פרנץ קפקא ותומאס מאן
משחק גולף כושל

תומאס מאן לא פגש את פרנץ קפקא מימיו, אך הוא קרא את יצירותיו לעומק. אם כן, כיצד התוודע מאן ליצירתו של קפקא, כיצד פירש אותה ואיזה תפקיד מילא משחק גולף כושל? הסופר והפילוסוף הפולני גרזגורז ינקוביץ' (Grzegorz Jankowicz) כותב על כך.

מאת גרזגורז ינקוביץ'

לא ידוע מתי בדיוק החל תומאס מאן להתעניין ביצירתו של קפקא. במחקר ישנה התייחסות חוזרת ונשנית לשחקן לודוויג הארדט (Ludwig Hardt), שעורר סנסציה במהלך ערבי קריאה באותו הזמן. גם קפקא העריך את הופעותיו הציבוריות של הארדט, והבחירה שלו הייתה לערבי הרצאות בספרייה שלו. ב-9 במרץ 1921 קרא הארדט לראשונה סיפורים של קפקא באולם המאסטר בברלין. בסופו של דבר סה"כ תשעה סיפורים ומשלים משני הכרכים "התבוננות" (1912) ו"רופא כפרי" (1920) נכללו באנתולוגיית דקלום זו, שמופיעים בה גם טקסטים של תומאס מאן. ייתכן, אם כן, שמאן יכול היה לשמוע טקסט של קפקא.

על פי תיאוריה אחרת התוודע תומאס מאן לקפקא בזכות מקס ברוד. בשנת 1921 דן מקס ברוד ביצירתו של חברו בכתב העת לענייני ספרות Die Neue Rundschau. כעבור שנה הופיע "אמן הצום" של קפקא באותו כתב עת, שייתכן שמאן נתקל בו, אולם זוהי השערה בלבד. ב-7 ביוני 1925 פרסם ברוד, שהפגין כישורים רבים כפטרון וספונסר וידע להפגיש בין צדדים יריבים (ואף לצבור מוניטין תוך כדי כך), מאמר ב- Berliner Tageblatt לרגל יום הולדתו ה-50 של תומאס מאן. הוא כותב שם כי חברו המנוח כיבד מאוד את "מייסטר מאן" והתייחס אליו כאל סטייליסט שאין שני לו. נוסף על כך - וכאן זה נהיה מבלבל במיוחד - לשני הסופרים הייתה גישה דומה לאמנות. לפיכך לא רק שתומאס מאן לא היה יכול להתעלם מיצירתו של קפקא אלא שהוא אף הרגיש חובה לתקן את פרשנותו של ברוד ליצירתו שלו. ואכן ניתן לראות השפעות של אופן הקריאה הזה בהתבטאויות מאוחרות יותר, שנחשבות בנות סמכא ובלתי ניתנות לערעור כאחד. כאשר ברוד חיפש מימון לפרסום יצירותיו של קפקא בתחילת שנות השלושים, תמך בו מאן תמיכה מלאה וכאשר העורכים של כתב העת Die Lebenden ביקשו ממנו לציין את שמותיהם של אלו שנשכחו שלא בצדק, הוא הזכיר בין היתר את קפקא.

משחק גולף בבגד ים

עם זאת קפקא מוזכר לראשונה ביומנים רק בשנת 1935. מדובר באזכורים קצרים אך נלהבים. כך למשל כתב מאן ב-4 באפריל: “ממשיך לקרוא את המטמורפוזה של קפקא. אני רוצה לומר שמורשתו של ק’ היא הפרוזה הגרמנית הגאונית ביותר מזה עשרות שנים. מה יש עוד בגרמנית שאינו בורגני?" מילים חזקות בהחלט. אולם לעת עתה לא ניתן למצוא שום דבר אחר ברשימותיו הפרטיות של מאן. רק ב-5 ביולי 1935 כתוב על טיול בכפר שבמהלכו ניסה לשווא לשחק גולף בבגד הים שלו, ולאחר מכן קרא את הרומן “הטירה” מאת קפקא.

ההצהרה המקיפה ביותר על הקולגה מפראג היא מתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. האירוע מוכר היטב ודנו בו כמה פעמים, ולכן אני מתייחס כאן רק לעובדות המהותיות ביותר כפי שציטט יורגן בורן בספרו המעולה "הספרייה של קפקא".

הקדמה מאת תומאס מאן

במאי 1940 קיבל מאן מכתב מהמו"ל האמריקאי הוותיק שלו, אלפרד קנופף. שניהם התגוררו באותה העת בארה”ב: תומאס מאן בפרינסטון וקנופף בניו יורק. קנופף היה נחוש לקרב את ציבור הקוראים האמריקאי לרומן “הטירה” של קפקא. המהדורה הראשונה לא זכתה כמעט לתהודה ולא הניבה רווחים. נמכרו רק כמה אלפי עותקים למרות הביקורות הנלהבות. קנופף שהיה אובססיבי להצלחה היה משוכנע באיכות יוצאת הדופן של “הטירה” והחשיב את הרומן לאחד מיצירותיו הטובות של קפקא. וכך צצה התוכנית להוסיף מילות הקדמה מפי תומאס מאן הידוע והנערץ בארה"ב, כדי לשכנע את הציבור האמריקאי. תומאס מאן לא הסכים מיד; לא מפני שלא רצה לחזור לקפקא, אלא משום שהיה עסוק בעניינים אחרים. כעבור חודש ההקדמה הייתה מוכנה.

מאן הלך בדרכו של ברוד ופירש את כל המטפורות החברתיות כמונחים דתיים שהפכו חילוניים – או תאולוגיים, כגילויים של הגבול בין אימננטיות והתעלות באמצעות גיבורים שוחרי אמת אך חלשים ואבודים, שנידונו לכישלון מלכתחילה. הוא גם ידע להעריך את עמדתו המוסרית של קפקא כאמן, את מסירותו ואת הסגפנות המטילה ספק בכל פעילות שאינה קשורה לספרות. לדברי מאן, זהו סוג של עקשנות שמכבדת את המאסטרים הרוחניים הגדולים ביותר שמתעבים ארעיות בחיפוש אחר הארה. מנקודת המבט של ימינו זה עלול להישמע מעט מאולץ או נאיבי, בהתחשב בכך שוולטר בנימין כבר הצביע על היבטים אחרים ביצירתו של קפקא ומתח ביקורת על הפרשנות של ברוד. בנימין חשד שברוד, שהיה ללא ספק חבר מסור ותומך מוצלח של קפקא, יטה את העיזבון כך שיהיה מקובל רק על הבורגנים.

קפקא כאמן קסמים

הקטעים החשובים בהקדמה של תומאס מאן נוגעים להיגיון של החלום בסיפור. כך יצירותיו של קפקא הן כולן העתקים של חלומות, ומטרתן היא להשיג אפקט קומי כשעתוק של חזיונות חלומיים. ביקורת תמימה וחיובית לכאורה זו מעוותת את הפרויקט הקפקאי. בסופו של דבר, למרות האינטנסיביות הלשונית המעשירה את השפה הגרמנית ומרחיבה אותה למחוזות חדשים, "המשפט" ו"הטירה" הן יצירות מוזרות הפונות בראש ובראשונה לקוראים המעריכים את הבלתי רגיל. תומאס מאן ראה בקפקא אמן קסמים שמשעשע אותנו באמצעות תכסיסים. 

קשה לדמיין הערכה לא מדויקת יותר. ראשית קפקא אינו מחקה חלומות בשום אופן ושנית הוא אינו מתנסה בהיגיון של חלומות. למעשה כך הוא תופס את המציאות הסובבת! ביצירותיו הוא חושף את העולם כחלום, שהתגבר על ממלכתו הלילית והתפשט לכל עבר. קפקא אינו מטשטש את הגבולות בין הרציונלי ללא רציונלי, אלא מחליט להיות רדיקלי יותר: הוא משכנע שהדואליזם הזה אינו מחייב ומעולם לא היה מחייב. התרגלנו לקטגוריית חשיבה זו ויצרנו מוסכמה חברתית כדי להתמודד עם הפחד מהלא נודע. זה אומר יותר על הצרכים שלנו מאשר על המציאות עצמה שאנו חיים בה. מאן לא היה מסוגל לקבל תובנה מעין זו מבחינה אפיסטמולוגית ואקזיסטנציאלית כאחד. כתיבתו הייתה מחויבת לרציונליזם וסגנונו הנרטיבי הוא ביטוי פשוט ואלגנטי של המחשבות.

אדם טועה, מועד או נופל. אולם כאשר מסתכלים עליו מבחוץ, אין ספק בנוגע למה שקורה. אצל קפקא העולם לא ירד מהפסים משום שהוא מעולם לא היה על המסלול. אכן אדם יכול להיעצר יום אחד בלי שום סיבה ובלי שאומרים לו את הסיבות, לשמוע זמן קצר לאחר מכן ששום דבר רע או משמעותי לא אירע ושעליו לחזור בשקט לעבודה.

הצחוק אצל קפקא

גם לצחוק הקפקאי יש משמעות אחרת. ברוד מספר כי קפקא צחק ללא הרף בעת קריאת הפרק הראשון של "המשפט" בקול רם. האם זה אומר שסיפורו של יוסף ק' מצחיק, ושלא כדאי לנו להתייחס אליו ברצינות? ההפך הוא הנכון! הצחוק של קפקא נועד להסתיר את המבוכה הקיומית לנוכח מה שלא ניתן לנטרל באופן רציונלי. לא מדובר בכך שהטקסטים שלו הם משפטים הרמטיים בעלי משמעות סתומה. המשמעות שלהם דווקא ברורה לחלוטין ודבר אינו חבוי מהקורא. למעשה מטרתם היא להסיר מסכות, לחשוף אותן, להפנות אליהן את הזרקור, להדגים או אף לבטא משהו. הבעיה היא שקשה לשאת את פני המציאות שקפקא חושף. קשה לקבל את העובדה שהעולם נראה כך, פועל כך ומתפתח בקצב כזה וכן שדברים רבים שאינם מתקבלים על הדעת קורים בו. התגובה ל"מהלך הקרח הקפקאי" בתוכנו יכולה אולי להיות כל דבר: בכי, צחוק, זעזוע… אולם ודאי לא השלווה שתומאס מאן דרש בחיים ובאמנות. לפיכך יחסו של מאן לקפקא חיובי אמנם אך לא באופן מוחלט.


מוקדש לאדם זגאייבסקי (Adam Zagajewski)