דרך חיי היומיום בגרמניה: מהדורת טיולים  
תרבויות של טיולים 

מאוטובוס משפחתי מלא עד אפס מקום בסוריה עד לטיול אופניים מתוכנן בקפידה בגרמניה - מחבר.ת המאמר שלנו לוקח.ת אותנו למסע בין שני עולמות של טיולים ומראה שטיול יכול להיות הרבה יותר משינוי מקום.

מאת אחמד קלג'י

בבוקר הזה, כמו ברבים אחרים בילדותי, אימי יושבת על הספה, שותה את הקפה שלה ומאזינה למוזיקה ערבית, כשהטלפון מצלצל פתאום. דודה שלי על הקו בצד השני. היא שואלת אם מתחשק לנו לצאת לטיול ספונטני לבית הנופש שלה בהרים למוחרת. שעה קבועה? תוכנית? לא ממש. בסוריה טיולים קורים לעיתים קרובות ברגע האחרון - וזה בדיוק מה שהופך אותם לקסומים. 

משפחה, מוזיקה והכאוס שמחבר 

ובכל זאת למוחרת כולם מוכנים. לא עשרה, לא עשרים - כחמישים בני משפחה התאספו. הדוד שלי ארגן אוטובוס ישן, שבו יש מספיק מקום לכולם. אני יושב על שמיכות בחלק האחורי עם שאר הילדים, מוקף בתופים, משחקים וקולות רמים שמתחילים לשיר בשמחה עוד לפני היציאה לטיול. הדרך הופכת לחגיגה על גלגלים: צחוק ומוזיקה ממלאים את האוטובוס, ההתרגשות והציפייה הולכות וגדלות עם כל קילומטר.

כשמגיעיםלבית הנופש, טקס מוכר מתחיל. שוטפים וקוצצים את החסה, מערבבים איירן, קובה וקבב מגיעים אל הגריל. סוחטים רימונים במקום ומוזגים לכדים גדולים. מוזיקה מלווה את כל הפעילות, וכל עשרים דקות מתחיל ריקוד דבקה כמו מעצמו. כולם רוקדים, רוקעים ברגליים ומוחאים כפיים בזמן שבן הדוד שלי מתופף על דרבוקה והדוד שלי מנגן בעוד. השיא מגיע בערב: הדוד והדודה שלי מציגים הצגה לבנונית ישנה. שאר בני המשפחה שלנו הם הקהל, אנחנו מעירים הערות, מספרים בדיחות וצוחקים מכל הלב. לאחר מכן אנחנו יושבים במרפסת, חולקים גרעיני חמנייה ונרגילה, שרים, צוחקים ומשחקים עד השעות הקטנות של הלילה. שינה נחשבת בלילות כאלה למותרות שאף אחד לא צריך. 

שלושה חודשי הכנה לאחר צהריים אחד

הזיכרון מהטיול הראשון שלי בגרמניה מספר סיפור אחר: מתוכנן עד הפרט האחרון, מחושב היטב ומדויק בזמנים. ניגוד מוחלט לכל מה שהכרתי מסוריה. הכול התחיל כששותפתי לדירה רצתה לצאת איתי לטיול בטבע. התכנון התחיל שלושה חודשים קודם לכן - הנסיעה לשם, החזרה, האוכל, הבגדים - כל פרט נקבע מראש. אף שאלה לא נותרה פתוחה, שום דבר לא נשאר ליד המקרה.

אבל פרט אחד הוציא אותי משיווי משקל: "אחמד, הרכיבה לשם היא כמעט עשרים קילומטרים", הודיעה לי שותפתי לדירה. המרחק הארוך ביותר שרכבתי עד אז באופניים היה עשר דקות. עמדתי שם המום - למה עשיתי את זה לעצמי?

האגם שהביא אותי אל קצה גבול היכולת שלי

עם זאת בסופו של דבר ישבתי על האופניים בדרך לאגם. שותפתי לדירה רכבה לפניי, לפעמים יכולתי לראות אותה, לפעמים היא נעלמה מעל פני האדמה. דיוושתי מאחור, נאבקתי עם המהירות שלי ושאלתי את עצמי למה פשוט לא נשארתי על הספה בבית. אחרי מה שהרגיש כמו נצח הגענו לאגם. הייתי מותש לגמרי, התנשמתי בכבדות. שותפתי לדירה הסתובבה אליי, חייכה ואמרה: "עכשיו מגיע לנו לנוח." משפט שמלווה אותי עד היום.

קודם עבודה, אחר כך הנאה

מאז אני נתקל בעיקרון הזה בכל גרמניה: קודם מטיילים ברגל, אחר כך אוכלים בגן בירה. קודם מטיילים, אחר כך שותים קפה. קודם מקימים אוהל, אחר כך קוראים. מדובר באותו עיקרון כל הזמן: קודם עבודה, אחר כך הנאה בהתחלה היה לי קשה להבין את זה. היום אני יודע: תכנון יכול לתת תחושת ביטחון. טיול ברגל או רכיבה על אופניים יכולים להביא שמחה גדולה. ואכן מרגיש אחרת לנוח אחרי מאמץ. עם זאת הרגעים הרועשים ומלאי החיים בסוריה חסרים לי - הספונטניות, הכאוס הלא מתוכנן והלילות מלאי הצחוק ללא שינה.

עם הזמן הבנתי שלכל אחד מהעולמות יש קצב משלו. אני נע בין הדרבוקה של בן הדוד שלי לאופניים של שותפתי לדירה, בין טיולי משפחה ספונטניים לטיולי סוף שבוע מתוכננים היטב, בין נסיעות רועשות באוטובוס ובין רגעים שקטים ליד האגם.