מארי לואיזה קנוט
כוח השיפוט של חנה ארנדט

כיצד מתמודדים עם הבלתי נתפס? כיצד מוצאים הבנה חדשה של העולם והפוליטיקה לאחר קריסה של כל הוודאויות? חנה ארנדט עסקה בשאלות אלו ברדיקליות אינטלקטואלית שממשיכה לרתק עד ימינו. דיוקן של הוגת דעות המעודדת אותנו לחשיבה עצמית גם כיום.

מאת מארי לואיזה קנוט

בין אם מדובר בהרצאה, בריאיון או במאמר - כל מי שעוסק בעבודתה של חנה ארנדט מתרשם מיד מחירות מחשבתה. ובמיוחד מהאופן שבו הוגת הדעות הזאת, שלא השתייכה לשום אסכולה תיאורטית ואף לא חיפשה או הקימה אסכולה כלשהי, אפשרה למציאות, כלומר למה ששמעה, קראה וראתה, לטלטל את עולמה. היא הקדישה את זמנה להבנת התקופה שלה, ביקשה תמיד להבין אותה לעומק ו"להתקרב אל האמת", לדבריה. והיום כמו בעבר קריאה בכתבים שלה משכנעת דווקא באופן שבו היא עוקרת את עצמה ואת בני דורה מהרגלי החשיבה שלהם, מטלטלת את כל מה שוודאי ומעודדת גם אותנו היום לחשוב בכוחות עצמנו.

ביוגרפיה

חנה ארנדט נולדה בשנת 1906 בלינדן שליד האנובר וגדלה בקניגסברג, עדיין תחת השפעת עידן הנאורות: "המוסר היה מובן מאליו", אמרה פעם. היא נמשכה לברלין כבר בצעירותה; בתקופת לימודיה התוודעה להתעוררות האינטלקטואלית של המודרנה דרך מרטין היידגר וקארל יאספרס. עוד בשנת 1927 תיארה את עצמה כ"מתבוללת חסרת תקנה", אולם בעקבות עליית הנאצים והתגברות האנטישמיות, החלה ארנדט לעסוק בזהות היהודית שלה ובציונות.

בשנת 1933 היא נמלטה לפריז. בשנת 1940, לאחר הפלישה הגרמנית, נעצרה. באותה שנה, הודות לארגון אמריקני לסיוע לפליטים, הצליחו היא ובעלה השני, היינריך בליכר, לברוח לניו יורק, שם חיה ופעלה כהוגת דעות פוליטית מסורה ושנויה במחלוקת עד מותה בשנת 1975. היא הייתה בדיאלוג מתמיד עם אפלטון, מרי מקארתי, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט, פרנץ קפקא, קרל יאספרס, ויליאם שייקספיר ואמילי דיקינסון.
כל עבודתה סובבת סביב השאלה: כיצד ניתן היה להמשיך הלאה אחרי הזוועות שהתרחשו בשנת 1933 וביתר שאת אחרי שנת 1941 במחנות ההשמדה?  נוכח "האבסורדיות המוחלטת" של "ההשמדה התעשייתית" שחשפה את "קריסת קטגוריות המחשבה והשיפוט שלנו", הפך העולם עבורה בתקופת הנאצים למרחב ריק שבו נותרו רק יחידים, שורדים, שבאמצעותם, כך קיוותה, ייבנה יום אחד העולם מחדש.
ספרה המרכזי הראשון, "יסודות הטוטליטריות", שהחל בניתוח היסטורי של האנטישמיות והאימפריאליזם, התמקד בחלקו האחרון בכוחה הטוטליטרי של האידיאולוגיה והטרור ובמערכת מחנות ההשמדה. ארנדט טענה שאת הרוע הרדיקלי אי אפשר לתפוס, אך שלטון טוטליטרי, שמבקש להוכיח ש"הכול אפשרי", חשף את קיומו האמיתי של רוע רדיקלי. בסופו של דבר הכירו את אותם קנאים קיצונים יותר ויותר ואת הסדיסטים שעיוותו את המצווה "לא תרצח" ל"תרצח".

עשייה

ההגנה על החירות עיצבה את עבודתה מעתה ואילך. בספרה "המצב האנושי" או "מה אנו עושים כאשר אנו פעילים" משנת 1956 הציעה ארנדט דרך חדשה למען חירות הפעולה הפוליטית. בספר אנו קוראים כי האדם עובד מתוך צורך, ובפעולת הייצור הוא יוצר חפצים בני קיימא, אך הוא יותר מחיית עבודה או בעל מלאכה, הוא יותר ממי שממלא  חוקי טבע או חוקים היסטוריים, הוא יותר ממי שמביא את הקדמה. ואת ה"יותר" הזה, הלובש צורה דרך פעולה חופשית ושיתופית, היה צורך להשיב בחזרה, לא פחות מאשר נגד השתלטות הולכת ומתפתחת של מנטליות של צורך.

ארנדט חזרה והדגישה את הצורך להחזיר את התשוקות, שניהלו "קיום אפל" מאז ראשית העידן המודרני, אל החיים הציבוריים ואל הפעולות. אין פלא אפוא שבעבודתה לא מדובר רק ב"מרדף אחר האושר", אלא גם ב"חוסר העולם" של הכאב. שכן החוויה האישית של כאב וסבל גוזלת מאיתנו לעתים קרובות את השפה וכך מפרידה בינינו לבין הזולת.
גם במחקרה על המהפכה, בדיווח שלה על משפט אייכמן ובמאמריה הפוליטיים משנות השישים, למשל "שררה ואלימות" או "אמת ושקר בפוליטיקה", עסקה חנה ארנדט בראש ובראשונה בהגנה על החירות. המפגש עם אישיותו של אדולף אייכמן במהלך המשפט בירושלים זעזע אותה עמוקות: הזעזוע נבע מכך שאדם כה חרוץ ונלהב מנמק את מעורבותו המרכזית ברצח עם בכך שפשוט מילא את חובתו. האם הרוע אכן היה בנאלי במובן שהוא חסר מחשבה או שהוא מציג את עצמו באופן הזה ומתבסס על ציות? מהי מהות האחריות, תנאי בסיסי של החירות? האם ייתכן שהנאציזם ביקש לעצב מחדש את מהות האדם? האם ייתכן שמניפולציות וחדשות כזב יכולות לכפות לחלוטין את חברי הקהילה לשלטון של קליקה או של שליט יחיד, עד שמילים ומעשים מתפוגגים בנאמנות עיוורת ובציות?

מי שרוצה חירות ורוצה להגיע לשיפוט עצמאי חייב להשתחרר משני דברים: מהפחד מהיום ומהמחר ומהלחץ החברתי של הסביבה. עם זאת השאלה שהמפגש של ארנדט עם אייכמן העלה הייתה: האם ייתכן שהיו אנשים שמעולם לא הכירו מצפון, כבוד ואנושיות? ואם כן, מה הייתה המשמעות של זה עבור הפוליטיקה?

שינוי עמדה

לנוכח העובדה שכמו רבים אחרים, בסיס העובדות הפך לתהום בתקופה הנאצית, ארנדט מתייחסת שוב ושוב לידע ולכוח המתפרץ של השירה. „חופשי יותר דרך שינוי עמדה / היכולת שמחה“, היא ציטטה מתוך "היונה שנשארה בחוץ" של רילקה. השורה הזאת הייתה תוכנית עבודה: היכולת לדבר ולפעול זקוקה לאפשרות של "שינוי עמדה". אנשים רבים ושונים יוצרים בדיבור ובדיאלוג את המרחב הציבורי ומעצבים יחד את עולמם. בדיבור אנו הופכים את המציאות לאנושית, מרחיבים את הרעיונות שלנו ואולי אף משנים אותם. כך יכול הדבר המטריד, החדש, שנתקלים בו, לבוא לידי ביטוי בשפה. וכך ניתן להגיע בסופו של דבר לשיפוט, מתוך ידיעה שכל שיפוט הוא שיפוט ביניים, והוא נובע מקונסטלציות קונקרטיות, הקשרים של עבודה, משיחות ומבני הדור.

כאשר חנה ארנדט נפטרה בדצמבר 1975 כתב הניו יורקר: "לפני כמה ימים הלכה לעולמה חנה ארנדט והיא בת שישים ותשע. הרגשנו רעד, כאילו הוסר איזון כנגד כל חוסר ההגיון והשחיתות בעולם. וגם: "היא העריצה את משוררי העולם, כאילו לא ידעה – האם ייתכן שלא ידעה? – שהמחשבה עצמה, כשהייתה שלה, הפכה לשירה."
עם מותה התנתקה עבודתה מדמותה שלה והחלה את מה שכינתה פעם "המהלך הבלתי ודאי וההרפתקני תמיד דרך ההיסטוריה". בסוף שנות השמונים עוררו הכתבים שלה תנועות אזרחיות במדינות מזרח אירופה כמו גם בדרום אפריקה. קולה נוכח וככל הנראה ימשיך להיות נוכח גם בעתיד בכל מקום שבו נאבקים למען חירות, אחריות ו"תעוזה של המרחב הציבורי".