Silos). אנו רואים את מה שאנו רוצים לראות - את הדברים שאנו מסכימים איתם - וגם את הדברים הגרועים ביותר שאנו לא מסכימים איתם, הדברים שמעוררים בנו זעם. אלגוריתמים יודעים שזעם מעורר תשומת לב. מה שאנו לא רואים הן תגובות ענייניות עם דעות שונות. אנו מקבלים פידים פרו-פלסטיניים ופרו-ישראליים שאינם באמת במגע זה עם זה. מנקודת מבטה של ארנדט זהו דבר מסוכן. מי שלעולם לא רואה את דעותיהם של האחרים - לא מסוגל לחשוב.
אמרת שהבעיה עמוקה יותר - שלא מדובר רק בסילואים, אלא בכך שלעיתים קרובות העולם המודרני נראה מורכב מדי. למה אתה מתכוון?
העולם שאנו חיים בו הופך להיות קשה יותר ויותר להבנה עבורנו. יש דברים שקל להבין - אתה אומר ליד השולחן: "אני צריך נעליים חדשות", ולמחרת אתה מקבל פרסומת לנעליים. אולם לעיתים קרובות קשה מאוד להבין: איננו יודעים מדוע אנו מקבלים את מה שאנו מקבלים. ארנדט מכנה זאת ניכור מהעולם. אנו מתמודדים עם תהליכים טכנולוגיים או בירוקרטיים שרובנו לא מבינים. אני יושב במטוס ואני לא באמת יודע מדוע הוא טס. בכל הכרוך בשינויי האקלים, אני שומע תיאוריות שונות שאין לי יכולת להעריך בעצמי. עם הבינה המלאכותית זה גרוע יותר - דמיינו לעצמכם שהיא אומרת לכם, "אתם צריכים להפציץ את איראן". אין לכם מושג מדוע היא אומרת את זה.
כאשר אנשים מרגישים שהעולם יוצא משליטה, שני דברים קורים. ראשית אנו פונים פנימה: אני יודע במה אני מאמין ולא אכפת לי מכל השאר. שנית אנו מחפשים תנועות שאפשר להצטרף אליהן - אקולוגיות, פוליטיות, אפילו טוטליטריות - ונראות לנו משמעותיות. זהו שילוב מסוכן מבחינה פוליטית.
אם כאן טמונה הסכנה האמיתית, כיצד אפשר בכלל ליצור מרחבים לחשיבה ושיפוט עצמאיים כיום, כאשר הרשתות החברתיות מושכות אותנו שוב ושוב לכיוון אחר?
חסרים מוסדות שבהם אנשים ללא רעיונות קבועים על אמת או צדק יכולים ורוצים להתכנס ולהקשיב באמת זה לזה. זאת פוליטיקה: מציאת משמעות בחוסר הסכמה ובריבוי דעות, ללמוד לחיות ביחד ואף ליהנות מבילוי זמן עם אנשים שיש להם דעות אחרות. אנשים שוכחים: כיף להיות בדעה אחרת! כיף להתווכח! עלינו לחזור אל השמחה הזאת שבוויכוח.
מודל אחד המציע תקווה הוא אסיפות אזרחים: 25 עד 100 איש - אינסטלטורים, מנקי רחובות, עורכי דין, פרופסורים - בעלי דעות שונות נבחרים באמצעות הגרלה ומתכנסים במשך חודשים לדיונים, מתייעצים עם מומחים ומקשיבים לסיפורים אישיים. ודאי שהתוצאות המתקבלות שונות זו מזו. אולם באמצעות התהליך עצמו הם לומדים למצוא דברים משותפים ולשאת באחריות.
היום ארנדט פופולרית ומוערכת ברחבי העולם, ושמה הולך לפניה.
פופולריות מעולם לא הייתה חשובה לארנדט. אבל הנה היא שוב כאן והיא הופכת ויראלית. מה לדעתך היא עדיין יכולה לומר לאנשים היום?
כיום ארנדט פופולרית ומוערכת ברחבי העולם ושמה הולך לפניה. נוסף על כך מצטטים אותה באופן שגוי - ציטוטים שגויים של ארנדט כביכול מציפים את האינטרנט, והופכים ממש לוויראליים. מגיעים אליי מיילים כמעט מדי יום עם שאלות היכן היא כביכול אמרה משהו שבעצם היא מעולם לא אמרה. הציטוטים השגויים האלה הם הוכחה לכוח המשיכה הרב של דבריה. אולם כאשר מקשיבים לקולה האמיתי - בטוח בעצמו אך גם מהורהר, פרובוקטיבי ואנושי באופן עמוק - מתברר מדוע אנשים עדיין מחפשים אצלה תובנות גם היום. היא עוזרת לנו לחשוב. לדעתי ארנדט מראה שפוליטיקה אינה עוסקת באסטרטגיות אלא בשמחה המשותפת בדיבור, בפעולה, בחשיבה ובשיפוט משותף.