אטלס לנוזליות ים־תיכונית
המים כמצרך מחבר: אמנות השתתפותית במדבר הישראלי

קולקטיב האמנים "נוף משותף" חוקר, פועל ויוצר מיצגי אמנות השתתפותיים במדבר הישראלי מאז 2019. עתה אפשר להתרשם מתוצרי עבודתם בסדרת מפות אינטראקטיביות, שיצרו עבור "אטלס לנוזליות ים־תיכונית" (Atlas of Mediterranean Liquidity), המתארות דרך פריזמת המים את המורשת הבדואית והיחסים עם העיר היהודית ערד.

מאת נטע אחיטוב

שתי קהילות חולקות את אותו מרחב מדברי, הנגב. האחת מתגוררת בעיר ערד, השנייה מובילה מימים ימימה חיי נוודות ומתגוררת במבנים ארעיים ברחבי המדבר הגדול. היחס של כל אחת מהקהילות למים שונה בתכלית ומתגלם בפעולה האמנותית יוצאת הדופן שביצעו דן פרברוף ודוד בהר-פרחיה. צמד האמנים נטלו מיכל פלסטיק טיפוסי בקרב הבדואים, מילאו אותו במים שמשו מתוך בור מים פעיל באזור הנקרא בקעת קנאים, המשמש את הבדואים להשקיית עדרים וצמחייה, הניחו אותו על ראשם והחלו לצעוד במעלה ההר המדברי אל העיר היהודית ערד. לאחר הליכה של כשעה ומרחק ארבעה קילומטרים, הם הגיעו לקאנטרי קלאב ערד, שם שפכו לבריכת השחייה את המים מתוך המיכל שנשאו. כדי למלא באופן הזה את כל הבריכה נדרשות 17 שנות הליכה מבור המים בבקעת קנאים ועד מרכז הספורט של ערד. המעשה הזה, והמחשבות שבאות בעקבותיו על פערי תפיסת המים בין שתי הקהילות, מעוררים הערכה מחודשת למשאב המים.

 

"הניסיון" למלא את הבריכה בערד הוא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של התערבויות אמנותיות שפרברוף ובהר-פרחיה מקיימים מאז 2019 בנגב. המסע התרבותי שלהם אל נבכי המדבר החל לאחר שבהר-פרחיה, טייל חובב, החליט לישון תחת כיפת השמיים בנגב. לקראת שקיעה, כאשר הקים אוהל על הר קנאים, השוכן בין ערד למצדה, חלפו על פניו שני ילדים חייכנים רכובים על חמור. "הם הלכו מהכלום אל השום-כלום ונראו נינוחים ושמחים", הוא מתאר. כשהתעורר בבוקר הבחין באישה מבוגרת, חייכנית ומסבירת פנים גם היא, רוכבת על חמור במה שנראה כמו הדרך חזרה מהשום-כלום אל הכלום. "תהיתי מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. על המפה לא הופיע שום יישוב בסביבה, רק ערד מסומנת בבירור. הבטחתי לעצמי שאבדוק את היחסים הקיימים בין העיר וישובי הבדואים בבקעה".

צמד האמנים, הפועלים יחד כקולקטיב אמנות בשם "נוף משותף" (Common Views), אומנם הכירו את המדבר הישראלי לפני שהחלו לפעול בו – הוריו של פרברוף מתגוררים בערד ובהר-פרחיה גדל בבירת הנגב, באר שבע – אבל שניהם מעידים כי לא הכירו לעומק בדואים ואת אורחות חייהם. אז כפי שהם עושים בכל הפרויקטים האמנותיים שלהם, גם כאן הם התחילו קודם כל במחקר.

בורות המים

ערד היא עיירה קטנה ובה כ-30,000 תושבים, השוכנת במזרח הנגב. היא נוסדה ב-1960 בקול תרועה רמה כעיר המדברית המתוכננת הראשונה בישראל ונשאה בחובה הבטחות גדולות. אבל אלה ברובן לא מומשו והעיר נותרה מאחור. סביב העיר היהודית מתגוררים כ-15,000 בדואים, שנעים בין תחושת קביעות לארעיות, כפי שהם מתארים זאת.
"התהליך האמנותי שלנו תמיד מתחיל בשיחות עם אנשי המקום מתוך רצון להבין את המציאות הקיימת ואיפה מצויות נקודות החיכוך שבהן עבודה אמנותית-תרבותית תוכל להציע שינוי ולהעניק פרספקטיבות חדשות", מתאר פרברוף, "לכן, היה לנו חשוב קודם להבין את המורשת המקומית וללמוד על יחסי הגומלין בין הקהילות השונות ורק אז לחשוב על פרויקטים אמנותיים אפשריים".

מה עלה בפגישה הראשונה שלכם עם הקהילה הבדואית?

בהר-פרחיה: "בשיחה עלו המון אמוציות, ובין השאר הם ציינו את הבורות העתיקים לאגירת מים, שמבחינתם משקפים באופן הכי חזק את הקשר ההדוק וארוך הטווח שלהם למקום. זו מסורת מקומית עתיקת יומין של קצירת מי גשמים".
רוב בורות המים בנגב כבר לא בשימוש כיום, הם הוחלפו במיכלי מים מפלסטיק וברשת בלתי מורשית של צינורות חקלאיים, שהתושבים מניחים בעצמם. בעוד שהמדינה רואה בבורות המים אתרים ארכיאולוגיים למחקר עתידי פוטנציאלי ועל כן סוגרת אותם, הבדואים רואים בהם הוכחה לקשר הממושך שלהם למקום וכחלק מהנוף התרבותי שלהם.

פרברוף מסביר כי "ברמה הפוליטית יש כאן קונפליקט גדול ויחסי כוחות מורכבים, אבל ברמה האמנותית אפשר להביט על זה בפרספקטיבה חדשה – יש פה מדבר, בעלי חיים, צמחייה וטבע פראי, שלצידם כמה קהילות אנושיות שונות זו מזו, שזהו ביתן. ההצעה האמנותית שלנו היא לבדוק ביחד עם התושבים איך אפשר לחלוק את המרחב הזה באופן בר קיימא. מתוך כך התחלנו לפתח קונספט שנקרא 'פיוס סביבתי'. הרעיון בבסיסו הוא שבאמצעות עירוב קהילות שונות בפעילות השתתפותית יותר קל לגשת אל החיכוכים".

וכך, משנת 2019 ועד היום יוזם הקולקטיב פעילויות משותפות רבות ליהודים ולבדואים בהקשר למדבר, וביחד איתן נוצרו כמה עבודות אמנות, שחלקן הוצגו בתערוכות פיזיות. "עברתי באופן אישי את התהליך שאני מבקש מהצופים בעבודות הללו לעבור", אומר פרברוף, "הגעתי לערד לעתים קרובות וסברתי שהישובים הבדואים הם כמה לוחות פח ושעדיף להם לעבור לגור בערים. אבל במהלך המפגשים איתם גיליתי אוכלוסייה כפרית פסטורלית, שעוסקת ברעייה ובחקלאות-בעל מבוססת מי גשמים. הם מאוד מחוברים לסביבה המדברית וחיים בסימביוזה עם הטבע. הציבור הישראלי-יהודי נחשף בדרך כלל רק לאספקטים מסוימים של האוכלוסייה הזאת – פשיעה, פסולת, זיהום ובעיות חינוך – אבל יש גם צד יפה, שישראלים רבים לא מכירים. ציער אותי לגלות שגם חלק ניכר מבני הנוער הבדואים עצמם, שגדלים שם, לא מודעים ליופי של אורח החיים שלהם ולכוח שלו. היום אנחנו עובדים גם איתם ומספרים להם את סיפור הקיימות וחשיבותו. אנחנו מציינים באוזניהם, למשל, שבניגוד לרוב הציבור בישראל, הם משתמשים ביותר מ-90% אנרגיה סולרית. יש פה מציאות שצריך לחזק ולשמר, במיוחד בסביבה האקלימית הנוכחית".

בין מים למים

המחקר הנרחב שעשו בהר-פרחיה ופרברוף בנושא המים והעבודה עם הקהילות השונות במדבר הפך גם ליצירת אמנות דיגיטלית, שהצטרפה לאחרונה ל"אטלס לנוזליות ים־תיכונית"
(Atlas of Mediterranean Liquidity), ביוזמת מכון גתה הגרמני והמרכז לאמנות דיגיטלית הישראלי. האטלס הוא פרויקט מתמשך שמזמין אמנים ליצור מפות אינטראקטיביות העוסקות בשינויי אקלים ומים סביב הים התיכון. הפלטפורמה המקוונת מציעה מקבץ מרשים של 12 מפות אינטראקטיביות ממדינות שונות באיזור הים התיכון על נושאים שונים כמו תרבות, יחסי אדם ומים, אירועים היסטוריים וגם חזון לעתיד. התרומה של בהר-פרחיה ופרברוף לפלטפורמה הדיגיטלית נקראת "בין מים למים". באמצעות מפות הם מתארים, לדוגמה, את מציאות המים של ישוב בדואי בבקעת קנאים שבפאתי ערד. המפות האינטראקטיביות הללו מספקות לצופים בהן חוויה מרובת רבדים – באמצעות טקסטים, מפות טופוגרפיות, צילומי סטילס, עבודות ווידאו, עבודות קול, איורים ואנימציה מוצגת המציאות המורכבת של המרחב ומתאפשרת הצצה לתהליכים האמנותיים וההשתתפותיים שנעשו במקום. כמובן שגם המחקר שערכו בהר-פרחיה ופרברוף מקבל ביטוי בכל אספקט של המפות. (קישור למפות)
פרברוף מפרט על תוכן המפות שהם תרמו לאטלס המתגבש: " בחרנו להתמקד בעבודה הזאת בשני אגני ניקוז ובכמה תתי-נושאים. הנושא הראשון הוא מי נגר, שבאמצעותם אנחנו מציגים את המורשת של בורות המים ואת הפעילות האמנותית שעשינו עם תושבי המקום בנושא. הנושא השני הוא חלוקת המים הבלתי שוויונית, זה בעצם נושא חברתי-פוליטי שמוצג באמצעות המים. הנושא השלישי עוסק במעבר בין היישוב המדברי לעיר וכדי להציף אותו ערכנו מסע על גבי חמור בין הכפר הבדואי לעיר וחזרה, מה שמוצג במפה באמצעות אנימציה. מתוך זה נוצרה גם עבודת פרפורמנס במקום, גם עבודת וידאו שהוצגה בגלריה, ועתה גם עבודת אנימציה במפה הדיגיטלית". "המים משמשים מבחינתנו גורם מתווך", מצהיר בהר-פרחיה, "הם מספקים פריזמה, שדרכה אפשר להביט על הסיטואציה מתוך ההיקש הסביבתי. כמו בכל הפרויקטים שלנו, גם בזה יש ממד חינוכי, ניסיון להעביר ידע בתוך סיפור אינטראקטיבי ורב גוני. אנחנו חשים שמרבית הישראלים לא מעוניינים להכיר לעומק את התרבות המיוחדת של הבדואים, זה חבל כי יש לה המון מפתחות לעתיד, שיכולים לשרת את כולנו. יש לבדואים ידע מקומי על התמודדות עם מצוקת מים, שיכול לספק פתרונות גם לישראל וגם לעולם".

אמנות השתתפותית

תוכלו להסביר מהי פעילות אמנותית השתתפותית?

בהר-פרחיה: "אסביר באמצעות דוגמאות. באחת הפעילויות הזמנו את הציבור לסייר סביב בורות המים. בפעולה אחרת הזמנו אנשים לקחת חלק בשימור התעלות שמובילות את מי הנגר אל הבורות, ופעולה נוספת התקיימה בשיתוף ארכיאולוג מטעם רשות העתיקות, שבמהלכה גילינו יחד את בריכת השיקוע שסמוכה  לבור המים. כך התגלו 'הסודות' של הבור והקהל נחשף יחד איתנו לפרקטיקה הארכיאולוגית. לכל הפעולות האלה הגיע קהל מעורב – יהודים, בדואים, תושבי המדבר ותושבי איזור המרכז – ובאמצעות העשייה המשותפת נוצרו מפגשי היכרות ונוצרה סולידריות סביב נושא המים. אמנות השתתפותית היא מפתח לפתוח את לבם של אנשים ולערב אותם בתכנים מסוימים, שבנסיבות אחרות כנראה לא היו לוקחים בהם חלק".

ומה הייתם רוצים שהשיטוט במפה הדיגיטלית יעורר בצופים?

בהר-פרחיה: "הייתי רוצה קודם כל שהם ישאלו את עצמם שאלה אישית – מה היחס שלי למים. לחלקנו
זה ברור מאליו שפותחים את הברז ויוצאים ממנו מים, אבל לרבים אחרים בעולם זה לא מובן מאליו, וככל שניכנס עמוק יותר אל תוך משבר האקלים, עוד ועוד קהילות יחוו מחסור במים. מתוך נקודת המבט האישית קל יותר לחשוב על נקודת המבט החברתית-קהילתית-סביבתית. אבל עוד לפני הצופים, אנחנו מברכים על האפשרות לקחת חלק בפרויקט הזה כי בזכותו נוצר דיאלוג פורה עם אמנים ממקומות אחרים".

פרברוף מפרט שמתוך העבודה על האטלס נוצר שיתוף פעולה ביניהם לבין קבוצת אמנים מנאפולי. ביחד הם פיתחו את הרעיון לייסד ביאנלה ניידת לאמנות, שתעסוק במים ותנועה בין ערים שונות סביב הים התיכון. הביאנלה התקיימה לראשונה ביולי 2024 בנאפולי בהשתתפות אנשי תרבות ומדע מרחבי העולם. פרברוף מספר כיצד יזמו הוא ודוד טקס בהשראת מסורת מקומית עתיקת יומין לציון יום הקדוש סן ג׳יובני, במסגרת מפגש שערך הקולקטיב עם הקהילה בנאפולי. "הטקס כלל איסוף מים בתוך מיכל ממקור מים טבעי והוספת צמחים מהמרחב הטבעי של נאפולי. בהמשך השתמשנו במים 'המבורכים' האלה כדי להביע משאלה. אני אספתי ענף עץ זית אל תוך מיכל המים שלי והבעתי משאלה שהמים יחברו בינינו, בני האדם. זה אומנם פואטי, אבל גם ריאלי. נכון שמתקיימים היום קונפליקטים, שמפרידים בין הקהילות סביב אגן הים התיכון, אבל יש לנו גם היסטוריה משותפת, מקורות תרבותיים דומים, ולאורך ההיסטוריה גם התערבבות גדולה אלה באלה. אני מאמין שהמטאפורה של המים מסוגלת לחבר בינינו, כי בסופו של דבר היא מייצגת משאב משותף שהוא חיוני לכולנו. למרות שאנחנו עוסקים במציאות קשה באמנות שלנו, הגישה שלנו היא אופטימית. כאמנים מותר לנו לחלום באופן פרוע על עתיד אוטופי, ואנחנו בהחלט מאפשרים לעצמנו את החלומות האלה".