לרגל יום השואה
איך אוכל לסמוך שוב על המין האנושי?

הצלם והאמן הישראלי עידן גולקו הציג בדצמבר 2024 את עבודתו "המשוואה" לראשונה על אדמת גרמניה, בדרזדן. כנכדו של ניצול שואה הוא עוסק ביצירתו בהעברה בין-דורית של טראומה. לרגל יום השואה ביקשנו ממנו לשתף אותנו בחוויה שלו.

מאת עידן גולקו

בסוף שנת 2022 הצגתי בחיפה תערוכת יחיד בשם P.T.SS.D Generation 3.0 (אוצר: שחר דור).
התערוכה התמקדה בהתמודדות האישית שלי עם טראומה בין-דורית, כחלק מהדור השלישי לשואה. העבודות בה שולבו במגוון מדיות, כולל צילום, יצירה פלסטית, גופי תאורה ועוד. אחת היצירות המרכזיות הייתה "המשוואה" – מיצב המדמה קיר בלשי, אשר חקר תקופה ספציפית בת תשעה חודשים בהם שהה סבי במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו כילד בן 13-14.

במהלך מחקר מעמיק ניסיתי לחשוף את פניהם של האנשים ששירתו במחנה באותה תקופה (מאי 1944 - ינואר 1945) –גברים ונשים, קצינים בכירים ושומרים זוטרים, רופאים, כולל ד"ר מנגלה עצמו. באמצעות התבוננות בדמויותיהם, ביקשתי להבין את מורכבותה של האנושות ואת יכולתה לבצע זוועות. במקביל, היה לי ברור שהתהליך האמנותי הוא גם דרך להתחבר לסבי ולחוויותיו. הוא נהרג בתאונת עבודה חודשים ספורים לאחר שנולדתי, ולכן גדלתי עם רסיסי סיפורים ופרטים מקוטעים, שכן כמעט ולא שיתף מחוויותיו במחנה.

האובססיה שלי לתקופה ההיא החלה בגיל 13, עם כתיבת עבודת השורשים בבית הספר. מאז, היא הלכה והתעצמה, נטמעה בזהותי והפכה לחלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי המנטלי שלי.

תוך כדי המחקר על העבודה נחשפתי למידע נוסף על סבי ועל אנשי המחנה. ידעתי מיד שהעבודה חייבת להיות קיר בלשי – כזה שיכלול נעצים וחוטים אדומים המחברים בין תמונות, שמות ועובדות.
כאשר התקנתי את העבודה לראשונה, הרגשתי שחסר בה משהו. הקיר היה מלא בדמויות הנאצים ששירתו במחנה, רבים מהם קשורים ישירות לסבי. המבט המתמשך בתמונותיהם הוביל אותי להבנה כי יש צורך בתוספת – במשוואה. בצדו השמאלי של הקיר, לצד שלל הפרצופים והפרטים, הצבתי את הסימן המתמטי "שווה" ולידו תמונה היסטורית: חייל גרמני יורה למוות באם המחזיקה את תינוקה. מתחת לתמונה כתבתי: "איך אוכל לסמוך שוב על המין האנושי?" בצדו השני של הקיר, תליתי תמונה צבעונית של בתי הקטנה ולצידה הסימן "גדול מ-". עבורי, זו הייתה הצהרה על הבחירה בחיים.

גדלתי בתחושה שלא בטוח שאביא ילדים לעולם. פחדתי מהישנות האימה, מהכובד של הסיפורים. אך לפני12 שנים פגשתי את רוני, אשתי, וההחלטה להביא חיים חדשים לעולם הפכה מוחשית. כשהפכתי לאב בגיל 40, מצאתי את עצמי מתמודד עם פחדים חדשים. הבנתי שאני חייב לתת להם ביטוי אמנותי – זו הדרך שלי להבין את עצמי ואת העולם. כך נולד הפרויקט.

בחירה בחיים איננה מובנת מאליה עבורי. איך ניתן להביא ילד לעולם שמסרב ללמוד מטעויותיו וחוזר עליהן שוב ושוב? תשובתי לכך היא כוח החיים. סבי, שהצליח לשרוד יום אחר יום במשך תשעה חודשים ארוכים במחנה, רצה מאוד לחיות. אני חש אחריות מוסרית להמשיך את דרכו.

תערוכת היחיד שלי בחיפה חשפה אותי למגוון רחב של מבקרים – צעירים ומבוגרים כאחד. המשותף לכל התגובות היה ההכרה ברלוונטיות של העיסוק בטראומה בין-דורית והאפשרות לריפוי דרך אמנות. היה לי ברור שהפרויקט חייב להמשיך. זה גדול ממני. 
מתוך הבנה זו, סימנתי את גרמניה כיעד הבא לתערוכה. מסיבות לוגיסטיות בחרתי להתמקד ב"המשוואה" – עבודה שניתן לקחת במזוודה ולתלות תוך יומיים על קיר באורך של 8-10 מטרים. לאחר שנה של פניות למוסדות שונים, הגעתי ל"בלאו פבריק" – מרכז לתרבות ואמנות עכשווית בדרזדן. מנהל המקום התלהב מהעבודה והזמין אותי להציג אותה.

להיות עד ומחולל לאבולוציה של הנפש

ההזמנה התאפשרה הודות לקשר עם מכון גתה בישראל, שתמך ברעיון וחיבר אותי עם שלוחתו בדרזדן – עיר בעלת משמעות עמוקה עבורי, שכן שם נולדה וגדלה סבתי עד שנאלצה להימלט ב-1933

הנסיעה לדרזדן וההתקנה של העבודה שם הייתה מאד משמעותית עבורי. מעבר לסגירת המעגל האישית עם סבתי מצד אבי וסבי מצד אמי, הרגשתי שהעבודה שלי יוצרת שיח ומעוררת מחשבה. היא עוררה אי-נוחות אצל המקומיים, יכולתי לראות שקשה להם להישיר מבט אל עבר עיני הפושעים הנאצים. אני חושב שגם קשה היה להם להאמין שהנושא הזה עדיין חי בעוצמה כזאת בבן הדור השלישי. עם זאת היא גם פתחה דיון משמעותי – וזה כשלעצמו תהליך של ריפוי עבורי. עצם העובדה שאני יכול לשוחח על נושא כזה בפתיחות מלאה עם גרמנים, עבורי זה דבר משמעותי מאד, שמאפשר תקווה בעולם המסוכן שלנו.
בנוסף, כחלק מהתהליך ההדפסה והגזירה של הצילומים לעבודה, נעזרתי בבת שלי אביגיל, שגזרה לה בנחת צילומים של רודולף הס (מפקד אושוויץ בירקנאו), ד"ר מנגלה ועוד. הרגשתי בזמן אמת שאני משנה את מסלולו של הדי. אן .איי המנטאלי וכי היא, כדור רביעי, תישא את הזיכרון בצורה אחרת.

החוויה בדרזדן רק חיזקה בי את הצורך להמשיך ולהציג את העבודה בגרמניה. אני רוצה שיותר גרמנים ייחשפו אליה, לשוחח איתם, לפגוש אותם. אני שואף להעמיק בחקר הטראומה הבין-דורית ולבחון כיצד אמנות יכולה להשפיע על הדי.אן.איי המנטלי שלנו. אני מבקש להיות עד ומחולל לאבולוציה של הנפש – בזמן אמת.

צילומים מהתערוכה בדרזדן