ברומן הביכורים שלה ג'ינה חייר בוחנת את המשמעות של לחיות כאישה באיראן. היא יוצאת מנקודת המוצא של המחאות בעקבות מותה של ג'ינה מהסא אמיני ופורשת תמונה רב שכבתית של ארץ מעבר לכותרות - מלאה בשירה, התנגדות ומרחבי חופש סודיים. 

מאת פלורינה אוורס

מה המשמעות של להיות אישה באיראן? הספר בלב החתול, רומן הביכורים של הסופרת, המשוררת והאמנית ג'ינה חייר, שבו אנו, הקוראים.ות, מתוודעים לאיראן שמעבר לכותרות המלחמה, עוסק בשאלה זאת.
 
בספטמבר 2022 מתה האישה הכורדית ג'ינה מהסא אמיני במעצר בידי משטרת הצניעות האיראנית. זמן קצר לאחר מכן פרץ גל של מחאות ברחבי העולם. כאן מתחיל הרומן.

"ג'ינה" הוא גם שמה של הגיבורה. היא חולקת אותו עם האישה הצעירה והאמיצה שפניה הפכו לסמל של המרד. עם זאת ג'ינה שברומן מתגוררת באירופה כבר שנים רבות ובלילות היא יושבת ערה בדרום צרפת. היא אינה מסוגלת להסיר את עיניה מהפיד שלה באינסטגרם. היא רואה את האנשים הזועמים ברחובות טהרן וחשה זיקה עמוקה למפגינים הנאבקים למען החירות ומסכנים את חייהם. הצליל המוכר של הקריאות שלהם בפרסית מעלה בג'ינה זיכרונות מחייה באיראן.

יופי ואכזריות

המחברת לוקחת אותנו למסע המחשבה הזה ומובילה אותנו אל הרומן שכותרתו "לב החתול". הוא נקרא כך משום שקווי המתאר של המדינה מזכירים חתול. כבדרך אגב אנו לומדים במהלך הקריאה על ההיסטוריה של איראן ומגלים עוד על שפת המדינה, פרסית, השופעת שירה. כך לדוגמה יש יותר מעשרים דרכים לומר תודה: "מי ייתן וידיך לא יכאבו" ו"עיניך מאירות" - שני ביטויים שאיני יכולה לשכוח בשל יופיים.

הסופרת מתארת את הארץ ואת אנשיה באופן כה מרשים עד שכמעט נראה שאפשר לטעום על הלשון את טעמו המריר-מתוק של מיץ הלימון האיראני, לשאוף את אוויר המדבר היבש ולהריח את הקבב המתובל הנמכר בדוכני רחוב בכל מקום. רואים מול העיניים את צבעי הנוף הרבים. ג'ינה מונה אותם: "דם, יין, רימון, דובדבן, ורד, אודם, קנבר, טרקוטה, חלודה, כתום, זעפרן, ושוב ושוב אותו לבן מסנוור; עולם של אש, חול ומלח". עם זאת היופי הזה עומד תמיד בניגוד לאכזריות המשטר השולט שם. גם ג'ינה מרגישה את זה ברגע שהיא יוצאת לרחוב. נשים מסתובבות שם בידיעה שכל התנהגות, הנחשבת מובנת מאליה עבורנו האירופאים והאירופאיות, עלולה להסתיים במכות, במעצר או בעונש מוות.

פוליטי ופואטי

דודתה של ג'ינה, האומנת אסמת, חוותה את המונרכיה תחת השאה ואת הפיכת איראן לרפובליקה האסלאמית. "המשטרה תלשה ממני את כיסוי הראש באותה אלימות שבה היא נכפית עלינו היום. מה שקורה כאן כל כך שרירותי", היא מספרת לג'ינה. סיפורה מרמז בעדינות שהאומנת אסמת אוהבת נשים במדינה שבה אין אפילו מילה המתארת את זה. "Delémoon jekis, our hearts are one, that's what we girls say, to say we are gay" (הלבבות שלנו אחד, זה מה שאנחנו הבנות אומרות כדי לומר שאנחנו לסביות), ג'ינה לומדת לימים מאימאן, מדריכת הטיולים שלה, שג'ינה מפתחת כלפיה רגשות עדינים שהיא יכולה לרמוז עליהם רק במבטים ארוכים. אימאן מבינה ומביטה אליה בחזרה. גם הלבבות שלהן הם אחד.

ג'ינה נחשפת לדרכים השונות שאנשים שם מוצאים כדי לחיות את חירותם בשקט. יש חנויות ספרים עם קומות נסתרות, כרמים סודיים לגידול ענבי יין, שמחה משוחררת, מוזיקה וריקודים - מאחורי דלתות סגורות... ובחוץ, בתוך הרעש, אחייניתה של ג'ינה, ניקה, נסחפת לאקטיביזם פוליטי כמו רבות אחרות בעקבות הרצח של ג'ינה מהסא אמיני. היא מוחה ומסכנת הכול למען חירות בארצה האהובה, שממשלתה אינה מציעה דבר פרט לשנאה ובוז.

דווקא מכיוון שאי אפשר כיום לנסוע לאיראן, הרומן "בלב החתול" הוא מתנה מיוחדת. רומן זה פוקח את העיניים ואת הלב לאנשים החיים שם, לאומץ הכמעט בלתי נתפס שלהם, במיוחד לזה של הנשים. זה הופך את הרומן לספר חשוב מאין כמותו להבנת ההווה ולהוקרת הנשים האמיצות האלה. באופן פוליטי ופואטי כאחד.