יוליה מאן
המורשת המוסתרת

החוקרת ורוניקה פויכטנר בוחנת את ההשפעה האדירה שהייתה ליוליה מאן על האסתטיקה ביצירתו של בנה תומאס מאן ומסבירה בריאיון מדוע תחום חקר הספרות כמעט שאינו מעניק תשומת לב להיבט זה.

מאת יוליאנה ואז , ורוניקה פויכטנר

כמה ימים לאחר שקיבל את פרס נובל לספרות העניק תומאס מאן בשנת 1929 ריאיון לסרג'יו בוארקה דה הולנדה, עיתונאי ולימים היסטוריון, ובו הסביר כי ל"דמו הברזילאי", שירש מאמו, יוליה מאן, הייתה ההשפעה המכרעת ביותר על יצירתו. באותם ימים מלאו לו כבר למעלה מחמישים שנה. מדוע לקח לסופר זמן כה רב לדבר על כך לראשונה?

למעשה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הזכיר תומאס מאן את מוצאה הברזילאי של אימו יוליה בתגובה להתקפה אנטישמית מצד אדולף ברטלס, שלימים ימלא תפקיד כאינטלקטואל בתקופה הנאצית. באותה תקופה מאן עדיין דיבר על ה"לטיניות" של מוצאו. ברזיל הייתה עדיין מזוהה עם סוג של בושה וסטיגמה. מאוחר יותר, בשנים של רפובליקת ויימאר, התייחס מאן באופן פתוח יותר למוצאו, אך עדיין ניסה לקשר אותו יותר לדרום אירופה ותיאר את יוליה כ"ספרדייה" או "פורטוגזית". המשפחה ידעה על שורשיה הילידיים של האם, אך התאמצה להפוך את המוצא הזה לאירופי או להציגו כ"לבן" ו"אירופאי". רק בגלות בארצות הברית החל מאן להתעניין באופן משמעותי יותר בברזיל. וכך גם השתנה אצל בני משפחת מאן האופן שבו הם התייחסו לזהותם הברזילאית.

באיזה אופן?

בגלות הפך מוצאו הברזילאי של תומאס מאן לדבר שיש לו פוטנציאל להיות מעניין. האקזוטיות המסוימת הקשורה לברזיל מעניקה לו מעמד דומה לזה של סופרים אחרים בגלות. לדוגמה, הוא משווה את מוצאו לזה של גולים יהודים אחרים ומכריז שהוא "קוסמופוליט" הודות לשורשיו. במילים אחרות, להיות ברזילאי הופך עבורו למשהו חיובי ומעניין בהקשר החדש הזה. וככל שהוא מזדהה יותר עם החיים היהודיים בעקבות אשתו קטיה מאן וילדיהם, שנחשבו יהודים בגרמניה הנאצית, כך הוא נאלץ להתעמת עם גזענות ואנטישמיות באמצעות חיבור למוצאו שלו.

סיפורי החיים של בני משפחת מאן זוכים לפופולריות רבה בקרב קוראות וקוראים בגרמניה, אולם במשך זמן רב נראה היה שסיפור חייה של יוליה מאן כמעט שאינו מעורר עניין. רק בשנת 2018 התפרסם ספרה של דגמר פון גרסדורף "יוליה מאן, אימם של היינריך ותומאס מאן: ביוגרפיה", הנחשב לביוגרפיה הראשונה של האם, הדמות הנשית המרכזית במשפחת מאן. כיצד ניתן להסביר את השתיקה הזאת?

כמעט אי אפשר להאמין שלא התפרסמה ביוגרפיה עליה עד אז, במיוחד לאור העובדה שקיימת ספרות ענפה על הנשים בחייו של תומאס מאן - למעט אימו. יוליה מאן נדחקה הצידה מכיוון שהיא ערעה את הדימוי של תומאס מאן כסופר "גרמני מושלם" (superdeutsch). עם זאת הוא לא היה רק גרמני, הוא היה הרבה דברים: ברזילאי, אמריקאי, שוויצרי. ויש גם דעה קדומה מסוימת לגבי התפקיד האינטלקטואלי של נשים. יוליה מאן הייתה דמות מרכזית בהתפתחות האינטלקטואלית והאסתטית של בניה, תומאס והיינריך מאן, ומימנה את צעדיהם הראשונים בתחום האמנות.

גם היא עצמה כתבה סיפורת, אולם היא התפרסמה רק בשנות השמונים, ולכן הייתה לה השפעה עצומה, בראש ובראשונה על האסתטיקה של תומאס מאן: סגנון התיאור המפורט שלו, למשל, של רהיטים, חדרים, סצנות שלמות, הוא דבר שמאפיין גם את כתיבתה של האם. היא גם חיברה קטעים שלמים בספרים של בניה, כפי שעשו נשים נוספות במשפחת מאן. העובדה שיוליה מאן אינה מופיעה במחקר קשורה מצד אחד לדעות הקדומות לגבי  המשמעות של "להיות גרמני", ומצד שני לדעות הקדומות בנוגע לתפקידה של האישה בחייו האינטלקטואליים של הגבר. שתי הנקודות הללו חשובות כאן מאוד.

פרסמת לאחרונה את המונוגרפיה "אימו של הקוסם: גרמניה של יוליה מאן וברזיל של תומאס מאן", שצפויה לצאת לאור בסוף שנת 2025. אילו נקודות מבט חדשות הספר מציע?

בחלקו הראשון של הספר אני מנסה להכניס להקשר את ילדותה של יוליה מאן בפאראטי. בדרך כלל, המקור היחיד לכך הוא זיכרונותיה מתוך האוטוביוגרפיה מהילדות של דודו. עם זאת אוטוביוגרפיה זו בעייתית מכיוון שיש בה רומנטיזציה של ברזיל המתוארת כגן עדן אבוד. אני מנסה למקם את האוטוביוגרפיה הזאת בהקשר ההיסטורי שלה וכותבת למשל על חייהם של אנשים ששועבדו בחוות הקפה פזנדה בואה ויסטה, על האוכלוסייה הילידית ועל העסקים של אביה של יוליה מאן, יוהאן לודוויג הרמן ברונס. משפחת ברונס הייתה קשורה קשר הדוק למונרכיה הברזילאית והייתה לה מערכת יחסים ישירה עם הקיסר דום פדרו השני.

אני מדברת גם על הספרות של יוליה מאן עצמה. כסופרת היא התעניינה בנושא של קשרי משפחה: מעמד האישה וסולידריות נשית, למשל, הם נושאים שהיו קרובים לליבה. אני כותבת גם על ההשפעה שלאחר מותה של יצירתה על הכתיבה של בניה. אפשר למצוא  אינספור עקבות של האסתטיקה של יוליה מאן ברומן "בין הגזעים" של היינריך מאן, אך גם ברומנים של תומאס מאן, כמו "הר הקסמים" ו"בית בודנברוק ". ולבסוף, אני בוחנת את השאלה עד כמה יוליה מאן עצמה השקיעה בעיצוב הדימוי של בניה כ"גרמנים מושלמים". היא אהבה את גתה, עסקה בווגנר, בניטשה ובספרות הרומנטית. זו הייתה עבורה התרבות הגרמנית. "להיות גרמני" כמחויבות תרבותית, ולאו דווקא במובן לאומי או גזעי, היה לדעתי עניין מרכזי עבור כל בני המשפחה.

את יוליה מאן גידלה אנה, אישה משועבדת. האם הייתה למורשת האפרו-ברזילאית הזאת השפעה על חינוכה?

בהחלט. לקשר שלה עם אנה, שמוצאה ממוזמביק, היה חשיבות רבה עבור יוליה מאן. היא ראתה בה אם שנייה. בזיכרונותיה יוליה מאן כותבת על הכאב כשהן נפרדו בליבק ואנה שבה לברזיל. השירים ששמעה מהאנשים המשועבדים בפאראטי היו עבור יוליה מאן חלק מחינוך מוזיקלי "פרימיטיבי", בסיס לכך שהיא עצמה שרה וניגנה בפסנתר מאוחר יותר. אנה הייתה חשובה ביותר בחינוכה. העובדה שאת יוליה גידלה אישה שנחשבה לא שווה לה במעמד ההיררכי הופכת לנושא מרכזי בספרות של האחים מאן. בספר "דוקטור פאוסטוס", למשל, הגיבור אדריאן לברקיהן מתאר את המוזיקליות של המשרתת ששרה עם הילדים ואת מה שהוא מכנה יחסה ה"פרימיטיבי" למוזיקה כבסיס לחינוך מוזיקלי.

את מגדירה את תומס מאן כסופר בעל "רקע של הגירה". אילו תגובות זה מעורר?

אני עושה זאת כמובן באירוניה מאחר שהמונח בעייתי. זוהי טרמינולוגיה שהחלו להשתמש בה לאחר שנת 1945 ונמצאת בשימוש בספרות העכשווית. אולם מדובר במונח גזעני. איש אינו מדבר על "רקע של הגירה" כשמדובר בסופר משוודיה למשל. זה אבסורד שסופרות וסופרים שגדלו בגרמניה וכותבים תמיד בגרמנית מתויגים כבעלי "רקע של הגירה", בעוד שזה לא קורה כשמדובר בסופרים מהקאנון הספרותי.

היום בוחנים את הרעיון של ספרות מהגרים באופן ביקורתי יותר בגרמניה, אולם עדיין נעשה שימוש בקטגוריה זו. כשאני משייכת את המונח "רקע של הגירה" לתומאס מאן, זה מפתיע ברגע הראשון, אך זה מדויק בהחלט. אימו הייתה מברזיל, היא שרה בפורטוגזית, הייתה שפת משפחה אחרת, כל הרקע.
 אם המונח חשוב לספרות העכשווית, מדוע שלא נחיל אותו גם על הספרות המודרנית?