ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל אנו עוצרים, מתייחדים ומזכירים את המיליונים שחייהם נגדעו או נפגעו לעד בתקופת השואה. אך הזיכרון אינו מתקיים רק בספרים, בארכיונים או בטקסים לאומיים, הוא חי במיוחד בתוך סיפורי המשפחות, המועברים מדור לדור.

בקיבוץ אחד בישראל שומרת תושבת המקום, רות דורון, את הזיכרון בדרך ייחודית. כאחרונה שמחזיקה במכתבים, בתצלומים ובמסמכים האישיים של בני משפחתה שנרצחו, לקחה על עצמה משימה לשמור את זיכרון משפחתה חי. עבור ילדיה ונכדיה יצרה יצירה אמנותית המתעדת לא רק את סיפורם של אבותיה, אלא גם מעניקה לו עומק רגשי וחווייתי, מורשת המחברת בין עבר לעתיד.
דרכה האישית מדגישה עד כמה חשוב שקולותיהם של הקורבנות לא ישתתקו לעולם. היא מזכירה לנו שהאחריות לזיכרון היא גם אחריות לעתיד.

אילו סיפורים או זיכרונות על אבותיך הועברו אלייך?

נולדתי בקיבוץ שפיים ב 10.10.1942 . בילדותי לא שמעתי סיפורים על השואה אך כאשר דודי הגיע כניצול ממחנה הריכוז אושוויץ, והחל לספר את סיפור המשפחה, חשתי התעניינות רבה, מה שהביא אותי בשלב מאוחר יותר לאסוף את כל מה שמצאתי באלבומים משפחתיים. ומכאן הדרך הובילה ליצירת משמורת לדורות הבאים.

כיצד את מרגישה בתפקידך כאחת ששומרת על זיכרון משפחתך?

לאורך שנים התלבטתי כיצד להנציח את בני משפחתי שנספו בשואה.
התמונות באלבום שנשמרו על ידי אימי באדיקות הצהיבו במשך השנים ואיבדו את חדותן. אז הבנתי שאני נושאת באחריות- לא רק לעבר, אלא גם לעתיד. תפקיד זה ממלא אותי בתחושת רצינות עמוקה, אך גם בהכרת תודה.

האם תוכלי לתאר את היצירה האמנותית שיצרת עבור ילדייך ונכדייך?

חיפשתי דרך לשמרן, וליצור קיר מורשת למען הדורות הבאים. במשך שנים אני עוסקת בפיסול קרמי ולכן בחרתי לפסל מסגרות שישמרו את התמונות.
תמונה לבד לא העבירה את המסר, לשם כך, כתבתי מקרא שבעזרתו יוכלו, בני משפחתי, ללמוד ולהתרשם.
אחייני ונכדיי שנסעו במסעות לפולין, נעזרו במיצג ובתדרוך הכתוב, וקיבלו הסבר על קורות משפחתנו. החשיפה למיצג והשיחה עימם, יצרו תמונה שהקלה עליהם להפנים את קורות המשפחה.