עם שפע של שמחת חיים והומור, הסרט "קלן 75" מתאר את דיוקנה של מפיקת המוזיקה ורה ברנדס, שארגנה את "קונצרט קלן" האגדי של קית' ג'ארט בשנת 1975.
מאת פיליפ ביהלר
סרטים ביוגרפיים אינם ג'אז חופשי אלא דווקא להיפך. דמויות ידועות היטב בסדרות תמונות סטנדרטיות, אותם קונפליקטים ודפוסי סיפור שחוקים - אין פלא אפוא שקית' ג'ארט סירב לשתף פעולה עם הסרט "קלן 75". אולם לא לגמרי מדויק שהוא אינו מחבב את "קונצרט קלן" האגדי שלו, שבו הסרט עוסק ("צריך להשמיד את כל ההקלטות האלה"). האמן בן ה-79 כיום אינו מרוצה באופן כללי מהמעמד האגדי של "אלבום הסולו ג'אז הנמכר ביותר בהיסטוריה". כמו אף אחד אחר בתחום הג'אז, קית' ג'ארט מייצג את כוחה של המוזיקה כחוויה חד פעמית, בלתי ניתנת לשחזור ולפיכך בלתי ניתנת למכירה.
תשוקה ומקצוע
הסרט שאולי ציפו לו ביותר בברלינאלה – כלומר: מחוץ לתחרות – אינו עוסק כלל בו, אלא ביוזמת הקונצרט, ורה ברנדס, שהייתה רק בת 18 בשנת 1975 והפיקה באותה העת את "קונצרט קלן". מאלה אמדה ("ומחר כל העולם", גרמניה 2020) מגלמת אותה באופן משכנע בהתאם לדרישות התפקיד. קונצרט ראשון של ג'ארט בברלין מטלטל את עולמה. צריך להאמין לזה לנוכח סצנת המוזיקה בגרמניה המערבית בשנות השבעים, שבה ג'אז נחשב ל"מוזיקת מוזיאונים" ומאוים להידחק לפינה בין רוק למוזיקה קלאסית. ורה מזמינה את ג'ארט לקלן. היא החלה לעסוק בתחום בגיל 16 ונחשבה לדמות בולטת ומובילה בסצנת קלן. בצהובונים כינו אותה "שפנפנת הג'אז". סיוט עבור אביה, רופא שיניים, שאותו מגלם בסרט אולריך טוקור, שבשום אופן אינו מתייחס לג'אז כאל מקצוע אמיתי.
פסנתר לא מתאים וכאבי גב
הקשיים של הקונצרט הפכו זה מכבר לאגדה. במקום פסנתר הכנף מהדגם Bösendorfer Imperial שג'ארט דרש, האופרה של קלן מציעה רק פסנתר חזרות פשוט שבו הקלידים והדוושות נתקעים. בעוד שני מכווני פסנתרים מנסים לתקן את הפסנתר תוך שהם מנענעים בראשם בייאוש, ורה מחפשת פסנתר חלופי. בינתיים ג'ארט והמפיק שלו מנפרד אייכר מגיעים משוויץ במכונית רנו 4 מקרטעת. הם החליפו את כרטיסי הטיסה שלהם בכסף. לג'ארט יש מצב רוח רע והוא סובל מבעיות גב.
שיעורים קלילים
הבמאי אידו פלוק מודע למלכודות הז'אנר ושואף ליותר מסרט ביוגרפי נוסטלגי עם ניחוח צבעוני של שנות השבעים. אינספור טריקים סיפוריים מטא-פיקציונליים והשתקפויות עצמיות נראים כמעט דאדאיסטיים, כמו פניות ישירות לקהל, מסגרת סיפורית מעט מורכבת סביב יום הולדתה החמישים של ורה ושיעורים קלילים בהיסטוריה של הג'אז שבהם דיסקוגרפיות שלמות חולפות על פני המסך. ג'אז אמנם נוכח בסרט, אך את הפסקול האמיתי מספק דווקא הקראוטרוק המגניב יותר של התקופה. קטע מוזיקלי מבריק לשיר Fleischbandbaby של להקת Floh de Cologne ("שקט, תינוקת סרט נע – להתחתן!") מרעיד יותר את המסך מכל הניסיונות הדומים בסרט הפתיחה של טום טיקוור, "Das Licht".
סרט ג'אז מהנה במיוחד
ביצירת הבריקולאז' הפוסטמודרנית הזאת, המשחק המשובח של השחקנים נראה אותנטי, למשל של ג'ון מגארו המבריק והאמין בתפקיד נשמת האמן המיוסר קית' ג'ארט. אך בראש ובראשונה מאלה אמדה מגלמת את מעט הטירוף שנראה שוורה ברנדס האמיתית - שלימים עבדה כמפיקה והקימה לייבל משל עצמה - הייתה זקוקה לו כדי להצליח במשימתה. ורה חייבת להתעקש ולהתחנן כדי להשיג את מטרתה, ובכל זאת שומרת על ראש מורם בגאווה בתעשיית המוזיקה הגברית והקשוחה. כדי להתמודד עם אתגר כזה, שחקנית חייבת לאלתר, כפי שוורה עושה בהתמודדותה עם הפסנתר הפגום - ובמובן זה הסרט של פלוק הוא קצת ג'אז בסופו של דבר. סביר להניח שהסרט לא יעורר תחייה מחודשת של הג'אז, אף כי הוא מכוון בבירור לקהל צעיר ובינלאומי. עם זאת הניסיון לעשות זאת מהנה ביותר.
