דרך חיי היומיום בגרמניה: מהדורת משחקים
"בן אדם, אל תתרגז - מדובר סה"כ בערב משחקים"
משחקים הם אותו דבר בכל מקום - אך הם לעולם לא זהים. בין "Mensch ärgere Dich nicht" (בן אדם, אל תתרגז) ל"Bargis" אפשר לגלות לא רק עד כמה התרבות מעצבת את ערב המשחקים אלא גם עד כמה הזר יכול להרגיש מוכר. מסע אל עולם המשחקים עם מחבר.ת המאמר אחמד קלג'י.
מאת אחמד קלג'י
עכשיו קיץ, העונה האהובה עליי. אני משוטט לי ברחובות קלן, הציפורים מצייצות ומחשבותיי נודדות אל התקופה שלפני הגעתי לגרמניה. אני מתגורר בגרמניה כבר עשר שנים ולעיתים נדמה לי שהכרתי את המדינה טוב יותר סביב שולחן המשחקים מאשר בכל מקום אחר. בין "בן אדם, אל תתרגז" ל"ברגיס", ביןסהרה לערב משחקים, למדתי עד כמה קרבה יכולה להיראות שונה אך גם עד כמה היא מרגישה לעיתים דומה.
שיתחילו המשחקים
סוריה, השעה 22:00, יום חמישי בערב. פעמון הדלת מצלצל ללא הפסקה אצל סבתא שלי, אט אט בני המשפחה מגיעים. במהרה כולם מתפזרים בין המטבח, המסדרון, הסלון והמרפסת, עד שלבסוף כולם שם ואז סהרה (سَهْرَة) מתחילה - ישיבה ביחד בשעות הערב שנמשכת לעיתים קרובות עד השעות הקטנות של הלילה.הערב מתחיל כמו תמיד: קפה של קבלת פנים, עוגה מתוקה ושיחות על היומיום, הפוליטיקה והחברה. אך מתישהו המתח עולה עד שלבסוף אומרים את משפט הקסם: "נשחק?" החדר משתנה פתאום. מזיזים כיסאות, מפנים שולחן עגול גדול. כולם מתרוצצים בלי סדר עד שלבסוף כל אחד מוצא את מקומו. טקס ששייך לסהרה.
במשחק ובאהבה הכול מותר
בקצה החדר, ליד דלת המרפסת, יושבים ארבעה שחקנים סביב שולחן עץ גדול ומשחקיםטרקס, משחק קלפים אסטרטגי מאזור הלבנט שהוא חלק בלתי נפרד מסהרה. דודתי המבוגרת ביותר משחקת נגד דודי, אימא שלי נגד בן הדוד שלי. בן הדוד שלי, למרות גילו הצעיר, רשאי לשחק. השנים הרבות שבהן התאמן השתלמו. בשולחן אחר סבא שלי ממתין בסבלנות ליריב שלו.הטאולהשלו, משחק דומה לשש בש, מוכנה והנרגילה בוערת בשקט. בחיוך ממזרי הוא אומר: "מעולם לא הפסדתיבטאולה. תתכונן!"סבתא שלי, לעומת זאת, אהבהברגיס(برجيس), משחק דומה ל"בן אדם, אל תתרגז". משחקים את המשחק הזה על בד עם כלי משחק ממתכת וצדפים. לפעמים זה הפך לטורנירים של ממש, כששיחקו בהם על הפרס הגדול של הערב. כולם ישבו אחד ליד השני על הרצפה, ילדים ומבוגרים היו הקהל. הם הריעו והגיבו בקול רם על כל מהלך.
כלל אחד היה ברור: מותר לך לרמות כל עוד לא אתה לא נתפס. אם אתה נתפס אתה יוצא מהמשחק. אם לא מגלים אותך מותר לך להתגאות בזה בסוף המשחק. רמאות היא חלק מהמשחק, היא מגבירה את המתח ומוכיחה סוג מסוים של אינטליגנציה.
ייתכן שמרמים פה? | צצילום © mauritius images / Cavan Images / Dreet Production
מרתון המשחקים: עניין שיש לקחת ברצינות
בשנת 2016 חוויתי את חג המולד הראשון שלי בגרמניה. הדירה שלנו העלתה ניחוחות של עוגיות טריות. הפעמון צלצל, אימי המארחת נכנסה, תיק נשיאה לאופניים ביד אחת ושקית גדולה ביד השנייה. "ילדים, הבאתי לנו משחקים חדשים!" היא קראה בחיוך רחב והניחה את השקית. וזאת למרות שכבר הייתה שידת מגירות גדולה מעץ בסלון שהיו בה מאות משחקים - ירושה מהאם המארחת. במשך שלושה ימים היו אוכל ומשחקים.חייב להיות סדר
בגרמניה ערבי משחק שונים מאשר בסוריה. הכול מתנהל ברוגע ובאופן מסודר. עורכים את השולחן, מזיזים כוסות וצלחות לצד ומניחים עוגיות במרכז. לאחר מכן מניחים את "משחק השנה" על השולחן ואת משקפי הקריאה על האף. מטרת הפגישה היא לשחק. בשעה 18:00 בדיוק ערב המשחקים מתחיל: פעמון הדלת מצלצל, יש משהו לשתות ומדברים קצת. ואז אומרים את אותו משפט קסם כמו באותו ערב בסוריה: "נשחק?""אני מקריא את ההוראות"
האימא המארחת שלי, החברות והחברים שלה, אחי ואני יושבים יחד. אחותי המארחת בת העשר לא רוצה לשחק - היא חוששת להפסיד. שני אנשים רוכנים מעל ההוראות וקוראים אותן לסירוגין בקול רם לאט ובאופן ברור. הכול חייב להיות מדויק. הדבר החשוב ביותר הוא כללים, כללים ועוד כללים. רמאות אסורה בהחלט והעונש עליה חמור. עם זאת, למרות הנוקשות, גם פה צוחקים.משחקים הם פשוט חלק בלתי נפרד מהחיים בגרמניה בשבילי - במיוחד בנסיעות ארוכות ברכבת שמרגישות אינסופיות. ויזארד, אלפר ראוס אואונוהם משחקי חובה כאן כמו גם בחופשת קמפינג, במיוחד כשיורד גשם. משחקים הם לעיתים קרובות דרך לשבור את הקרח כשאנשים עדיין לא מכירים זה את זה, בין אם הם מחזיקים כוס או לא. ערבי משחקים כאן מתוכננים ומתוזמנים. המשחק במרכז. מדובר בכיף ובתחרות כאחד.
משחק חדש, מזל חדש (במולדת חדשה)
כשאני חושב על גרמניה אני נזכר בכל אותם הרגעים שדרכם ודרך המשחקים הפכו אותי אט אט לחלק מהתרבות והחברה. לא רק שפה פותחת דלתות למולדת חדשה - גם החוויה המשותפת יוצרת קשרים. היא מקרבת בין אנשים, גורמת להם לצחוק, לעיתים לבכות או לכעוס ומחברת ביניהם באופן כזה שמילים לבד לא מסוגלות.בין אם מדובר במשחקים "בן אדם, אל תתרגז" או "בארגיס", הכאוס הרועש אצל סבתא שלי או הסדר השקט אצל האימא המארחת שלי - שניהם חלק ממני, מהזיכרונות שלי ומהתרבויות שלי, שנפגשים בין ערב המשחקים לסהרה. וכך כל משחק מראה לי מחדש שאפשר למצוא קרבה בכל מקום – בלי קשר לשפה, לכללים או למוצא.