בין העולמות
תומאס מאן - בורגני ואמן
תומאס מאן נשא אותה איתו כל חייו – הסתירה בין מוצאו הבורגני לבין ייעודו כאומן. להלן הצצה אל הקונפליקט העובר ביצירתו כחוט השני יותר מכל דבר אחר.
מאת ג'ינה ארצדורף
"כאשר אומן הופך להיות אדם, לא נותרת בו עוד נפש של אומן." התובנה שטוניו קרגר מגיע אליה בנובלה פרי עטו של תומאס מאן נשמעת פרדוקסלית. עם זאת תובנה זו מהדהדת שוב ושוב ביצירתו המוקדמת של חתן פרס נובל לספרות. ההנחה היא שאמנות יכולים ליצור רק אלה העומדים בשולי החברה, מבודדים מן "הנורמלי והמהוגן" ולכן מביטים למטה בתערובת של בוז וגאווה על כל מי שאינם מכירים אקסטזה, תשישות עצמית או תשישות מהחיים. הדלתות לספירות הגבוהות יותר נותרות סגורות בפני אלה הנמצאים בבנאליות של חייהם הרגילים. נראה שזה היה מזעזע ביותר עבור המשורר הבודד טוניו קרגר, שהיה על סף תשישות, כאשר חברתו ליזבטה איבנובה קבעה יום אחד: "אתה אזרח תועה, טוניו קרגר, - אזרח אובד דרך", אולם עדיין אזרח, שבסופו של דבר מגלם חיים משעממים, לא חיים רוחניים או חיי אמנות."
הקונפליקט הפנימי
לא ניתן כמעט לפספס את ההקבלות בין הדמות הבדיונית לבין היוצר שלה. תומאס מאן נולד בשנת 1875 למשפחת סוחרים אמידה ומכובדת בליבק. בדומה לדמות שלו, טוניו קרגר, הוא עוזב כבר בגיל צעיר את עיר ההנזה שבה נולד כדי לבנות לעצמו חיים חדשים באיטליה, חיים של סופר. אולם גם כאשר הריחוק הפיזי מצליח, ברוחו הוא לעולם לא יוכל להתנתק לחלוטין ממוצאו הבורגני, בדיוק כמו האלטר אגו הספרותי שלו טוניו קרגר. לכן באופן בלתי נמנע תומאס מאן חש את הסתירה הקיומית בין הבורגנות לאמנות, שאותה הוא נושא בתוכו משום שאביו הצפון גרמני ואמו הברזילאית מייצגים שני עולמות. כאשר טוניו קרגר אומר, "אני עומד בין שני עולמות, איני חש בבית באף אחד מהם ולכן קצת קשה לי", אמירה זו נובעת כנראה מתחושת השייכות הלא ברורה שלו עצמו ומישיבה מטאפורית “בין הכיסאות”, שבאה לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפוריו המוקדמים.אמן מול בורגני
במתח שבין אמנות לבורגנות, הדמויות שיצר תומאס מאן נאבקות בדואליזם הזה בדרכים שונות. לצד טוניו קרגר, גם גוסטב פון אשנבאך שייך לאלה הנושאים בתוכם את שני העולמות. הדמות הראשית בנובלה "מוות בוונציה" משנת 1911 היא סופר מוערך שזכה לתואר אצולה בשל הישגיו הספרותיים הגדולים. סופר, אפוא, שאינו חי בקונפליקט עם החברה בשוליים שלה. גוסטב פון אשנבאך חי חיים של אדם בורגני, המונחים על ידי עקרונות מוסר פרוסיים ומשמעת. הוא מתחיל את יומו ב"לשפוך מים קרים על חזהו ועל גבו" והמוטו שלו הוא "להחזיק מעמד". אולם, למרות כל המתינות, הוא נותר אמן, אסתטיקן. וכאשר אשנבאך המזדקן נתקל בטאדז'ו בן ה-14, התגלמות היופי המוחלט, במהלך שהותו בוונציה, מתחילה הקרבה עצמית סוערת, שמובילה בסופו של דבר למוות בוונציה.בנובלה “טריסטן” משנת 1903 הקונפליקט בין הבורגנות לאמנות אינו בא לידי ביטוי בדמות אחת. במקום זאת, על רקע בית מרפא בפסגת ההר, שני גברים שונים נפגשים כנציגים של שני אורחות חיים מנוגדים: הסופר הכושל דטלב שפינל ואיש העסקים קלייטריאן. שפינל מקבל את הכינוי “תינוק מפונק” בבית המרפא בשל המראה החיצוני הפחות חיוני שלו. אין לו כאבים גופניים אך הוא נשאר בבית המרפא רק מאחר שהוא סבור שמחלה וקרבה למוות הן אציליות. קלייטריאן, לעומת זאת, אדם אמיד הזוכה לתזונה טובה, מגלם באמצעות שמו את החיים ואת המשך קיומם. במרכז הסמלי בין שני הגברים עומדת גבריאלה קלייטריאן, רעייתו של איש העסקים, חלשה ומותשת לאחר לידת הבן, וסובלת מפגם בקנה הנשימה. ההתמודדות עם שפינל, האמן המורבידי שדוחק בה לנגן בפסנתר, עולה לה בסופו של דבר בחייה