תומאס מאייר
פעולה כביטוי של חירות
לפני חמישים שנה הלכה לעולמה חנה ארנדט, ככל הנראה ההוגה החשובה ביותר של המאה העשרים. תומאס מאייר, פרופסור לפילוסופיה, מסביר בריאיון מה הופך את הגותה לרלוונטית כל כך גם כיום ומהו תפקידן של שנות הגלות של ארנדט.
מאת יורגן מויזס
מר מאייר הנכבד, פרסמת שתי ביוגרפיות על חנה ארנדט, אחת מהן נחשבת למקור הסמכות המקובל החדש. נוסף על כך אתה מוציא לאור מחדש את כתביה כמהדורת לימודים. מה מקור ההתפעלות שלך מהפילוסופית והתיאורטיקנית הפוליטית?
העניין שלי בחנה ארנדט התעורר כמעט במקרה. הוצאת Dtv פנתה אליי ושאלה אם אהיה מוכן להוציא לאור טקסט מהארכיון. הטקסט נקרא בגרמנית: Die Freiheit, frei zu sein (החירות להיות חופשי). חשבתי: זה מגיע בדיוק בזמן הנכון. ומיד עם הפרסום בשנת 2018 המכירות זינקו. רגע נוסף היה כאשר רדיו באווריה ותחנות שידור אחרות שאלו אותי: מה אנו יכולים לעשות כעת מצד הפילוסופיה לנוכח "משבר הפליטים"? וכך פרסמתי מחדש את הטקסט של חנה ארנדט "אנו הפליטים" בהוצאת Reclam. גם טקסט זה התברר כדבר הנכון בנוגע לסוגיות של אותה התקופה.
לאחר מכן התחלתי לחקור לצורך ביוגרפיה והבנתי שהמצב הטקסטואלי היה, בלשון המעטה, גרוע ביותר. ואז סיכמתי עם הוצאת פיפר על מהדורה בת שנים עשר כרכים של כתביה הגרמניים של ארנדט. בהמשך נוסף הכרך ה-13 שכלל שני טקסטים שגיליתי, שבהם ארנדט עוסקת בפלסטין ובישראל.
זה נשמע אקטואלי ביותר. האם זה נכון במיוחד לגבי הטקסטים האלה או לגבי הגותה של ארנדט באופן כללי?
אני לא נמנה עם אלה שברגע שהם נתקלים בבעיה, מיד מביאים ציטוט של חנה ארנדט וחושבים שזה אומר הכול. עם זאת אני יכול לטעון כי לצד הטקסטים שהוזכרו, קריאה בספר "יסודות הטוטליטריות", שהתפרסם לראשונה בגרמנית בשנת 1955, בהחלט יכולה להראות לנו את הסכנות הטמונות בהפיכה ההדרגתית של דמוקרטיות למשטרים סמכותניים. כיצד אנשים מסכימים להיות "מוכנים", אם אפשר לומר זאת כך, וכיצד מתפתחים תהליכים הדרגתיים שהופכים פתאום לקיצוניים. ארנדט היא עדיין בעלת יכולת התבוננות וניתוח טובה מאוד בנושא הזה.
ארנדט לא הייתה רק הוגה של אסונות.
האם אפשר לנסח זאת באופן קונקרטי?
ובכן, דמיין לעצמך כיצד ארנדט הייתה מגיבה כעת לאחר הפגישות השונות של זלנסקי, טראמפ ומנהיגי המדינות האירופאיות. כרגע הכול מעורפל, יש רק הצהרות כוונות. עם זאת חנה ארנדט אומרת שלא משיגים דבר באמצעות הצהרות כוונות בלבד. דרושה צורה מחייבת של חוזה, שבו מישהו נוטל על עצמו זכויות וחובות כדי שאחרים יוכלו, בתורם, לדרוש אותן. מבחינה זו ארנדט הייתה גם אדם שחושב מאוד באופן משפטי.
בביוגרפיה המקיפה שלך על ארנדט אתה עוסק בעיקר בתקופתה בצרפת ובאמריקה, שם חיה כיהודייה בגלות בשנות השלושים והארבעים. באותו הזמן היא הייתה פעילה פוליטית וסייעה ככל הנראה ליותר ממאה ילדים יהודים להימלט. מעניין לציין שאיש כמעט לא עסק בכך. מדוע?
ראשית, פילוסופים.ות ותאורטיקנים פוליטיים אינם מתעניינים בארכיונים. שנית, חנה ארנדט הגדולה עסקה בבעיות הגדולות של העולם. אבל העובדה שהיא בישלה ארוחות צהריים לילדים, ישבה ליד הטלפון וניסתה להשיג ויזות לאנשים: אנשים לא יכלו לדמיין זאת. גם לא את העובדה שהיא חיה במשך שנים רבות בארצות הברית כסופרת עצמאית בתנאי מחיה לא פשוטים. כל הממדים האלה הודחקו כמעט אוטומטית כשמדובר היה בדמותה של חנה ארנדט הגדולה.
אין מחשבה שאינה ניזונה מן הניסיון.
אני עובד עם המשפט הזה שארנדט אמרה: אין מחשבה שאינה ניזונה מן הניסיון. מה שהיא חוותה בצרפת היה: מי שאין לו דרכון — אין לו זכויות, והוא למעשה כלל אינו קיים. כלומר, היא הבינה שלהיות אדם קשור למצב המשפטי. והיא הייתה מוקפת תמיד בפליטים שכבר לא היו להם זכויות. נראה כי פרק מפורסם על הזכות לקבל זכויות בספרה "יסודות הטוטליטריות" נובע ישירות מחוויות אלו.
והאם היא עבדה עבור ארגוני פליטים יהודיים?
בפריז, בדיוק. בארה"ב היא עבדה עבור Jewish Cultural Reconstruction, Inc., ארגון שמטרתו הייתה הצלת ספריות וחפצי פולחן יהודיים. היא עבדה שם עשר שנים, לקראת הסוף בתפקיד בכיר. ובתפקיד זה היא נסעה שוב לאירופה לראשונה בשנת 1949 ולגרמניה בתחילת 1950.
נראה שגם היא עצמה לא דיברה על תקופת הגלות במשך זמן רב. הפעם הראשונה הייתה בריאיון הטלוויזה האגדי באוקטובר 1964 עם גינטר גאוס.
כלומר, ככל שאנו יכולים להבין מהמכתבים, גם מעגל החברים.ות שלה לא ידע דברים מדויקים על שלבים מסוימים בחייה. ובריאיון עם גאוס היא סיפרה את זה כמעט כמו סיפור הרפתקאות: טיפלנו בילדים ודאגנו להם לוויזות וכן הלאה.
אבל אף אחד לא בדק את זה אחר כך?
אליזבת יאנג-ברוהל מזכירה כמה דברים בביוגרפיה הראשונה שלה. ואני מכיר חוקרים שבשלב כלשהו הפסיקו את החיפוש. גם אני לא הייתי מוצא דבר אילולא נתקלתי במקרה ברמז בארכיון שהוביל אותי לירושלים. שם מצאתי את המסמכים ביחד עם ידידה. ואנו נפרסם אותם בשנה הבאה. כלומר: מכתבים ומסמכים, דיווחים, רשימות עם שמות. רשימות עם מידע כמו מצב בריאותם של הילדים, מברקים. אבל גם דיווחים נוקבים על המצב בגרמניה ובצרפת.
נחזור לריאיון המפורסם עם גאוס, שלדבריך נחשב היום אפילו ל"קאלט". מדוע?
אפילו הביקורות בעיתונים היו נלהבות. מכיוון שאישה יהודייה מעולם לא דיברה כך בטלוויזיה הגרמנית קודם לכן. היא דיברה בביטחון רב ובאופן מרשים על סיפור חייה. והיא דיווחה על הדברים באופן כל כך ברור אך מרוחק. אנשים ראו זאת מיד. והריאיון הזה אף זכה בכמה פרסי גרימה.
אבל מה שכנראה גם מילא תפקיד היה קולה של ארנדט. אתה מדבר בספר על "Arendt-Sound" אבל גם על איך היא ישבה שם, בטוחה בעצמה, כאינטלקטואלית מעשנת: דבר שהיה ידוע אז רק אצל גברים.
כן, בהחלט. היא הייתה משוחררת לחלוטין. ואני חושב שהשילוב הזה קסם לאנשים ובלבל אותם.
מה היית אומר, מהי יצירתה החשובה ביותר של ארנדט מנקודת המבט של ימינו? ועם איזה טקסט היית ממליץ להתחיל?
ובכן, אני חושב שהטקסט החשוב ביותר הוא עדיין "יסודות הטוטליטריות". פשוט אי אפשר לתת אותו לכל אחד. במהדורה שהוצאנו לאור הספר כולל יותר מאלף עמודים. כהתחלה הייתי ממליץ על הספר שלה על רחל ורנהאגן. לדעתי זה הספר הנגיש ביותר. הוא עוסק בחייה של יהודייה בגרמניה בתקופה הרומנטית. בנוסף: בכרכים שבהם פרסמנו את ההרצאות והמאמרים יש טקסטים המיועדים לקהל מקצועי, אך גם טקסטים כמו "אנו הפליטים" ואחרים, שבהם היא עוסקת למשל בשאלות של שקר ואמת בפוליטיקה. כלומר, חנה ארנדט מציעה טקסטים משני סוגים: מאמרים אקדמיים מורכבים מאוד לצד טקסטים נגישים בסוגיות פוליטיות כלליות שמעניינות אותנו היום בדיוק כפי שעניינו את ארנדט לפני חמישים או שישים שנה.