יושבת ראש חבר השופטים של פרס יריד הספרים של לייפציג 2026, קטרין שומאכר, צללה לתוך ספרי האביב ומשתפת אותנו באוצרות הספרותיים שחשפה.

"אני לא מאמין שעלינו לעבוד בבידוד וכיחידים. אלא שאנו מממשים באופן מיטבי את האוטונומיה שלנו, כלומר את היכולת שלנו להתנגד ואת הייחודיות העצמאית שלנו, כאשר אנו נמצאים בדיאלוג. דיאלוג אינו מוביל לכך שאני משטח את דעותיי,אלא לכך שהן בכלל נוצרות." אלכסנדר קלוגה, Pluriversum, עמוד 61.

כאשר ספרים מתחילים להתכתב זה עם זה. כאשר קריאה אחת באה לעזרת האחרת, כאשר העולם מקבל מבנה מסודר במקומות מסוימים וזוכה ביציבות. אולי אז הגענו ל"גני שיתוף פעולה" נפלאים כפי שכינה אותם אלכסנדר קלוגה, שהלך לעולמו בסוף מרץ 2026 וחשב באופן כה כוללני וכה לא היררכי -  גני שיתוף פעולה שפורח בהם מה שנשתל ומטופח יחד.

יריד הספרים של לייפציג היה גן כזה במשך ארבעה ימים. מ-19 עד 22 במרץ 2026 הוא משך מספר שיא של מבקרים (313,000 אנשים) והיה אתר התרחשות ל- 2,044 מציגים מ-54 מדינות. "היכן שסיפורים מחברים אותנו" היה המוטו.

גם פרס יריד הספרים של לייפציג יוצר חיבור, בין השאר משום שהוא מוענק בשלוש קטגוריות: ספרות יפה, מסות/ספרי עיון ותרגום. חבר השופטים מורכב ממבקרי ספרות בלבד, בניגוד למשל לחבר השופטים של פרס הספר הגרמני. מתוך אמון לייצג ערכים של גילוי, הבעת עמדה והנאה מקריאה, כלל חבר השופטים השנה, לצד הסופרת (MDR Kultur, 3sat) את האנשים הבאים: ציטה ברויטר (ORF), קייס הראבי (DLF Kultur), קתרינה הרמן (בלוג "Kulturgeschwätz"), תומאס הומיץ' (מבקר עצמאי, intellectures.de), יהודית פון שטרנבורג (Frankfurter Rundschau), וטילמן שפרקלזן (Frankfurter Allgemeine Zeitung). השנה הגיעו אלינו, שבעת חברי השופטים, 485 הגשות.

העכשוויות של ההיסטוריה:

ספרים יכולים לקחת אותנו למקומות אחרים ולזמנים אחרים - וכך לעורר הדים בין ההווה לעבר. במבט על הספרים שהצענו כמועמדים לפרס, אפשר היה לטעון כי היינו חבר מושבעים עם התעניינות רבה בהיסטוריה, אולם ההפך הוא הנכון. אותנו עניין דווקא ההווה המסופר. ההווה הזה משתקף בספרים שדנו בהם רבות ביריד הספרים: לדוגמה, "Die Wut ist ein heller Stern" בהוצאת האנזר מאת אניה קמפמן. מקום ההתרחשות הוא תיאטרון Varieté Alcazar בהמבורג, שבו הדה עובדת כאומנית בשנות השלושים. בעקבות שינויים הדרגתיים וכמעט בלתי מורגשים המבורג האדומה הופכת להיות חומה. בדיוק לשוני מרשים במיוחד ובאווירה מרוכזת וטעונה, אניה קמפמן מספרת על קיומה השברירי של רקדנית Varieté בשנים הראשונות של גרמניה הנאצית ועל המרחבים המוגנים ההולכים ומצטמצמים עבור כל אלה שלא היה אמור להיות להם עוד מקום בגרמניה הזאת.

בדומה לספר עטור הפרסים "חוף הזהב" (הוצאת פישר) של קטרינה פולאדיאן, מתואר כאן עולם בתהליך של שחיקה - עם זיקות ברורות להווה. במרכז הרומן של פולאדיאן עומדת דמותו של אלי, במאי סרטים חזותיים רבי עוצמה, החי בוילה רומית מתפוררת ומתבונן בבדידות ההולכת וגדלה סביבו. קיומו בסיפור מעניק לספר מבנה פנטסטי, המגיע לשיאו במסע המיתי לים השחור. רומן המוביל באופן מופתי אל ההיסטוריה האירופית ומורכבותה. לאן אני שייך? אלי מעלה שאלה זו - והיא מוצגת שוב באופן שונה ודחוף יותר בשני ספרי העיון המועמדים מאת מארי-ג'נין קאליק, "אודיסיאה בבלקן: 1933–1941 - במנוסה מהיטלר דרך דרום מזרח אירופה" (הוצאת בק), ומאת יאן יקאל, "פרנויה בהוליווד: כיצד ארה"ב תחילה הצילה אומנים גולים ואז רדפה אותם, 1941–1953" ( הוצאת Matthes & Seitz,ברלין).
שני הספרים מאירים כמעט כהשתקפות מראה את הבריחה מזרחה ומערבה: אחדים הגיעו להוליווד, אחרים מצאו את עצמם בדרום־מזרח אירופה. דווקא הבלקן כמעט שלא זכה לתשומת לב בחקר הגלות עד כה - ומארי־ג’נין קאליק משלימה את החוסר הזה ביצירה מרשימה. לספרו של יאן יקל, המוביל לכיוון ההפוך, יש פוטנציאל להפוך ללהיט אמיתי: בתפקידים הראשיים כוכבים כמו תומאס מאן, מרלן דיטריך או ברטולט ברכט; עלילה מלאה תפניות טרגיות ורגשות עזים. ובדרך אגב יאן יקל גם חושף הקבלות מפתיעות להווה: פליטים התקבלו בזרועות פתוחות רק לעיתים נדירות - אפילו כשהיו כוכבים.

הקצנה ימנית ולאומנות

"המקום שבו סיפורים מחברים בינינו". באופן מעניין בלייפציג 2026 לא בחרו מדינה אורחת אלא נושא מרכזי שחיבר בין כמה מדינות, מגרמניה ועד אוקראינה: הדנובה. רעיון עכשווי מאוד: לא להציב אומה אחת במרכז אלא להתבונן בקשרים בין מדינות אירופה. בהתאם לכך נאומו של זוכה פרס ההבנה האירופית השנה התמקד באירוח ובתרגום. מיליינקו ירגוביץ' זכה בפרס על קובץ סיפוריו, "הלב המשוגע. סרייבו מרלבורו - גרסה מחודשת" (הוצאת זורקאמפ. תרגמה מקרואטית: בריגיטה דברט). המצור על סרייבו, שבה נולד המחבר בשנת 1966, עומד במרכז קובץ הסיפורים הזה, המציע התנגדות אסתטית לפשטנות יתר ולסכנות של הלאומנות. אחד הספרים המרשימים ביותר של האביב, אשר מצטרף לאמונה זו בהתנגדות, הוא הספר של מיכל הוורצקי, שעבד עד לאחרונה במכון גתה בברטיסלבה. הספר נקרא "דיסידנט" (Klett-Cotta). הוא מתאר באופן אישי מאוד כיצד הוא נמצא על הכוונת של שרת התרבות במולדתו, סלובקיה, שהפכה להונגריה 2.0 וכיצד הוא נוסע ברחבי המדינה להפגנות, נואם שם וויצר קשרים. אמנם הכותרת "דיסידנט" מנוסחת בלשון יחיד, אך הבורצקי קורא להתאחד, להתחזק יחד וליצור כוח נגד הכוח.

זאת חוויה יומיומית שהיום יותר מתמיד אין לנו תמונה מהימנה של ההווה. המציאות גמישה, תלויה בפיד; תשומת הלב שלנו מוזנת בחוסר ודאות המתעדכנת ללא ההרף, והזנה זו היא, כמובן, תהליך פעיל בכל מבט נוסף אל ציר הזמן. אולי האושר טמון ביכולת לפחות לשלוט בתהליך הזה, שכן אנו יכולים לבחור ולהחליט לטובת הספרות, היריבה של הפיד המונע בידי רגשות. ספרים רבים באביב הזה מציעים תובנות על ההקשרים שבהם אנו נמצאים כעת ומדגישים שכדאי להתלכד יחדיו. הסופר המבוקש רונן שטיינקה כותב על הסטטוס קוו בספרו "חופש הביטוי: כיצד המשטרה ומערכת המשפט מגבילות את זכות היסוד שלנו - וכיצד אנו מגינים עליה" (הוצאת פיפר). קריאה מעניינת דווקא לנוכח התזוזה ימינה בקנה מידה אירופי. גם סאלי ליזה שטארקן מבקשת להרחיב את היריעה בסוגיה זו בספרה "כאשר הימין הקיצוני שולט"(הוצאת פינגווין). המחברת ביקרה בדמוקרטיות שהולכות ונשחקות ומזהירה מפני מה שכבר מתרחש כעת בגרמניה. כאשר מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מובילה בסקרים והדמוקרטיה מתחילה להתערער, נשאלת השאלה המרכזית: עד כמה ניתן עוד לבלום זאת? ספר זה נותן תשובות ומסיק מסקנות מהתפתחויות במדינות אחרות. בהקשר זה אפשר למצוא מילות אזהרה בספרה של אנגליק גראי, "בזהות בדויה בקרב הנאצים" (הוצאת Hoffmann und Campe), תחקיר מעמיק על סצנת הימין הקיצוני. עם זאת, הספרים "אין כוח לחוסר אונים" מאת מתיאס קוונט (הוצאת פיפר) ו"מתקפה מימין: המאבק החדש על התרבות" מאת כריסטוף ברטמן (הוצאת האנזר) מעוררים תקווה בכך שהם מראים אילו אסטרטגיות הפרט עדיין יכול לאמץ בפעילותו הפוליטית.
 

מחקרים היסטוריים מעמיקים

ספרים יכולים למלא תפקידים כה רבים: הם יכולים לסייע להימלט ולשאול שאלות, הם יכולים להיות יצירות אומנות - כמו מראה אחורית וכדור בדולח בו זמנית, אולי אפילו מטף כיבוי אש ברגע האחרון. מספר רב באופן בולט של כותרים באביב הזה עוסקים במחקר היסטורי מעמיק. דוגמה לכך הוא ספרה החדש של יהודית הרמן, "אני רוצה לחזור בזמן" (הוצאת פישר), שייחלו לצאתו לאור. בספר זה היא חוקרת את הפערים בהיסטוריה המשפחתית שלה. באופן הזה היא שוברת את כל הציפיות מספר עיון היסטורי. יש לה אומץ לכתוב על אי הידיעה שנוגעת לכולנו, על הערפל לנוכח מותם של עדים מהתקופה ועל הזמן שמטשטש את הוודאות. ספר עוצמתי ובלתי רגיל במובן העמוק ביותר הסובב סביב הריק, סוג של העלאת רוחות ספרותית שרק יהודית הרמן יכלה לכתוב בריכוז כזה בדיוק. זיכרון ותרבות הזיכרון מרכזיים גם בספרה של אינס גייפל, "נוף ללא עדים. בוכנוואלד וקרע הזיכרון" (הוצאת פישר), שבו היא עוסקת בהיסטוריה של מחנה הריכוז בוכנוואלד. נקודת המבט שלה אישית מאוד והיא מפנה את הזרקור אל תקופה שכמעט לא נחקרה עד כה: ימי השחרור באביב 1945. גייפל חוקרת מה באמת התרחש במהלך רגע מעבר היסטורי זה ואילו נרטיבים נוספו בדיעבד. ספר עיון שנוי במחלוקת הרבה יותר, שזכה עם זאת לתפוצה רבה באביב הזה, הוא ספרה של יאנה הנזל, "היה הייתה ארץ" (הוצאת אאופבאו), שבו היא מנסה להסביר, תוך התבוננות בהיסטוריה, מדוע המזרח מתרחק מהדמוקרטיה. שני ספרים רחבי היקף בין המועמדים לספרי עיון לשנת 2026 הולכים עוד יותר רחוק אחורה בזמן: "האישה כאדם 2: שמאניות" (הוצאת רפרודוקט) מאת אולי לוסט ו"רנסאנס אנגלי" מאת מנפרד פפיסטר (הוצאת גליאני ברלין). שני הספרים, המתמקדים כל אחד בתחומו (פמיניזם ורנסאנס) ומבוססים על מחקר מדוקדק, מציעים הצצה אל עולמות בעבר הרחוק. שני ספרים יפהפיים שמצליחים למשוך את תשומת ליבו של הקורא.
 

המזרח ומעבר לו

כשמחפשים רומנים גדולים, סיפורים מרתקים ופנורמות ספרותיות, הרי שגם הם עומדים לאור מסעות בזמן. קול חדש ובולט כאן הוא של הלנה בוקובסקי, שהרומן השלישי שלה, "מי אינו רוצה להישאר בחיים" (הוצאת אולשטיין), צולל לעומק ההיסטוריה של גרמניה המזרחית ומציג דיוקן של אומנית. חייה של כריסטינה קצרים ואינטנסיביים. כצעירה מוכשרת במיוחד היא קיבלה את הכשרתה בקונסרבטוריונים למוזיקה בברלין ובמוסקבה. בשנת 1985 היא שבה למולדתה ושמה קץ לחייה זמן קצר לאחר מכן. בעזרת רמזים עשירים ומרשימים הלנה בוקובסקי מתחקה אחר דמותה של פסנתרנית מנקודת מבט מפתיעה של רוח רפאים המרחפת סביבה. הרומן החדש של לוקאס ריטשל, "זנדיץ" (dtv), נפתח גם הוא באופן פנטסטי. הוא טווה יחד את סיפורה של משפחה ושל תושבי העיירה זנדיץ לפנורמה של סיפורים גרמניים - מסוף תקופת גרמניה המזרחית ועד להווה הקרוב. הרומן הבלשי "Keine besonderen Auffälligen" (הוצאת Edition Nautilus) מאת סופי זמבורנה מוביל אף הוא אל תקופת איחודה מחדש של גרמניה. על בסיס מקרה אמיתי היא עוקבת אחר הרוצח הסדרתי האחרון של גרמניה המזרחית. כך היא מוכיחה שכל רומן בלשי טוב הוא גם רומן חברתי טוב.

רומנים גדולים, החורגים מעבר למזרח, מציגים נורברט גסטריין בספר "באור הראשון” (הוצאת האנזר) ודימיטרה דינב בספר "זמן האמיצים” (הוצאת Kein & Aber). שניהם מספרים על מלחמה, שגיבוריהם אינם יוצאים אליה, אולם הם מושפעים ממנה באורח טרגי. הספר "דגים במים עכורים"(הוצאת טרנזיט) מאת אלי אונרו הוא תגלית גדולה. היא מתארת את התרבות המנוניטית הייחודית בקזחסטן בתבונה, ברגש וללא כל רומנטיזציה. כך היא פותחת בפנינו עולם זר שכמעט נעלם. מתיאס נוואראט יוצר פנורמה אחרת בספרו "הגורל המאושר" (הוצאת רוולט), שבו הוא שולח את הפסיכולוגית הפולנייה הצעירה וונדה קרלובסקה לוונציה בשנת 1983 כדי לשאול את הנריק מרוגאלסקי, החי שם בגלות, על מחקרו. או שמא מדובר בעצם בחקירה? מתח ומלכודות משפחתיות - מי שנכנס לעולמן של דמויותיה של אלנה שרדר, מוקסם מהחלק השלישי בטרילוגיה שלה: "כל חיי - שמן על בד, ללא כותרת" (הוצאת dtv), שהפך באביב לרב מכר בן לילה. וכך גם הטיפ הסודי של כל מוכרי הספרים: "הענקיות" של חנה הפנר (הוצאת dtv). הרומן הענק הזה הוא הפתעת העונה - סיפור על שלושה דורות של נשים שהן פשוט גדולות מדי לחיים "רגילים".
 

נשים שנאבקות

בסופו של דבר יריד הספרים השנה הושפע גם מנושאים כמו אלימות דיגיטלית, מיזוגיניה ואונס דרך פורנוגרפיה באינטרנט. השחקנית קוליאן פרננדס (Collien Fernandes) העלתה באומץ את הנושא לתקשורת. ספרים בנושא כבר קיימים: לדוגמה, "פחד מגברים" של ניקול ליסט (הוצאת וסר), שבו היא דורשת בתוקף זכות לחיים נטולי פחד לכולם - ומראה מה נדרש כדי להשיג זאת. ראוי לציין גם את הסיפור הססגוני של אנדראה בוהם על נשים מתאגרפות ולוחמות לאורך מאות שנים, "Fighting like a woman" (הוצאת רוולט). יש גם ספרות מעניינת מצד הגברים, למשל מחשבותיו של אולה ליבל על גבריות חדשה בספר "טיפוסים שבירים באופן ברוטלי: גברים ורגשות" (הוצאת הארפר קולינס).

מבט על הספרות העכשווית על כל היבטיה מאפשר מחשבה נוספת, הקשורה לרגישות היתר שלנו כלפי האירועים האקטואליים. שכן אנו נחשפים לצורת סיפור שונה בתכלית כשאנו שוקעים בספר, ביצירה המשקפת בתוכה את הזמן שבו היא נוצרה, את השבועות הארוכים של חוויה, מחשבה, כתיבה, כתיבה מחדש, ספקות, של חיים שחיו אותם, של החיים הנמצאים בכל ספר ומעניקים לו ערך ייחודי. לספרות יש קצב משלה ולכן היא כה יקרת ערך. זוהי מתנת זמן שכל מחבר מעניק לנו, הקוראים. אנו מאחלים לכם קריאה מהנה ממתנות האביב הזה.


ד"ר קטרין שומאכר היא חוקרת ספרות, סופרת ועורכת בתחנת השידור הציבורית. היא הייתה יושבת ראש חבר השופטים של פרס יריד הספרים של לייפציג 2026.