יוסף ואחיו
תומאס מאן ויוסף שלו בגלות
הרומנים של תומאס מאן על יוסף הם יותר מאשר עיבוד מחדש של התנ"ך: הם מהווים אלטרנטיבה ספרותית רעיונית לנאציזם – והשתקפות של גלותו של מאן.
מאת מרטין מיטלמאייר
מספר הפליטים הלך וגדל בהתמדה. הקהילה הבינלאומית חייבת להתאחד ולהגיע להסכמות לגבי האופן שבו יש להתמודד עם התפתחות זו, כיצד ניתן לחלק את הפליטים באופן ההוגן ביותר בין המדינות השונות. אולם הוועידה התנהלה בצורה מאכזבת: כמעט אף מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט כמות רבה יותר של פליטים. ראשי המדינות הרגישו שהם עמוסים מדי בבעיות פנים וסברו כי אינם יכולים להרשות לעצמם להפעיל לחץ נוסף על שוק העבודה המצוי במצב של אבטלה גואה. כמו כן הם לא רצו לראות את התעצמות חששות האוכלוסייה מפני הגירה מופרזת או בלתי מבוקרת לכאורה.
מה שעשוי להישמע כתיאור מסויג למדי של המציאות בימינו, מכוון בעצם לועידת אוויאן שהתכנסה בשנת 1938. על רקע משבר הפליטים היהודים שהלך והחמיר בעקבות רדיפות הנאצים, התכנסו ביוזמת פרנקלין ד. רוזוולט 32 מדינות ו-71 ארגוני סיוע. אולם אפילו ארה"ב לא הגדילה את מכסת ההגירה הקיימת של 27,370 מהגרים מגרמניה ואוסטריה מדי שנה. "ישבתי באולם המפואר הזה והקשבתי לנציגי 32 מדינות קמים בזה אחר זה ומסבירים עד כמה הם היו רוצים לקלוט מספר רב יותר של פליטים ועד כמה הם מצטערים מאוד שלצערם הם אינם יכולים לעשות זאת - זו הייתה חוויה מטלטלת. [...] התחשק לי לקום ולצעוק לעברם: האם אינכם יודעים שה'מספרים' האלה הם בני אדם, אנשים שיצטרכו לבלות את שארית חייהם במחנות ריכוז או לברוח ברחבי העולם כמו מצורעים אם לא תקבלו אותם?", כתבה גולדה מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל, בזיכרונותיה.
כתיבה בגלות כמותרות
לתומאס מאן היה מזל שלא הושפע באופן ישיר מתוצאות הוועידה הזאת. בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, לא שבו עוד תומאס מאן ורעייתו קטיה מהחופשה בשוויץ לגרמניה. גלותו של מאן מעולם לא הייתה איום קיומי עבורו. משפחת מאן כבר הצליחה להעביר לשוויץ חלקים מההון המשפחתי של קטיה ואת כספי פרס נובל. בראש ובראשונה, כאשר היגר מאן לארצות הברית בשנת 1938, הוא לא נאלץ לבנות מחדש את חייו שם במאמץ רב. הוא כבר זכה להערכה ולפרסום הודות לתרגומים של ספריו, ליחסי הציבור של המו"ל האמריקאי שלו, אלפרד א. קנופף, ולסבב ההרצאות שכבר ערך. התפקיד של נציג גרמניה האחרת, הטובה, שהנאצים החריבו כעת, נציג הרוח והתרבות, היה תפור למידותיו. העיתונאית אגנס א. מאייר הייתה מעריצה ותומכת אמידה ובעלת השפעה עצומה, שתרמה רבות להשפעתו של מאן ולאורח חייו הנעים והמפנק.תחושת המותרות שליוותה את תומאס מאן: שהוא היה פנוי להקדיש את שעות הבוקר לכתיבה בלי קשר לכמה העולם סוער והיכן הוא נמצא. כשהוא לא שב עוד לגרמניה בשנת 1933, הוא עבד על יוסף במצרים, הכרך השלישי של יצירתו בת ארבעת החלקים יוסף ואחיו. זה היה מיזם שנמשך זמן רב. בשנת 1926 הוא החל לכתוב עיבוד מחדש של הסיפור המקראי ושני כרכים כבר יצאו לאור. הכרך השלישי היה אמור להיות האחרון, אך התרחש משהו שקרה לרבים ממיזמיו של תומאס מאן: הם צומחים תוך כדי כתיבה, מתרחבים מנובלה לאפוס מרובה כרכים. בכל הקשור לרומנים של יוסף רצונם של המו"לים לפרסום מהיר היה גורם נוסף, כך שאחרי יוסף במצרים, שתומאס מאן סיים את כתיבתו עוד באירופה, היה צריך להתפרסם כרך נוסף, הכרך האחרון באופן סופי. מאן לא המשיך מיד בכתיבת הכרך האחרון, אלא השלים את הרומן לוטה בווימר וכתב את הסיפור הקצר הראשים המתחלפים. רק בשלב זה, כשכבר התבסס בקליפורניה, חש שהוא מוכן לסיום הטטרלוגיה, שמתחילה בגלות נוספת ליוסף. הפעם הזאת חמורה פחות מהפעם הראשונה, כאשר אחיו הקנאים מוכרים אותו לסוחרים נודדים, שמוכרים אותו בתורם כעבד במצרים. שם, בחצר פוטיפר, הוא מנהל קריירה מדהימה כעבד, עד שהוא נענש על לא עוול בכפו. פוטיפר יודע להפוך את העונש הזה לגמול ושולח את יוסף לכלא פרעה, שם מצפה לו קריירה מפוארת אף יותר בכרך האחרון הזה.
אלטרנטיבה רעיונית לאידיאולוגיה הנאצית
הרומנים של תומאס מאן, יוסף ואחיו, נראים מוזרים במבט ראשון. בזמן שהיטלר מוביל את אירופה לתהום, נראה כי תומאס מאן לוקח לעצמו את כל הזמן שבעולם כדי לצייר סצנות ותמונות מתקופת המקרא בסגנון נרטיבי רחב. ברטולט ברכט, בציניות קיצונית, מכנה זאת "האנציקלופדיה של הבורגנות המתיימרת להיות משכילה". עם זאת הרומנים יוסף ואחיו אינם בריחה לכתיבה נעימה בשעות הבוקר המנותקת מהמציאות אלא דווקא להפך. הם מתעצבים כמשקל נגד למיזם הנאצי של יצירת מיתוס לעם הגרמני. גם מאן יוצר מיתוס, אך כזה השייך לכלל האנושות. המיתוס אינו רואה בעניין המיתולוגי גזירה חסרת תקווה אלא חיבור של האנושות בהקשרים על-אינדיבידואליים. הפרט יכול בהחלט לבחון, להטיל ספק ולשנות את ההקשרים האלה.נוסף על כך תוכנית חלופית אישית לנאציזם מוצאת את דרכה לפרויקט יוסף כעמדה: כעס וזעם הם רגשות שמאן אינו יכול לנצל באופן פרודוקטיבי בפרוזה שלו. הוא בוחר בהומור כאסטרטגיית בידוד מפני הטירוף הברברי במולדתו. וכך, הטון הנרטיבי של הטטרלוגיה הוא יצירת מופת של פטפוט נרחב, המנצל את ההיבטים השונים של חוכמת הרחוב. היקף הטטרלוגיה נובע גם מהנחישות הבלתי מתפשרת שבה המספר מבקש להרגיש בנוח בתוך הנרטיב המתובל בהומור.
גלות, חוויה, סיפור
כמו בכל יצירותיו תומאס מאן שואב מהתקופה ומהסביבה שהוא חי בהן בבואו לכתוב את הרומנים של יוסף. האופן שבו יוסף, כשר המזון, מתמודד עם הרעב ואוגר את התבואה, למשל, דומה דמיון מושלם למדיניות ההשקעות הממשלתית של תוכנית הניו דיל תחת רוזוולט. דמותו של מנהל משק הבית של יוסף, מאי-סחמה, היא דיוקן אוהב של ידידו, הרופא והסופר מרטין גומפרט. וכמו תמיד, מאן זקוק לחיכוך ולניצוץ מתוך החוויה האישית. יוסף מבורך, הוא נאה באופן יוצא דופן ומודע לייחודיותו. העובדה שנקלע לתרבות אחרת היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לו. שכן כך הוא כבר אינו חשוף לחלוטין לסכנות היוהרה, הוא יכול להפוך את הייחוד שלו לתועלת עבור החברה שהוא נמצא בה. הוא הופך למתווך, לדמות חברתית המסוגלת להאיץ עוד יותר את השינויים הדרושים בחברה דווקא מאחר שיש בו הריחוק של הזר.כך תומאס מאן הופך את נושא הגלות כבמטה קסמים לרומן חניכה. הוא מצייר את עצמו כדמות מרכזית המממשת את תפקידה שאינו בא לה בקלות, אך היא מקבלת אותו בתחושת חובה עמוקה: האמן שמבין את דרישות התקופה ומעמיד את היופי בשירות הטוב או לפחות מקריב חלקים משמעותיים מזמנו בכתיבה כדי לחבר טקסטים ולקרוא לגרמנים תחת השלטון הנאצי, האמן שיוצא לכמה סבבי הרצאות נרחבים ברחבי ארה"ב, שבהם הוא מדגיש את חשיבותה של הדמוקרטיה והצורך בהגנה עליה מפני הפשיזם של זמנו.