פאנק בגרמניה המזרחית
Too Much Future

הפאנק לא פסח גם על גרמניה המזרחית לשעבר. שמות הלהקות היו Wutanfall, Namenlos או Schleim-Keim (חסר שם, התקף זעם ושליים-קיים). קטעי שירים קצרים ובועטים, שלושה אקורדים וטקסטים פרובוקטיביים - הפערים בין מזרח למערב נראים קטנים מבחינה אסתטית. עם זאת לפאנק תחת הסוציאליזם הייתה ייחודיות משל עצמו.

מאת לינוס פולקמן

מסיבת יום הולדת בגרמניה של ראשית שנות השמונים. מה יכול להיות נפלא יותר מאשר הופעה של להקת הפאנק המקומית בעליית הגג? הרי ההורים דאגו מראש לא להיות בבית באותו ערב…

ומהו סוף הסיפור? תלוי במקום המדויק שבו הוא מתרחש. בבוטרופ, ליבק, קאופבוירן או בערים אחרות במערב, סביר להניח שאם המסיבה מוצלחת מאוד, השכנים מתקשרים מתישהו למשטרה בגין הפרעה למנוחת הלילה או שהשוטרים אומרים: "אם נצטרך לבוא לפה שוב, ניאלץ להחרים לכם את מערכת ההגברה". אולם, אם האירוע מתקיים בקרל-מרקס-שטאדט, קוטבוס או מגדבורג, יש סיכוי טוב שלצד מארגני המסיבה עצמם, גם האורחים ימצאו את עצמם תחת מעקב של השטאזי או אף ייעצרו עוד באותו הלילה.

פאנק אינו אותו פאנק בגרמניה המחולקת

תרבות הנוער תמיד מאתגרת את הסדר הקיים; הדור הצעיר מחפש את דרכו הייחודית ואת מקומו בעולם. בשנים הראשונות של הפאנק אתגר זה היה בולט וחריף במיוחד. המרד בנורמות החברתיות שנלווה לכך גרם לקשיים גם בקרב הפאנקיסטיות והפאנקיסטים הצעירים במעילי עור ובתספורות מוהיקן. זה קרה בגלל הורים זועמים, מעסיקים ומורים, כמו גם כנופיות נוער עוינות ויריבות כמו פופרים (Popper), רוקרים (Rocker) או טדים (Teds). כיום יש אינספור ביוגרפיות פאנק המתארות חוויות מהסוג הזה, למשל הספר Vorkriegsjugend (הנוער טרום המלחמה) מאת יאן אוף ו-Dorfpunks (פאנקיסטים מהכפר) מאת רוקו שאמוני. אלו ספרים על גילוי עצמי בחברה הנתפסת כזרה ומנוכרת.

לעומת זאת, בגרמניה המזרחית נאבקו הפאנקיסטים הצעירים על זהותם העצמית. ייתכן שהמדינה נראתה להם זרה בדיוק כמו לצעירים במערב, אך היה הבדל אחד מהותי: היא הייתה נוכחת מאוד בחיי היומיום שלהם. יורגן גוטיאהר מלהקת Wutanfall מלייפציג מתאר את הדברים בריאיון לקרן הפדרלית להתמודדות עם מורשת הדיקטטורה בגרמניה המזרחית: "ברגע שהזדהית כפאנקיסט, היית בחוץ. זו הייתה שלילה מוחלטת ורדיקלית של המדינה מצד תרבות הנוער של גרמניה המזרחית ולפיכך המדינה הגיבה בעוצמה רבה".

גוטיאהר, שנולד בשנת 1964, חווה בעצמו את הדיכוי הזה. מתחילת שנות השמונים הוא נדרש לעמוד בחקירות עד ארבע פעמים בשבוע וסבל מהתנכלויות פיזיות ונפשיות. גם לאחר שעזב את הלהקה בשנת 1983 בעקבות הלחץ שהופעל עליו, לא פסקו הרדיפות מצד השלטון אלא אף החריפו, מאחר שהשלטונות ראו בו דמות מפתח בסצנת הפאנק. התוצאה הייתה איסור עבודה, מעקבים ונקיטת הליכים פליליים. רק כמה חודשים לפני נפילת חומת ברלין קיבל גוטיאהר אפשרות להגר לגרמניה המערבית. הפאנק בגרמניה המזרחית גבה מחיר כבד מצעירים רבים באותה התקופה. אולם כל זה לא מנע מלהקת Wutanfall, שנרדפה בידי השלטון, לכתוב את אחד מלהיטי הפאנק הגדולים ביותר של המדינה הסוציאליסטית שזכה לימים לתפוצה נרחבת באמצעות קלטות.

"עם להקת Wutanfall לצלילי קצב הפוגו / מצחיק עד כדי התקף לב / זה מכה בעוצמה וכולם משתאים / לייפציג רוקדת את האנדרגראונד."

השיר Messestadtpunk, כמו גם כמעט ארבעים שירים נוספים של להקות מזרח גרמניות, נכלל כיום באוסף Too Much Future - Punkrock GDR 1980-1989. שמות הלהקות בולטים וצבעוניים: Die Fanatischen Frisöre (הספרים הפנאטים), Menschenschock (הלם אנושי), The Leistungsleichen (גוויות תרבות ההישגיות), L'Attentat ,Ernst A. Fall ואחרות. לאף אחת מהלהקות המופיעות באוסף הזה, שהשתרע על פני כל רחבי גרמניה המזרחית, לא היה רישיון להופיע. כדי לעורר יחס עוין שכזה מצד השלטונות כפי שחוו הפאנקיסטים בגרמניה המזרחית, הלהקות במערב גרמניה היו צריכות להתאמץ מאוד ורק מעטות הצליחו בכך. בראש ובראשונה להקת Slime מהמבורג עם שירים שנאסרו להפצה דוגמת Deutschland muss sterben (גרמניה חייבת למות) ו- Polizei SA SS" (משטרה - SA SS)

אולם הבה נחזור למזרח: רישיונות הופעה - למה הכוונה בעצם? כדי להופיע בפומבי בגרמניה המזרחית, היה צורך ברישיון שהונפק בידי המדינה. כדי לקבל אותו הלהקות היו צריכות לעבור הליך הערכה רשמי. להקות פאנק מעטות בלבד הצליחו לעבור את ההליך הזה ורבות מהן כלל לא הסכימו להיכנע למנגנון זה. בשל כך הופעות חיות היוו תמיד סיכון והתקיימו בעיקר במקומות פרטיים או במוסדות של הכנסייה.

יצירת קשר בלתי חוקית

לעומת זאת, השגת מוזיקת פאנק חדשה הייתה מסוכנת פחות. המדיום לכך היה הרדיו. ״בעצם היינו תחנת האזנה. האזַנּו למערב,״ מספר הנריק גריקה בריאיון על המיזם Too Much Future הכולל ספר, סרט ואלבום שבו מעורב הסופר הברלינאי בעל רקע בסצנת הפאנק המזרח גרמני, "ודאי שמגישי הרדיו ידעו שאנחנו דבוקים למקלטי הרדיו," הוא מוסיף. "לעיתים קרובות היו אומרים: 'לא נקטע את השיר הזה בדיבורים, אנחנו מנגנים אותו בשביל החברים שלנו במזרח'." הרשויות ממש שנאו את זה אך הן לא יכלו לעשות דבר בעניין. עם זאת אחד הפרסומים המרכזיים של סצנת הפאנק המזרח גרמנית הגיע למדינה הסוציאליסטית בדרך הרפתקנית במיוחד. הברחת התקליטים למזרח גרמניה התאפשרה הודות להסתרתם בתא שירותים ברכבת. DDR von unten היה אלבום מפוצל בשנת 1983 בהשתתפות הלהקות Zwitschermaschine ו-Sau-Kerle (שם העט של להקת ארפורט Schleim-Keim). התקליט הופק במערב. אחד מיוזמי החיבור המחתרתי הדו-צדדי בין סצנות הפאנק, סאשה אנדרסון, הבריח שלושה עותקים מוגמרים בחזרה לגרמניה המזרחית ברכבת. שלושה תקליטים שהיו בסיס לאינספור עותקים של קלטות שהעתיקו מהם.

החלפת החומרים בין להקות מזרח גרמניות לבין אויב המעמד לא חמקה מעיני השטאזי. כל שלושת חברי להקת Schleim-Keim נכלאו בעקבות פרסום התקליט. מבחינה משפטית זה התבסס על סעיף 219 בחוק העונשין של מזרח גרמניה: "יצירת קשר בלתי חוקית". Zwitschermaschine, הלהקה השנייה שהייתה חלק מאותו מהלך חסר תקדים של הפאנק מהמזרח אל העולם המערבי, לא נפגעה מהתערבות השלטונות. האם מדובר בצירוף מקרים? נראה שלא, שכן היזם סשה אנדרסון היה בעצמו חבר להקה ובמקביל פעל כמלשין של השטאזי. עם זאת, ההישג הגדול של הוצאת התקליט DDR von unten, שאף הגיע לתוכנית של ג'ון פיל ב-BBC ובמגזין האמריקאי המשפיע Maximum Rock 'n' Roll , התברר רק לאחר נפילת חומת ברלין כמבצע פנימי של השטאזי, שנועד לערער את סצנת הפאנק ולהחלישה. ניסיון זה להוביל לפירוק מבפנים לא צלח. נהפוך הוא. למרות הדיכוי והרדיפות הצליח הפאנק במזרח גרמניה ליצור רשת קשרים והוסיף פרק סוער ולעיתים אף דרמטי לקאנון התרבותי דובר הגרמנית.