תרבות זיכרון
80 שנה לסיום המלחמה: האם הזיכרון הולך ודועך?

מה מלחמת העולם השנייה יכולה עוד ללמד אותנו כיום וכיצד תרבות זיכרון חיה יכולה לתרום למניעת מלחמות חדשות? העיתונאית אליזבת לופט משוחחת על כך עם חוקר מדע המדינה הרפריד מינקלר.

מאת אליזבת לופט

מר מינקלר, מהם הלקחים החשובים ביותר מסיום המלחמה בשנת 1945?

מדובר בתהליך למידה מורכב שהשפעתו הולכת ונחלשת. מאחר ששמונים שנה הן פרק זמן ארוך למדי, אין עוד עדים מהתקופה או שיכולת הזיכרון שלהם הפכה שברירית. הלקח המרכזי עד היום הוא המערב הטרנס-אטלנטי ככוח גיאופוליטי וכלכלי, שנמצא כרגע בסכנה בגלל דונלד טראמפ. לקח נוסף הוא ששינוי גבולות באמצעים צבאיים עולה הרבה יותר ממה שהוא מכניס.

כבר עם מלחמות יוגוסלביה עמד תהליך הלמידה שלנו למבחן, כאשר כמה אמרו, "לעולם לא עוד מלחמה". יושקה פישר אמר "לעולם לא עוד אושוויץ" בהתייחסו לסרברניצה ולמקומות זוועה אחרים במלחמת בוסניה. כיום המצב שונה לגמרי. רק לאחרונה צוטט ראש ממשלת באדן-וירטמברג, קרצ'מן, כמי שאמר, "פציפיזם פירושו כעת חימוש". נראה אפוא שאין לקח יציב מבחינה היסטורית.

האם יש קווי דמיון בין האתגרים של הסכמי השלום לאחר 1945 לבין המאמצים כרגע להשיג שלום בסכסוכים עכשוויים כמו באוקראינה או במזרח התיכון?

קשה מאוד למצוא קווי דמיון מאחר שהחל מ-8 במאי ואילך, גרמניה הייתה נתונה ל"כניעה ללא תנאי". היא לא השתתפה בדיונים הפוליטיים או במשא ומתן לשלום של המעצמות המנצחות. אנו רוצים לקוות שגורל זה לא יהיה מנת חלקה של אוקראינה, כי זה יהיה בדיוק המצב ההפוך ממאי 1945, כאילו היטלר ניצח והשתלט על השטחים שכבש הוורמאכט.

לכן קשה מאוד לערוך השוואה לסיום המלחמה בשנת 1945, אך קל הרבה יותר לעשות זאת ביחס לתקופה שקדמה למלחמה. פוטין אמר בראיון עם העיתונאי טאקר קרלסון מרשת פוקס שאילו הפולנים היו מוכנים לוותר על מסדרון דנציג לגרמניה באוגוסט 1939 ולא היו כל כך עקשנים, ניתן היה למנוע את מלחמת העולם השנייה. כלומר, האשמה מוטלת על הפולנים משום שלא נכנעו לתוקפן.

זו גם העמדה של טראמפ בנוגע לאוקראינה: ממשלת אוקראינה אשמה במלחמה משום שלא נכנעה מיד כאשר הצבא הרוסי פלש. אני לא רואה קווי דמיון אחרים. המאמצים להשגת שלום באוקראינה הם מאמצים לשלום באמצעות משא ומתן, שגרמניה לא יכלה כלל לקבל לאחר 1945 מכיוון שלא נחשבה עוד לכוח שיכול לקחת חלק במשא ומתן.

כיצד השתנה הזיכרון של מלחמת העולם השנייה וסיומה?

ניתן להבחין בשלושה שלבים לפחות. השלב הראשון הוא - לפחות במערב - השלב שבו המלחמה נתפסה כתבוסה, כלומר התמקדות בכניעה ללא תנאי. בד בבד הייתה תחושה של הקלה מפני שההפצצות פסקו ואנשים לא היו צריכים עוד לחשוש מסנקציות מצד המשטר או אף מתלייה בשל פחדנות על הצהרות מדכאות מורל או סירובם להתגייס לפולקסשטורם. הייתה נקודת מפנה בשנת 1985 כאשר נשיא גרמניה דאז, ריכרד פון וייציקר, שהיה סגן אלוף בוורמאכט, כלומר אדם שהשתתף במלחמה, כינה בנאומו את 8 במאי כיום השחרור. כאן המבט עובר מהתבוסה המיידית לשתים עשרה שנות משטר והשחרור ממנו, משום שאלה שעדיין היו מחוברים למעשיהם במלחמה והביטו במדליות שלהם מדי ערב כמעט ולא מילאו עוד תפקיד.

וכעת, בחלוף ארבעה עשורים, אנו עומדים בפני העובדה שהמערב, כלקח המרכזי, עומד להיהרס בידי טראמפ. נשאלת השאלה לא רק אם אנו שוב עומדים בפני מלחמה אלא גם בפני סמכותנות במסווה פופוליסטי. ייתכן אם כן שתוך כמה שנים, לא יישאר דבר ממה שלמדנו ממלחמת העולם השנייה, שכן המערב לא יתקיים עוד.

איזה תפקיד ממלא כיום הזיכרון מסיום המלחמה בשנת 1945?

אני סבור שהזיכרון ממלא תפקיד הולך ופוחת כאן במדינה משום שהזיכרון המיידי של המלחמה הולך ונחלש פשוט משום שהדורות של היום לא היו שם בעצמם. אולם באמצעות המשך הזיכרון אנו מעודדים את הדור החדש לשאול איזה תפקיד מילאו הסבים והסבתות שלהם באותה התקופה, האם הם היו חלק מהמשטר או שלקחו חלק בהתנגדות, ומה אנו יכולים ללמוד ממעשיהם עבור ההווה שלנו. 

תמוה בעיניי שהקריאה "לעולם לא עוד מלחמה" משמשת לעיתים כיום כדי להצדיק מוסרית עמדה פרו-רוסית ואנטי-אוקראינית בדרך כלל. לא עוסקים כמעט בהסכם מינכן משנת 1938 כמרכיב מרכזי לקראת המלחמה. אחרת היו אומרים שבמובן מסוים להסכם מינסק השני, שצרפת וגרמניה תיווכו בין רוסיה ואוקראינה בשנת 2015, יש אותו תפקיד כמו הסכם מינכן, אך גם הוא לא עבד. זאת אומרת שלא היה כמעט כל עיסוק אמיתי בתקופה שקדמה למלחמה, במלחמה עצמה ובסיומה. במקום זאת הזיכרון שלו הוא מעין מטבע שמשתמשים בו במשחק כדי לשכנע את המשוכנעים. זה לא דבר יוצא דופן במיוחד, כי כך פועלים הן הזיכרון האישי והן הזיכרון הקולקטיבי.

כיצד תרבות זיכרון חיה יכולה לתרום למניעת מלחמות חדשות ולשמירה על השלום?

אין להפריז בכך, מכיוון שמשמעות הדבר היא שהגרמנים ממלאים תפקיד רלוונטי בפוליטיקה העולמית, וזה לא ניכר. יש סיבות טובות וסמליות לכך שהשיחות שבהן האירופאים ממלאים כיום תפקיד מתקיימות בפריז או בלונדון ולא בברלין. אולם זה קשור גם לכך שפוליטיקאים גרמנים עדיין חוששים לנקוט עמדה גלויה וברורה בנושא הזה. וזה בהחלט קשור לאשמה בנאציזם.

תרבות זיכרון פעילה יכולה להיות רלוונטית בהיבט החינוכי והפסיכולוגי עבור הפרט, משום שבהמשך היא עשויה לפתח רגישות מוגברת לצורה מסוימת של אחריות גרמנית, ואולי אף למנוע היגררות אחרי סיסמאות אנטישמיות מסוימות. זה יכול אפוא להיות תרומה לחינוך ולחיזוק של שיקול הדעת הפוליטי. אולם חשוב אף יותר יהיה לעסוק בתחילת המלחמה ובדרך שהובילה למלחמת העולם השנייה, מכיוון שרק כך נוכל להבין כיצד למנוע מלחמות בעתיד.