בריחה ופילוסופיה
זיקה רוחנית עמוקה מתוך בחירה

מה מחבר בין חנה ארנדט לוולטר בנימין מעבר לגלות בפריז? זיגריד וייגל ואוטה שטייגר משוחחות על דרכי החשיבה המשותפות לארנדט ובנימין, על קווי דמיון מפתיעים ועל השאלה מדוע רעיונותיהם.

מאת בטינה ברמה, אוטה שטייגר 

דרכיהם של שניים מהאינטלקטואלים דוברי הגרמנית החשובים ביותר במאה העשרים, חנה ארנדט וולטר בנימין, הצטלבו בגלות בפריז, לשם נמלטו שניהם כיהודים מפני הנאצים. גם בהגותם חיברו ביניהם דברים רבים. במה התבטאה אותה זיקה רוחנית שלהם? 

זיגריד וייגל: חנה ארנדט וולטר בנימין קשורים זה לזה באופן הרדיקלי שבו הם הפכו את האסונות והמשברים של המאה העשרים לנקודת מוצא לחשיבה מחודשת על מושגים מרכזיים בהיסטוריה האינטלקטואלית האירופית. שניהם החלו במרחב הביניים שבין פילוסופיה לספרות והגותם התרחקה הרבה מעבר לכך אל התיאוריה הפוליטית ותיאוריית ההיסטוריה. השימוש שלהם בשפה הוא אלמנט מרכזי: האופן המילולי של כתיבתם, הגישה שלהם לבחון מחדש מושגים, דימויים ומילים מהיסוד, גם מהצד האחורי וממה שחבוי בתוכו. 

חיבור נוסף הוא תפיסתם את המורשת כזיקה בין דורות. בתזות על ההיסטוריה של בנימין מדובר בכוח משיחי חלש המחבר בין הדורות: ציפו לנו על פני כדור הארץ, קיימת מחויבות לדורות הקודמים שלא קל למלא אותה. אצל חנה ארנדט, לאחר האסון, לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה, יש ניסיון לחשוב על תקווה פוסט-משיחית, עם הרעיון שלה שעם כל בן אנוש שנולד מתאפשרת התחלה חדשה: לידה כתנאי לאפשרות של פעולה.

היבט מרכז נוסף הוא ששניהם מגדירים את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הסובייקט ההיסטורי הפועל ולא מנקודת מבט וירטואלית מלמעלה, כפי שקורה בדרך כלל בהיסטוריציזם ובהיסטוריוגרפיה. נקודת המבט שלהם היא זו של הסובייקט הפועל "בתוך" ההיסטוריה. זה בא לידי ביטוי בתזות על ההיסטוריה של בנימין וגם ב"מצב האנושי" (ויטה אקטיבה) של חנה ארנדט , שם היא מהרהרת במושג הפוליטי. הפוליטי עבורה אינו מוסדות אלא מה שנוצר מהחיים המשותפים של האנשים. לכן ארנדט ביקורתית גם כלפי מודלים של אוטופיה פוליטית וטוענת שאי אפשר לתכנן וליצור את העתיד אלא שהוא נוצר מתוך מה שאנו מפתחים כעת באמצעות החיים המשותפים שלנו.

אנשים היוצרים אוונגרד מסוים מכיוון שהם חשים גבולות חדשים ונכנסים למרחבי חשיבה  חדשים, חווים לעיתים קרובות קשיים רבים במהלך חייהם וזוכים להכרה רק בשלב מאוחר יותר. האם זהו היבט נוסף המחבר בין ארנדט לבנימין?

אוטה שטייגר: נראה לי מעניין כיצד גם אצל ארנדט וגם אצל בנימין צמחה תהילה שלאחר המוות. הדבר נכון במיוחד אצל בנימין, שזכה להכרה מועטה מאוד במהלך חייו. זה היה שונה אצל ארנדט, אך ההשפעה העצומה של עבודתה בעשורים האחרונים משמעותית באותה מידה. זה מעניין גם במובן שארנדט כתבה את ההקדמה ל-Illuminations, המהדורה שלה ליצירותיו של בנימין. הקדמה זו עוסקת בדיוק בשאלה זו, שאלת התהילה, המוניטין (fama), ובמיוחד התהילה שלאחר המוות. ארנדט מדגישה שתהילה שלאחר המוות מגיעה בעיקר לאלו שאי אפשר לסווג אותם: אלו המעוררים התנגדות, אלו הנמצאים מחוץ לכל מבנה וז'אנר קיימים.זה נכון גם בנוגע לארנדט שמיקמה את עצמה מחדש כמה פעמים במהלך חייה, תחילה כפילוסופית ובהמשך כתיאורטיקנית פוליטית. היא נתקלה שוב ושוב במסורת האנליטית והפורמלית החזקה של הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית וניסתה להביא שפת צורה וסגנון כתיבה שונים.

היא אומרת ברגע מסוים שהיא מנסה להסביר את הפילוסופיה לאמריקאים ואינה מצליחה בכך לגמרי. בדיוק כפי שהגרמנים היו זקוקים לקצת עזרה בתחום הפוליטיקה. ארנדט ובנימין נגישים יותר כפילוסופית ופילוסוף מאשר קאנט, היידגר או ניטשה. הם כותבים באופן מטאפורי יותר ולכן אי אפשר לסווג אותם.

בגלות בפריז בנימין ניסה לסלול את דרכו כסופר ומבקר ספרות תוך התמודדות עם קשיים רבים. לעומת זאת, חנה ארנדט הפכה לפעילה פוליטית ועבדה עבור עליית הנוער, ארגון שהביא ילדים יהודים לארץ ישראל. האם אפשר לראות הבדלים ביניהם ביחס לגישה "המעשית" שלהם ולמעורבותם בעולם, כפי שזה בא לידי ביטוי גם ביצירותיהם?

זיגריד וייגל: כאשר ארנדט יצאה לגלות, היא בדיוק כתבה את הפוסט דוקטורט שלה. היא כבר הייתה פילוסופית באוניברסיטה באותה תקופה, אף כי כתיבתה הייתה שונה מהפילוסופיה המקובלת. הדוקטורט שלה על מושג האהבה אצל אוגוסטינוס מורכב מאוד  בכל הנוגע למונחים. היא לא יכלה להמשיך את עבודתה האקדמית בגלות ועסקה בהמשך בתחום הפוליטי-מעשי. היא עברה חוויית בריחה מורכבת: תחילה מגרמניה לפריז, ולאחר מכן שוב כשנמלטה ממחנה המעצר גירס.

בנימין יצא לגלות מוקדם יותר מכיוון שעוד לפני עליית הנאצים לשלטון חשש שיצטרך לברוח. הוא לא היה באוניברסיטה מכיוון שההביליטציה שלו נדחתה ונאלץ לחיות כמה שמכונה סופר עצמאי. לבנימין היו קשרים קרובים עם התרבות האינטלקטואלית הצרפתית והוא ניסה להתחבר אליה ולהמשיך את עבודתו כמסאי ומבקר ספרות. מדובר אם כן בנקודות פתיחה שונות מאוד. ארנדט התחילה מחדש מאפס באמריקה, כתבה באנגלית ופנתה לתחום התיאוריה הפוליטית.

אוטה שטייגר: במהלך שהותה בארה"ב, חנה ארנדט התבטאה באופן ברור בנוגע לאירועים פוליטיים, למשל משפט אייכמן, מלחמת וייטנאם או פרשת ווטרגייט. היו רגעים שבהם הרגישה שהיא נמשכת מאוד לשיח הציבורי הזה עד שכמעט נסוגה מעבודה אקדמית. לעומת זאת בנימין היה אולי לעיתים קרובות מעורפל מדי, לפעמים גם בתחומי העניין שלו וגם בניסוחים שלו.

זיגריד וייגל: וולטר בנימין הוא "אב מייסד" של מדע התרבות ואילו חנה ארנדט היא "אם מייסדת" של תיאוריה אנתרופולוגית של הפוליטי שאינה משתלבת בתחום הפילוסופיה או מדע המדינה המעשי. עם זאת היא נהנית משניהם: מהקשר לשאלות יסוד שהפילוסופיה מנסחת בדרך כלל במרחק מהפרקטיקה, ומהקשר להווה של מדע המדינה. על אף כל ההבדלים, החיבור בין ארנדט ובנימין הוא בהרהוריהם על האופן שבו סגנון הכתיבה, המטאפורות והתמונות מעצבים את החשיבה. בניגוד לוולטר בנימין התמזל מזלה של חנה ארנדט והיא הצליחה להימלט לארצות הברית. במקביל, השואה וחייה הארוכים כאדם חסר מדינה עיצבו אותה באופן עמוק ביותר. זה בא לידי ביטוי במיוחד במאמר שלה "אנו הפליטים". מה אפשר ללמוד היום מהתובנות של ארנדט בעידן שבו אנשים רבים כל כך הם פליטים?

אוטה שטייגר:"אנו הפליטים"היה במקור מאמר קצר שהתפתח בהמשך ליצירה גדולה יותר. מעניין לציין שארנדט עצמה מזדהה עם המאמר, שכן בדרך כלל היא לא כותבת בגוף ראשון. עמדה זו מרתקת בהחלט.

מה שהיא מצליחה לתאר היטב הוא אותה תחושת זרות הפועלת בדרכים שונות. יש, למשל, את תהליך ההשתלבות בשתי שפות, שפה זרה שבה לומדים לכתוב, ובסופו של דבר הופכת לשפה שלך, אך תחושת הזרות תמיד מורגשת ונשארת. היא אמרה בריאיון שהיא מרשה לעצמה דברים שונים באנגלית מאשר בגרמנית. היא גם מתארת סגנונות ביטוי שונים, צורות שונות של הגעה, של סיווג, של הסתגלות או של התנגדות לכך. זה מאפיין באופן ברור את מצבו של פליט המנסה ליצור לעצמו בית חדש במקום חדש - מבחינה לשונית, מקצועית ואינטלקטואלית. זו נקודה אחת.

עם זאת יש לציין שארנדט הייתה פליטה פריבילגית. למרות שחיה במשך תקופה ארוכה במעמד של חסרת מדינה, הייתה לה אפשרות להמשיך לעבוד וליצור קשרים.

החלק השני של הטקסט "אנו הפליטים" עוסק בשאלה מה הופך אדם למה שהוא. מה מאפיין את החיים האנושיים, במיוחד כאשר, כתוצאה משלטון טוטליטרי, חייו של אדם אינם קשורים עוד למדינות לאום טריטוריאליות ולכן לא ניתן עוד לדרוש זכויות?

זיגריד וייגל: עבורי "אנו הפליטים" הוא נקודת המוצא של התיאוריה הפוליטית של חנה ארנדט. היא כותבת מניסיונה האישי על מצבם של פליטים, במיוחד פליטים יהודים וחסרי מדינה, ובכך מפתחת ביקורת רדיקלית על מדיניות האסימילציה, הן על דרישות האסימילציה מצד המדינה הקולטת והן על התנהגות האסימילציה של מהגרים רבים.

כך היא מפתחת את התזה שלפיה יש לכתוב את ההיסטוריה מנקודת המבט של העמדה החלשה ביותר. היא מבחינה כי לראשונה בהיסטוריה, ההיסטוריה של היהודיות והיהודים אינה עוד היסטוריה נפרדת אלא קשורה להיסטוריה הכללית.

כך בא לעולם ספרהשל ארנדט על הטוטליטריות,יסודות הטוטליטריות,שבו היא מנתחת בדיוק רב את האסטרטגיות ושיטות ההשמדה במחנות הריכוז ומוסיפה פרק תיאורטי על הסתירות הטמונות בזכויות האדם.

זה ראוי לציון מכיוון שלראשונה יש ניתוח ביקורתי של הסתירות הטמונות בזכויות האדם. מצד אחד זכויות אדם הן הזכות האחרונה שאנשים יכולים להישען עליה, אך מצד שני, הן חסרות ערך אם הן אינן מוגנות על ידי זכויות אזרח. הן תמיד נתפסות כזכות אוניברסלית העומדת מעל לזכויות אזרח. עם זאת חנה ארנדט מתארת בדיוק כיצד אנשים, כמו חסרי המדינה, התלויים אך ורק בזכויות אדם, הם אנשים נטולי זכויות כלל בסופו של דבר. וזה רלוונטי היום יותר מאי פעם.