מערכת יחסים בלתי אפשרית
חנה ארנדט ומרטין היידיגר

האם אפשר להישאר נאמן לאדם ששירת את הנאציזם?
חנה ארנדט עשתה זאת – ובכך כתבה פרק שקט בהיסטוריה הגרמנית שלאחר המלחמה. מערכת יחסים שמעמידה במבחן את המחשבה ואת המוסר.

מאת רטהולד פרנקה

איש לא ידע זאת: לא האישה הנבגדת, לא החברים הקרובים ביותר של הסטודנטית הצעירה מקניגסברג ולא אף אחד אחר. חנה ארנדט בת ה-18 ומרטין היידגר, הפרופסור לפילוסופיה בן ה-35, נאלצו להשקיע מאמצים רבים כדי לשמור על סודם האירוטי בעיר האוניברסיטאית הקטנה והשלווה כאשר ניהלו רומן סוער בשנים 1924 עד 1926. סימנים מוסכמים מראש - אור דולק או כבוי בחדר - מכתבים ומסרים סודיים, פגישות בתנאים חשאיים במקומות שונים: איש לא חשף את סודם באותה העת. למרבה המזל משום שאחרת הייתה פורצת שערורייה של ממש. עם זאת השערורייה  הפכה לגדולה פי כמה כאשר השמועה התפשטה הרבה יותר מאוחר ושניהם כבר היו מתים מזמן: הפילוסוף הידוע בעולם, רקטור נאצי באוניברסיטה, והתיאורטיקנית הפוליטית היהודייה בעלת השם העולמי, היו זוג אוהבים עוד לפני שהחלו הקריירות הבינלאומיות  שלהם (שלו אחרי 1927, שלה אחרי 1950).

החיפוש אחר חשיבה רדיקלית בתקופה של תמורות

נתחיל מההתחלה. חנה ארנדט הצעירה בחרה במרבורג כמקום לימודיה לאחר שיקול דעת קפדני. בעיירה הקטנה, שנראתה באותן השנים עדיין כמו במאה ה-19, כאשר "הרוח" הגרמנית פרחה בערים אוניברסיטאיות פרובינציאליות דוגמת גטינגן, ינה או טובינגן, עתיד היה לעבוד באותם הימים פרופסור צעיר, ששמו הלך לפניו בחוגים פנימיים כחדשן ופורץ דרך בתחום הפילוסופיה. לא היה הרבה יותר משם, אך השם התפשט ברחבי גרמניה כמו שמועה על מלך סודי", כתבה ארנדט במבט לאחור על מרטין היידגר הצעיר, שדיווחו עליו דברים נפלאים: "יש מורה; אולי אפשר ללמוד לחשוב". זה היה לגמרי לטעמו של דור אקדמי צעיר אשר, לאחר הזעזועים של מלחמת העולם הראשונה והשנים שאחריה, חיפש אחר חלופות רדיקליות. ארנדט וחוג ידידיה השתייכו לקבוצה של כישרונות פילוסופיים צעירים שקיבלו את טבילתם האינטלקטואלית מהמרצה הצעיר במרבורג שעורר הדים, וכמה מהם עתידים היו לעצב את הדור הבא של הפילוסופיה בגרמניה. 

נראה שהכול התרחש מהר מאוד: במהלך הרצאתו של היידגר באוקטובר 1924, נפגשו מבטיהם של המרצה והסטודנטית (רגע שהיידגר החיה מחדש במכתב 25 שנה מאוחר יותר), וכעבור זמן קצר היא הגיעה לשעת הקבלה שלו, ומאז הוא החל לחזר אחריה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. התלהבותו של היידגר מהסטודנטית היפה באופן מיוחד ובעלת הנוכחות המרשימה דורשת אולי פחות הסבר מאשר, להיפך, מסירותה המוחלטת מההתחלה לגבר המבוגר ממנה שהיה נשוי ואב לשניים. ההסבר לכך נמצא בדיווחים של סטודנטים אחרים על הכריזמה העצומה והבולטת של היידגר הצעיר. הופעתו המוזרה בלטה לעין: גבר נמוך קומה, רזה ושרירי, שהייתה לו מלתחה שנתפרה במיוחד בשבילו, חליפה בסגנון תלבושת עממית גרמנית עם מעיל ארוך, ובכך שידר באופן מודע דמות שהיא מחוץ למיינסטרים. הדבר בא לידי ביטוי גם בהופעתו בהרצאה: בקול שקט, מבטו מופנה יותר אל החלון מאשר אל הקהל, הוא הכריז לא פחות מאשר ביקורת יסודית על הפילוסופיה האוניברסיטאית השלטת, אשר באותה תקופה במרבורג כמו גם ברחבי גרמניה נשלטה בידי האסכולה הנאו-קנטיאנית. ברצינות עמוקה ובנחישות האיש הזה, כלוחם בודד, חיפש עימות עם עולם הפילוסופיה כולו בכך שהכריז, תוך שיח ישיר עם המקורות העתיקים (הוא נמנע לחלוטין מהתייחסות לפילוסופיה האירופית המודרנית), על סיכוי לדרך חשיבה חדשה לחלוטין שתתמודד עם השאלות המרכזיות של הקיום האנושי.

כיום קשה לדמיין את ההשפעה המגנטית של נוכחותו ודיבורו של היידגר. כך למשל כינה אותו תלמידו הנס גאורג גדמר: "אירוע יסודי, לא רק עבורי, אלא עבור מרבורג של אותם הימים", ועבור רבים מהסטודנטים "סם משכר". במבט לאחור הפילוסוף הנס יונאס מספר על סוד השפעתו: "אדם נשבה בקסמיו עוד לפני שהבין אותו" וממשיך: "היה אדם שחשב מול הסטודנטים, שלא הציג את מחשבותיו, אלא ביצע את פעולת החשיבה עצמה בנוכחות הסטודנטים שלו. וזה היה מטלטל". תלמידו קרל לוויט מתאר אותו כ"רק חצי איש מדע, וחצי, ואולי אף יותר, דמות מתנגדת ומטיף". נראה כי היה קסם ייחודי בשיטת ההוראה של היידגר: חידתיות וטשטוש של דרכי החשיבה שלו, מלווה בהבטחה לפשטות רדיקלית, שהובילו לספירות גבוהות יותר ויותר, פחות  באופן אנליטי ויותר כמו טיפוס הרים, כאשר תלמידיו איבדו כנראה לעיתים קרובות את המורה שלהם מעיניהם.

מהתעוררות אינטלקטואלית לסטייה פוליטית

ארנדט, שבדומה לחבריה ללימודים, אימצה בלהט את ההצעה האינטלקטואלית המפתה הזאת, הפכה לאהובתו של הנביא הצעיר וצייתה ללא כל התנגדות לדרישתו לשמירה על סודיות מוחלטת. עם זאת, די מהר היא כבר מבינה שלא תוכל לעמוד בהרפתקה הרגשית והאינטלקטואלית הזאת בטווח הארוך. למרות שחשה חיבור רגשי היא סיימה את הקשר באביב 1926 ועברה להיידלברג כדי לכתוב דוקטורט על מושג האהבה אצל אוגוסטינוס אצל חבר קרוב של היידגר, הפילוסוף קרל יאספרס. בני הזוג המשיכו בהתכתבות אינטנסיבית ואינטימית, עם מפגשים מעת לעת, אך הרומן אינו חוזר לחיים. 

בשנת 1927 יצירתו המרכזית של היידגר הוויה וזמן – שנוצרה, כפי שהבטיח לה במכתבו, תחת השפעה משמעותית של המפגש עם ארנדט – התפוצצה כמו פצצה בזירה הפילוסופית והפכה את הכוכב הלא ידוע ממרבורג לכוכב עולמי. היידגר העדיף ללמד באוניברסיטת מולדתו פרייבורג מאשר לקבל משרה בברלין, כדי שיוכל לעקוב מהפרובינציה אחר הפרויקט להריסת רפובליקת ויימאר, שהובילו האליטות השמרניות והנאצים. 
אולם עם עליית היטלר לשלטון הוא עזב את התפקיד בבת אחת ונבחר לרקטור האוניברסיטה באפריל 1933. בחודש מאי הצטרף בפומבי למפלגה הנאצית, ולאחר מכן נאם את נאום הרקטור הידוע לשמצה ב־27 במאי 1933, שבו הציג את עצמו כתומך נלהב של ה"פיהרר" וכמבצע המדיניות הלאומית־אתנית של אוניברסיטת פרייבורג. סיפור כהונתו הקצרה של היידגר כרקטור (עד אפריל 1934) והתלהבותו מההתעוררות הנאצית מהווה פרק בפני עצמו. גם אם מקבלים את הסבריו בדיעבד, שברובם הם בלתי סבירים ובלתי משכנעים, שלפיהם, לאחר כמה חודשים של אשליה שבהם חשב שיוכל לעצב בעצמו את ההנהגה האינטלקטואלית של גרמניה החדשה ולאחר שהבין את טבעו האמיתי של המשטר החדש החליט לסגת אל כניעה והתנגדות פנימית, התמונה שנותרת היא של כישלון מוסרי משווע ורגישות לפיתויים, אשר מאירה לא רק את האיש אלא גם את הפילוסופיה שלו. היידגר, החדשן הרדיקלי של המחשבה, הפך לאונטולוג הראשי של תפיסת השלטון בידי הנאצים.

בשלב השקיעה של רפובליקת ויימאר, דרכה של ארנדט הובילה אותה לתנועה הציונית, תחילה בגרמניה, ולאחר מכן בגלות בפריז. לאחר שנפרדה מבעלה הראשון, גינתר שטרן (שנודע לאחר המלחמה בשם גינתר אנדרס כסופר פילוסופי), היא ובן זוגה החדש, היינריך בליכר, נמלטו לניו יורק, שם בנתה לעצמה חיים חדשים כעיתונאית פוליטית ומסאית. חלפו שבע עשרה שנה עד שכף רגלה דרכה שוב על אדמת גרמניה במסגרת טיול באירופה בחורף 1949. הקשר עם היידגר נותק כמובן בתקופה זו. עם זאת, היא הייתה מודעת לפעילותו הנאצית, בין היתר בזכות המורה שלה, יאספרס, שהושעה מתפקידו כפרופסור משום שאשתו הייתה יהודייה והצליח לשרוד למרבה המזל בתקופת הרייך השלישי. מיד עם תום המלחמה הוא החל בהתכתבות אינטנסיבית עם ארנדט. במכתב משנת 1946 הביעה ארנדט את זעמה על אהובה לשעבר: היא לא יכלה שלא "לראות בהיידגר רוצח פוטנציאלי".

אשמה ונאמנות

אבל אז קרה הבלתי ייאמן: ארנדט נסעה לפרייבורג ונפגשה עם היידגר לשיחה ארוכה ראשונה ב-7 בפברואר 1950 בערב. השיחה נמשכה למחרת בנוכחות רעייתו של היידגר, נאצית המשוכנעת בצדקת הדרך ומי שידעה לשאת את הרפתקאותיו האירוטיות הרבות של בעלה, וכעת כבר הייתה מודעת לרומן הישן. כיצד ייתכן שכל זה קרה? כיצד יכלה ארנדט, שהפגינה ראייה כה חדה וצלולה בבואה לנתח את האירועים בגרמניה, להעמיד את מערכת היחסים האישית שלה עם היידגר ואת ריפויה (השניים חידשו לאחר מכן את ההתכתבות ביניהם, הביעו שוב את רגשותיהם החזקים והמתמשכים זה כלפי זה, והיו פגישות נוספות בשנים הבאות) מעל לכל תובנה רציונלית בתפנית ספונטנית לאחר שבר שהוא בעצם חסר תקנה?

ארנדט מספקת הסבר במכתב שנכתב להיידגר מיד לאחר פגישתם המחודשת. במכתב היא מציינת כי מדובר היה ב"כפייה מלאת חסד" שהגנה עליה מפני "ביצוע חוסר הנאמנות היחיד שאין עליו מחילה", ובכך "לאבד את חייה". המניע שלה הוא פשוט נאמנות - נאמנות לאדם מתוך דחף פנימי שהיא לא יכולה להשתחרר ממנו, גם כשהיא יודעת בדיוק למי היא שומרת אמונים. היא עצמה הייתה מודעת היטב לשערורייה של העניין הזה, ולא היו לה אשליות לגבי היידגר ולגבי מצבה של גרמניה כאחד. בדו"ח המסע שלה, ביקור בגרמניה, שחיברה עם שובה לארצות הברית, היא מביטה באופן נוקב ומדויק על האנשים בארץ ההרוסה ומשרטטת דיוקן של קולקטיב חסר הבנה, שמרחם על עצמו ומסרב ליטול אחריות, מתלונן באופן אגרסיבי על המצוקה שלו כעל אסון שלא מגיע לו ונגרם בידי כוח עליון, במקום להבין שהסבל הגרמני נובע מסיבות פנימיות גרמניות. דמות זו של התכחשות עמוקה לאשמה לצד תלונות על אובדנים אישיים תואמת לחלוטין את עמדתו של היידגר ויש לשער כי נקודה זו ודאי לא חמקה מעיניה של ארנדט. מאז תום המלחמה סירב היידגר לערוך חשבון נפש על מצבה של האומה המובסת. הוא נסוג למרומי השירה הקלאסית של פרידריך הלדרלין, ומשם ניסה להתחמק מהאסון הגרמני ולהציגו כתוצאה של גורל קיומי, תוך שימוש באמצעים אונטולוגיים בסיסיים. וכך הוא נשאר בתקופה של איסור ההוראה שנגזר עליו עד שנת 1950 בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים, במהלכה ניסה לגמד את חלקו בתמיכה בנאצים באמצעות הסברים חסרי בסיס ושקרים קטנים, ואף ניסה לטהר את עמו ולהציג את עצמו כאיש אופוזיציה "אמיתי." בדיוק כפי שהמשיך לעשות עד יומו האחרון: ללא וידוי, ללא ייסורי מצפון או הבעת חרטה. כאן, הפילוסוף הדגול נופל לעיני כול, תירוציו השקופים רק הופכים את "נפילתו" למביכה יותר מכיוון שהן חושפות חולשת אופי עמוקה. שם, המבקרת החדה והאנליטית, ששומרת אמונים לאיש הזה במעשה אנושי פשוט ועמוק ביותר. בתמונה זו מתמזגת מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין חנה ארנדט למרטין היידגר.

רדיקליות וז'רגון – המקרה של היידגר

הוויכוח סביב "המקרה של היידגר" העסיק את הציבור זמן רב לאחר מותו בשנת 1976. תחילה שלטו עמדות כמו זו של הנס גאורג גדמר. ביחד עם דור שלם של תלמידיו של היידגר הגן בתוקף על הגותו ה"אמיתית" של היידגר, שלדבריו רוח הנאציזם לא נגעה בה. היו רק סטיות פוליטיות קצרות טווח.  
עמדות ביקורתיות כמו אלו של תלמידו קרל לוויט, אשר היה רגיש יותר לנושא בשל מוצאו היהודי וגורלו כמי שנאלץ לצאת לגלות, חשפו כבר בשלב מוקדם את ההקבלות המבניות בין האידיאולוגיה הנאצית לבין עמדותיו של היידגר, אך נותרו במיעוט. עם זאת ביקורות אלו קיבלו חיזוק חשוב הודות לניתוחים פוריים של שפתו של היידגר שתאודור אדורנו פירק בשנת 1964 וכינה "ז’רגון האותנטיות" וראה בה תרומה לאידיאולוגיה הגרמנית. האם ייתכן כי השפעתו העצומה של "המאסטר מגרמניה" (מאת רידיגר ספרנסקי) על דורות של תומכים שנראו פתוחים לכך נובעת בעיקר משפתו וסגנונו המוזרים, המעורפלים (תלוי בנקודת המבט), המפתחים עומק ורדיקליות באמצעות סגנון מיסטי יותר מאשר באמצעות טיעונים?

בהשוואה לרדיקליות החיה (במובן של אנרגיה היורדת לשורש) של ארנדט בחייה האישיים והאינטלקטואליים, היא נראית כיומרה ריקה בלבד. לאחר כל המאבקים בחייה הפרטיים והציבוריים כאחד, לאחר העוינות העזה שנאלצה להתמודד איתה שוב ושוב, למשל בתגובה לניתוחים הביקורתיים שלה כמשקיפה מהצד על הציונות או לספרה על רוצח ההמונים הנאצי אייכמן וה"בנאליות" האישית שלו (שמבקריה הציגו באופן שגוי כהמעטה בחומרת המעשים במקום לראות בכך את המפלצתיות האמיתית של התהליך), היא מציעה את חברותה לאיש הזקן בפרייבורג, שהיה פעם מאהבה.

רבים הנידו בראשם כששמעו זאת, אולם איש לא הכריח אותה לעשות זאת מלבד הנאמנות העמוקה שחשה. אפשר כמובן לשאול אם הייתה זו נאמנות כלפיו או דווקא כלפי עצמה, נאמנות שהאישה הבוגרת גילתה לנערה הצעירה שהייתה פעם, לפני זמן רב, במרבורג. השערורייה שנחשפת בסיפור זה לא הייתה זו שמעולם לא התרחשה בעיר האוניברסיטאית הקטנה וגם לא השערורייה של המפגש המחודש שנראה בלתי אפשרי בתקופה שלאחר המלחמה. השערורייה האמיתית היא הפחדנות וחוסר הנאמנות של קרייריסט שהפך להיות מושחת מכוח השררה. לעומת כישלונו בולטים באופן ברור האומץ הרדיקלי והגדולה האנושית של חנה ארנדט.