ראיון עם מתרגמת הספרות רות אחלמה
"הכול טוב ויפה? זה לא נכון"
המתרגמת משוחחת על עצות בענייני מערכות יחסים עבור גרמנים וישראלים, על סופרים ישראלים בשוק הספרים הגרמני ועל סיפורים פרי עטו של חיים נחמן ביאליק.
מאת Ayala Goldmann
גברת אחלמה, ב-12 במאי 1965 כוננו יחסים דיפלומטיים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לישראל. היית אז בת 19 וחיית במנהיים. האם את יכולה להיזכר ביום הזה?
לא ביום הזה בדיוק, אך אני נזכרת היטב בהתלהבות שלי באותה העת. לא נולדתי יהודייה אלא התגיירתי מאוחר יותר, אבל חשתי אהבה לישראל מוקדם מאוד. התפעלתי מהאופן שבו היהודים בנו מדינה כה נפלאה לאחר השואה. בדיעבד אני יכולה לומר שהפכתי את זה למשימת חיי לתרום ליחסים טובים בין גרמניה לישראל.
עלית לישראל בשנת 1974 ונישאת לישראלי. אילו עצות למערכות יחסים את יכולה לתת, למשל לפוליטיקאים?
אני לא יועצת זוגית. אבל הייתי אומרת שחשוב שהקשר יהיה קדוש בעיניך, שתרצה לשמור עליו - ואז צריך לטפח אותו. צריך להישאר בשיח וגם למתוח ביקורת ידידותית. כלומר לא רק לומר שהכול טוב ויפה - זה לא נכון. מה שגרמניה לא אוהבת בישראל ולהפך, צריך לומר זה לזה בצורה נעימה וידידותית - אולם לא מומלץ לצעוק זה על זה.
כבר כשהיית תלמידה החלטת שאת רוצה להיות מתרגמת. האם ידעת כבר אז שזו תהיה השפה העברית?
לא, עדיין לא הכרתי אפילו אות אחת. תחילה חשבתי יותר על איטלקית. אבל בהמשך השפה העברית הייתה נהדרת בשבילי כי כמעט ולא הייתה תחרות באותה התקופה.
מאז שנות השישים שוק הספרות הישראלית בגרמניה התפתח באופן יוצא מן הכלל. כיצד חווית את זה?
הכוח המניע החשוב היה, כמובן, פרס נובל לש"י עגנון בשנת 1966. ולאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, הייתה גם נכונות רבה יותר בצד הישראלי לקשרים עם גרמניה ועם הגרמנים. בזכות הגל הזה התחלתי לעסוק בתרגום, כי הם חיפשו נואשות מתרגמים. בהתחלה תרגמתי את הסופרים הוותיקים יותר כמו עמוס עוז. אצל הצעירים יותר, אתגר קרת היה פורץ הדרך - הוא גם כבר לא בדיוק צעיר היום, אבל אז, הוא היה "הישראלי הצעיר", וזה התבסס. הגל לא נפסק, דבר ההופך את גרמניה למקרה יוצא דופן. זה מדהים, אבל אני שוב תפוסה שנה מראש. יש אפילו ספרים שיוצאים לאור קודם בגרמנית ורק לאחר מכן בעברית.
על אילו ספרים את מדברת?
"רילוקיישן" (Wo der Wolf lauert) מאת איילת גונדר-גושן, למשל, יצא לאור בעברית רק חצי שנה אחרי הגרסה הגרמנית.
תרגמת כמעט את כל הסופרים הישראלים הגדולים: ראשית את יורם קניוק, אחר כך את עמוס עוז וא.ב. יהושע, ומאוחר יותר את איילת גונדר-גושן. באיזה תרגום את הכי גאה?
גאווה היא לא המילה שלי אלא שמחה. תמיד שמחתי כשמשהו הצליח. בהתחלה הייתי מאוד מרוצה מהספר הראשון ומכך שיורם קניוק לא אמר "לא, אני מעדיף מתרגם מנוסה, לא מתחיל". מובן שכולם רצו לתרגם את עמוס עוז. נפלא בשבילי שתרגמתי אותו במשך זמן רב. וגם שמאוחר יותר עשיתי את הקפיצה לדור הצעיר של הסופרים. גאווה, אם בכלל, אני חשה בתרגום שלי לסיפורים של ביאליק. זה היה אתגר אמיתי.
בספר "Wildwuchs" תרגמת שלוש נובלות של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי של ישראל. נובלות אלו, שמעולם קודם לכן לא יצאו לאור בגרמנית, נכתבו לפני יותר ממאה שנה. זו הייתה בוודאי עבודה שונה לחלוטין מתרגום של סופרים ישראלים מודרנים?
בהחלט. לא סתם יש גם במהדורה העברית מילון מונחים ארוך. יש פשוט מילים שכבר אינן בשימוש היום או שיש להן שתי משמעויות. לעיתים לא באמת יודעים: האם מדובר במלפפון או בלפת שהוצאו עכשיו מהאדמה? נעזרתי גם בתרגומים לאנגלית, דבר שלא עשיתי מזה שנים רבות.
לא תמיד הכול היה נכון, אבל זו הייתה עזרה חשובה מאוד בשבילי. היה שיתוף פעולה נהדר עם ההוצאה לאור ועם העורך. ואני שמחה מאוד שהספר הזה מצליח בגרמניה.
אחת הנובלות של ביאליק נקראת "מאחורי הגדר" והיא עוסקת באהבה אסורה בין יהודי צעיר ללא יהודייה, המסתיימת בסוף שהיה צפוי לאותה תקופה. כיצד את קוראת את הנובלה הזאת?
זה סיפור נהדר, גם בכל הנוגע לביקורת של ביאליק על היהודים. מאוד נוגע ללב, חי ומשכנע. אגב, סיפור זה הושמט מהתרגום לאנגלית משנת 1939. אני שמחה מאוד על בחירת הסיפורים בסך הכול. בסיפור "החצוצרה נתביישה" יש עלילה מודרנית יותר בהשוואה לנובלה "מאחורי הגדר" - שאגב, מופיע ברמיזה על הכריכה. אני מתכוונת לסצנה שבה האם מדליקה נרות ביער - ורואים את הירח המלא, שמזכיר את קערת הסדר.
הקובץ "Wildwuchs" כולל גם את שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" על הפוגרום בקישינב בשנת 1903. יכולת להיעזר בתרגום ישן יותר...
אני לא מתרגמת שירה. רק החלפתי מילים בודדות שנשמעות מוזר היום או שאינן מובנות עוד. עבדתי עם התרגום של ארנסט מילר, שלדעתי צדק כשקיצר את השיר מכיוון שביאליק התעמק יתר על המידה בפרטי הזוועות.
האם קוראים את השיר הזה בעיניים אחרות לאחר טבח שבעה באוקטובר 2023?
כן, כמובן, כי גם שבעה באוקטובר היה פוגרום, עם אונס ואכזריות ורצח, דבר שאיש לא העלה בדעתו שיכול לקרות בישראל. יהודים רבים שעלו לארץ עוד לפני קום המדינה אמרו לילדיהם: עוד תחוו מלחמות פה בארץ, אבל לא פוגרום. ועכשיו זה בדיוק מה שקרה, הדמיון מפחיד. רק שאז היו חמישים הרוגים, ועכשיו יש מעל לאלף. הדבר הנורא בשבעה באוקטובר לא היה רק הרצח עצמו, אלא העובדה שלא הגיעה שום עזרה. המדינה פשוט לא הייתה שם. הצבא לא היה שם. לא מכבי אש, כלום.
איך היית רוצה שהחברה הישראלית תעבד את הטראומה?
זה בלתי אפשרי כל עוד המלחמה נמשכת. הסיוט נמשך. החטופים עדיין בעזה. בעלי ואני מזועזעים מהאופן שבו המלחמה הזאת מתנהלת. למרבה הצער, נראה שהיא תימשך באכזריותה כדי שבנימין נתניהו יישאר בתפקיד.
זה משפט נורא.
אבל לא רק אנחנו אומרים אותו. כל עוד הסיוט נמשך, כל עוד עדיין יש צורך בכיכר החטופים בתל אביב, אנחנו לא יכולים לעבד את הטראומה. זה לא שהחיים כאן לא נמשכים. המסעדות מלאות. אנשים עובדים, צוחקים וחוגגים. אך מעל הכול שורה אווירה של אבל. ואנחנו גם סובלים עם תושבי עזה. אנחנו לא שמחים כשילדים מתים.
האם חשבת אי פעם לחזור לגרמניה אחרי שבעה באוקטובר או בכלל?
באופן כללי לא. בעלי הוא ישראלי דור שביעי ואין לי קרובי משפחה בגרמניה. אנחנו מיואשים מאוד מהממשלה עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. אבל גם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים להגר. אני בת 79 ובגיל שלנו אף קופת חולים בגרמניה לא תקבל אותנו.
ומה את מצפה מהממשלה החדשה בברלין?
אני מניחה שפרידריך מרץ ימשיך ביחסים הטובים עם ישראל. אני אופטימית זהירה בנוגע לכך. אבל מדיניות הזיגזג שלו מעוררת בי דאגה.
למה את מתכוונת?
אני סבורה שהסכנה הגדולה ביותר לגרמניה בכלל, ולמערכת היחסים בין גרמניה לישראל בפרט, היא מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה. לא הצלחתי לגמרי להבין את הגישה של פרידריך מרץ לפני הבחירות.
אם חומת האש נגד ה-AfD תתפורר, אז, מבחינתי, זה הסוף של גרמניה. כן, מפלגת ה-AfD נמצאת בבונדסטאג. זה בסדר כל עוד לא אוסרים על פעילותה. אבל אני רואה במפלגה סכנה. אני סבורה שכל פלרטוט איתה הוא טעות. ואני מקווה שמרץ ינקוט בגישה הנכונה. הוא לא היה המועמד המועדף עליי, אך בואו נקווה לטוב.
איילה איילה גולדמן שוחחה עם מתרגמת הספרות.
Chaim Nachman Bialik: »Wildwuchs. Erzählungen aus Wolhynien«.
תרגום מן העברית: רות אחלמה, הוצאת C.H. Beck, מינכן 2025, 299 עמ׳
