אנגליה פרנסיס סטונור סאונדרס

מה משמעות המונח פליט עבורך?
משמעות המונח היא מישהו שמחפש

משמעות המונח היא מישהו שמחפש מקלט, שהוא מוגן ואף וצריך להיות מוגן על ידי אמנות עתיקות ומודרניות המציעות מקלט והגנה מסכנה. האודיסיאה של הומרוס, שהוא האפוס של ההומלסיות הטראגית, מציבה את זכויות המבקש במקום מקודש:
זאוס הוא "מגן הזרים", הפטרון של הנורמות האוניברסאליות שבהן אלטרואיזם הוא במהותו עניין של אינטרס עצמי - אתה מאכיל ומלביש ונותן מגורים לזר כי יום אחד אתה תזדקק לאותה עזרה. לכן התעלמות מהאמנה או החוק של הכנסת אורחים הדדית מוליכה בסופו של דבר לפגיעה עצמית.

האם מנוסה מפני עוני לגיטימית פחות ממנוסה מפני מלחמה או דיכוי פוליטי?

בריחה מעוני אינה לגיטימית פחות, אבל זה שונה מבחינה חוקית. סטטוס הפליט מוגדר כדחוף, עם צורך מיידי למקלט: אתה נהיה פליט כדי להציל את חייך, בעוד שהמהגר הכלכלי נחשב למי שנמצא בתנועה וולונטרית, במטרה לשפר את חייו.
מדהים איך הגישות כלפי מהגרים כלכליים כל כך סותרות: מצד אחד, הם מתוארים כאופורטוניסטים, המעוניינים רק ברווחת עצמם, ולכן יש למנוע מהם את הפריבילגיות והזכויות של אחרים המחפשים את טובתם האישית (אלה מאתנו שחיים בתנאים הרבה יותר טובים באופן שאינו ניתן להשוואה). מצד שני, הם מגויסים באופן פעיל כחלקי חילוף למכונת העבודה שלנו, כמשמרות נוספות להרמת הכלכלות המאוימות על ידי סטגנציה ושיעורי ילודה פוחתים.
עם זאת, כל הפרדה בין הפליט למהגר הכלכלי מתפרקת בדומה להתפרקות דוגיות הגומי שבהן נוסעים השניים. תמונת המצב הנוכחית, שבה יותר מידי אנשים מקרטעים לתוך הקברים של עצמם עוד לפני שהם מתים, מסמן את הרגע שגלובליזציה יורה לעצמה ברגל, כי הגבלות גיאוגרפיות כבר לא מגבילות את חיינו.
נראה שבמקום זאת, גלובליזציה יצרה עולם של מחסומים והפרדות, שבהם אוכלוסיות שלמות חיות –ומתות - בהיסטוריה שהיא שונה משלי.
השינוי הקיצוני בשיטור על גישה לטריטוריות בעשור האחרון בולט ביותר בארצות הברית ובאיחוד האירופי, שהעקרונות הליברליים המקודשים שלהם - פתיחות ומוביליות, נסגרים בחומות, מאחורי מדיניות של הדרה.
זוהי הליברליזציה של בעלות, המוגנת על ידי גבולות עבים מאי פעם, תקציבי אכיפה הצומחים במהירות, טכנולוגיות ניטור חדשות ופולשניות יותר, ומנגנונים אחרים של דחייה. גם אם אפשר לעצור אנשים בגבול, המרמור שלהם יחצה אותו.

ומה לגבי מנוסה מפני בעיות אקולוגיות?

 
גלובליזציה התנגשה עם התנאים התנאים הסביבתיים שגורמים לפיזור הנרחב של אוכלוסיות והחמירה אותם. לכן, היתרונות של קפיטליזם גלובאלי מערבים גם את התוצאות ההרסניות של אי היכולת לשמור על סביבה בטוחה.
ולמרות זאת, אנו מגיבים למציאות זו באקט של הגירה מנטאלית קולקטיבית, תהליך שמקס פריש תיאר כ"דחיקת הכרתנו האשמה לאיזשהו מחוז ערטילאי שבו אנו עצמנו יכולים להפסיק להאמין בה. זאת כמובן הבריחה שלנו לסובלימציה, שלעולם לא תוביל לשינוי.
האפיפיור פרנסיס שזה עתה נבחר, בביקורו הרשמי הראשון מחוץ לרומא ביולי 2013 לאי למפדוזה, עסק בסוגיית הבריחה לכיוון ההכחשה. הוא נשא את הדרשה שלו על מצוקת הפליטים (ממזבח שנבנה מאונייה ישנה), ושאל: "איפה אחיך? מי אחראי לדם הזה?"
בספרות הספרדית, יש לנו קומדיה של לופה דה וגה, המספרת איך תושבי העיירה פלואנט אובג'ונה הרגו את המושל שלהם מכיוון שהיה רודן. הם עשו זאת בדרך כזו שאף אחד לא ידע מי בעצם היה הרוצח.
אז כאשר השופט המלכותי שאל: "מי הרג את המושל?" כולם ענו: "פלואנט אובג'ונה, כבודו". כולם ואף אחד! גם היום, השאלה שצריכה להישאל היא: מי אחראי לדם של האחים והאחיות שלנו? אף אחד! הגלובליזציה של האדישות הפכה את כולנו לחסרי שם - אחראים, ועם זאת ללא שמות וללא פנים.

מתי מפסיק האדם להיות פליט?
 
האטימולוגיה הלטינית מכילה את הרצון לחזור: re מתוך המילה return משמעה "חזרה", “fugere” משמעה "לברוח". אודיסיאוס של הומרוס אינו פליט כאשר הוא הולך להילחם בטרויה, הוא אדם המחפש לספק את האינטרסים של עצמו. אבל הוא הופך לפליט כאשר הוא מנסה למצוא את דרכו הביתה ומוצא עצמו מוכה במשך עשר שנים על ידי "מהמורות ועיקופים", מוכה בידי הים, מאבד את ספינתו ואת כל מה שיש לו עד העצם.
הוא בקושי מצליח לברוח מהציקלופים, שמהפכים את זכויותיהם של הזרים על ידי אכילתם במקום להציע להם משהו לאכול. "אתם ברברים", אודיסיאוס מוחה כלפי המארח הדיסלקטי מבחינה מוסרית, "איך אדם יכול לבקר אותך אחרי זה?" היום, היו משבחים את אודיסיאוס על כיוון הנסיעה שלו כי הפליט שרוצה לחזור הביתה תמיד מתקבל בצורה יותר חיובית לעומת זה שמכיר בכך שביתו אבד ורוצה לפצות על החסך על ידי בניית חיים חדשים במקום החדש.
יתכן ופליט יפסיק להיות פליט רק כאשר הוא יוכל להציע הכנסת אורחים למארח, כאשר הזכות של המבקש לקבל מומרת לזכות לתת.

האם קיימת מבחינתך זכות למקלט פוליטי?

כל הזכויות הטבעיות לכאורה הן ערכים אנושיים, וערכים משתנים בהתאם למי שקובע את סולם הערכים והעיתוי של קביעתם. האידיאל של חופש שווה לכולם מעוגן בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם משנת 1948.
זהו מסמך החוק הבינלאומי המתקדם ביותר בעולם, והוא מציין בסעיף 14-1 ש"לכל אחד הזכות לבקש מקלט מרדיפה ולזכות למקלט במדינות אחרות". הוא גם מציין ש"לכל אחד יש את הזכות ללאום", ו"לא יישלל מאף אחד הלאום או הזכות לשנות את הלאום שלו" (סעיף 15, 1, 2).
הבעיה היא שכאשר אנו מציגים את הזכות למקלט כחוק טבעי, האמנה אינה מתייחסת לאופן שבו יש להבטיח זכות זו באופן חיובי בחוק. אין שום אזכור בנוגע לחובות המדינות, מה שאומר שלזכויות האלה אין נמענים ספציפיים. למרות זאת, הזכות היא להגר אל מחוץ למדינה, אבל לא הזכות להגר לתוך מדינה, מה שמעמיד את מבקש המקלט במה שהפילוסופים מהמאה ה-17 כינו "מציאות בלתי אפשרית" (לדוגמא: חשיכה נראית", או "חומר לא חומרי").
באופן מוזר, פושע באנגליה של ימי הביניים נהנה מפריבילגיה גדולה יותר מזו של הפליט שומר החוק בתקופה המודרנית - מקלט ציבורי. פושע שהגיע למתחם של כנסיה או אזור חסינות מוגדר אחר, יש לו הזכות למקלט, ולפעמים לזמן בלתי מוגבל.

במידה וכן: האם זכות זו בלתי-מותנית, או ניתנת לביטול?

זכות זו אינה בלתי מותנית כיוון שההשלכה של זכותו של אדם אחד היא המחויבות של אדם אחר. כל הזכויות הן משא ומתן. רוצחים או אנשים שביצעו פשעי מלחמה, לדוגמא, אינם יכולים להסתתר מאחורי תהליך בקשת המקלט. בעיני הציקלופים של הומרוס, אודיסיאוס ואנשיו אשמים בהפרת זכויותיהם של זרים, בכך שהם "כמו פיראטים, זאבי ים, פולשים לתוך נתיבים ימיים, מסכנים את חייהם כדי לבזוז מגברים אחרים".

האם את מאמינה, כי חברה מסוגלת לקלוט פליטים באופן מוגבל או בלתי מוגבל?

אה, שאלת המספרים, עם הדרישה התמידית אך נעדרת הכנות לתשובה. עשרה? עשרת אלפים? מאה אלף, כפי ששרת הפנים בממשלת הצללים הקודמת של בריטניה, איווט קופר, הציעה לבריטניה, מספר שיתקבל מקבלת עשר משפחות לכל מועצה מקומית במדינה.
או המיליון של מרקל? איך מגיעים למספרי השברים המוזרים האלה שעל פיהם מחשבים חיי אדם? למה אנו אפילו מנסים? אצטט שוב את מקס פריש: "כל תשובה אנושית, כפי שאנו יודעים, פתוחה להתקפה ברגע שהיא יוצאת מהממד האישי וטוענת לתקפות כללית, ושביעות הרצון שאנו חווים מסתירת התשובות של אחרים נובעת מהעובדה שזה מאפשר לנו לפחות לשכוח את השאלה המעסיקה אותנו. במילים אחרות: האם אנו באמת רוצים תשובה, או שאנו פשוט רוצים לשכוח את השאלה, כדי להיפטר מהאחריות."

במידה ובאופן מוגבל: היכן נמצאים גבולות אלה?

נקודה למחשבה: האם ההצעה של איווט קופר הייתה מתקבלת אם כל המאה אלף היו איינשטיינים?

האם יש בארצך פליטים בעלי זכויות יתר, כלומר כאלה אשר ארצך מעדיפה לקלוט יותר מאשר אחרים? במידה וכן, מדוע?

אנו אוהבים פליטים שהם סלבריטאים. כאשר מלאלה יוספזאי עדיין הייתה מחוסרת הכרה לאחר שנורתה על ידי הטליבאן, היא הפכה לפרס שניתן לזכות בו: המשפחה שלה קיבלה הצעות מכל רחבי העולם, ובהתחלה הם הסכימו שהיא תוטס לגרמניה, ולבסוף קיבלו את הצעתה של הממשלה הבריטית להביא אותה לבריטניה.
מאז, ההגדלה יוצאת הדופן של סיפורה של ילדה אחת צובר תאוצה, עם שכבה על גבי שכבה על משמעות מובנית ואיקונוגרפיה, עד שהיא הופכת לסמל עולמי. "החיים שלה הם נס", אומר אביה, "אני חושב שהיא לא רק הבת שלי, אלא הבת של כולנו. היא הבת של העולם".
פליטים סלבריטאים אחרים שחילוצם סיפק את תסביך המושיע של האדם המערבי: איינשטיין, פרויד, היינריך וגולו מאן, חנה ארנדט, אנה זגרס, סימון ווייל, ויקטור סרג', וולטר בנימין (מת בדרך), פרנץ וורפל ואשתו אלמה מהלר, ליון פויכטוונגר, מרק שאגל, ז'אק ליפשיץ, מויס קיסלינג, קלוד לוי שטראוס הצעיר, מקס ארנסט, אנדרה ברטון.
 
האם לדעתך זוכים הפליטים בארצך ליחס הוגן?


הוגנות מחולקת בצורה לא מאוזנת בבריטניה, ולא רק לפליטים. כיוון שאף אחד לא יכול לבוא עם הסבר טוב יותר לחוסר ההוגנות הזה, אנשים מבחוץ לעתים קרובות מקבלים את חיצי הביקורת ("זרים ארורים"). 

האם תסכימי לביצוע קיצוצים בתכנית הרווחה של מדינתך, במידה ודבר יסייע לקליטתם של פליטים רבים יותר?
 
לא, זה יהיה מרוץ לתחתית עבור כולם. מה עם קיצוצים בתקציבים המנופחים של מערכות הניטור הביטחוני שכרגע משנות את הנוף הפיסי והמנטאלי למצור ימי-ביניימי - מודרני? לא יכול להיות לך ביטחון אם אינך יודע איך הוא נראה.

מהם מבחינתך התנאים המוקדמים לקליטה מוצלחת? האם יש להציב דרישות מינימום

- בפני המהגרים?
- בפני האוכלוסייה המקומית?


בחורף 2015, כאשר עשיתי סרט דוקומנטרי על פליטים באוסטריה, נתקלתי בעלון שפורסם בעיר זלצבורג. העלון, שמחולק לפליטים כשהם מגיעים, עוסק בערכי היסוד - שוויון בין המינים, היחס הניטראלי של המדינה כלפי דתות, וכו'. אבל הוא גם יעץ להם שלא לעשות יותר מידי רעש ביום ראשון (כגון לכסח את הדשא), לכבד את 'המרחב האישי' ולא לאחר לפגישות.
זהו סוג של קוד חברתי, מלא בסימנים ברורים המבקשים מהזר להתאים עצמו לקוד החברתי, שהוא אורח החיים האוסטרי. מה שהוא מבטא, בנימוס, הוא התקווה של האוסטרים הלחוצים שאלה המבקשים אצלם חיים חדשים ייכנסו לתוך החוזה החברתי שלהם. אין זו דרישה להיטמע, לא אזהרת "התאם את עצמך או לך לעזאזל", אלא מדריך בסיסי לרווחת התאגיד, עניין הדדי, פוליסת ביטוח שבה כולם - המארח והאורח, המבקר וזה שמבקרים אצלו - צריכים להשקיע.
האם זה אפשרי בימינו שתהיה לנו זהות- גרעינית ללא מוכנות לסבך זהות זו? מדוע אנו חוששים ורואים זאת כניתוץ? האם אין אנו מסוגלים לדמיין זהות במקום פשוט רק לרשת אותה?

האם את מכירה פליטים באופן אישי?

אני מכירה הרבה אנשים שהיו פליטים, אבל מעט מאד מהתקופה הנוכחית.

האם את תומכת בפליטים באופן פעיל?

כן, אבל בצורה הרחוקה מהקוד ההומרי.

כיצד תתפתח סוגיית הפליטים במדינתך?

א) בשנתיים הקרובות?
ב) בשני העשורים הקרובים?


משאל העם של ברקזיט לימד אותי שתחזית היא מטבע חסר ערך. אם עליי להעז ולענות, התשובה תנוע בין גרוע לעוד הרבה יותר גרוע (עבור הפליט). 

האם את מסוגלת לדמיין עולם ללא פליטים?

לא הייתי רוצה את זה, כי זה כמו לנסות לדמיין מערכת "כל כך מושלמת שאף אחד לא יצטרך להיות טוב" (ט.ס. אליוט). יש להיזהר מאוטופיה. פריש כתב שגן העדן הוא האשראי של אלוהים לעניים ולמדוכאים. חשיבת קסם היא בריחה מהמציאות, אמצעי דמיוני שיכול להביא הקלה מהמצבים הקשים והיומיומיים שהם חלק מהקיום האנושי, אבל בידי האמצעי הזה הכוח לפתור את המצבים האלה. אם נתחיל מהבטחה כוזבת, נסיים עם תוצאה כוזבת. תמיד יהיו פליטים.

האם את או בני משפחתך נקלעתם בעבר למצב של מנוסה?

אבי ומשפחתי היו פליטים מרומניה במהלך מלחמת העולם השנייה. כאשר הם ברחו, רומניה הגדולה כבר לא הייתה גדולה, אלא טווח אפשרויות הולך ומצטמק, התחום בפחד ובחוסר ודאות. הם היו פליטים לחמש שנים, בין הילדות המאוחרת של אבי להתבגרותו המוקדמת. החוויה לימדה אותו יותר על אודות עזיבה מאשר על הגעה.

האם את מאמינה, כי הינך עלולה להפוך לפליטה ביום מן הימים?

לפעמים אני מדמיינת איך זה יהיה לארוז את כל חיי במהירות ולעזוב. מה הייתי לוקחת? את מפת העולם (אין לי סמארטפון עם ג'י פי אס, אולי כדאי לי לקנות אחד, יחד עם מטען), נעלי הליכה, את האופניים שלי פלוס משאבה וחלקי חילוף לתיקונים, תיק מאחור עם בגדים עמידים למים, גרביים, משחת שיניים, אוכל, מים, פנס, טבק, מצית, ערכה רפואית בסיסית, כלי מולטי-ייעודי. כסף (מוחבא). אה, ואת המשקפיים שלי, שבלעדיהם אהיה אבודה, למרות שאי היכולת לראות את כל מה שקורה סביבי יכול להוות יתרון. האם אני יכולה להכניס לזה אוהל? שק שינה? מה פליטים עושים עם מפתחות הבית שלהם? האם כדאי לקחת תעודת זהות, או לא?
איינשטיין לקח את הכינור שלו. פרויד לקח את הספה שלו. בלה סולט, שברח מבודפשט לפריז יום לפני פרוץ המלחמה, לקח 9 מזוודות- "כל החפצים שלי, הבגדים שלי והבגדים של אשתי, כל הדברים הנחוצים וכמה מותרות קטנים שאספנו במהלך חיינו: החפצים, הפטישים".
במהלך המלחמה, תשע המזוודות נהיו לתרמיל, התרמיל נהיה לקופסת נעליים, וקופסת הנעליים נהייתה לקופסת ביסקוויטים שניתנה לו על ידי מכר. "זה", אמר סולט, "כל המטען שיש לי".
לאן אתה הולך כאשר יש לך עתיד מבטיח מאחוריך? ב"יומן שנת המגפה" של דניאל דפו, דמות אחת בורחת מהמגפה: היא הולכת צפונה כדי שהשמש לא תסנוור אותה, וזו הסיבה היחידה לכיוון שנבחר.

עד כמה את זקוקה למולדת?*

כפי שפריש ודאי היה מודע לכך, אותה שאלה הוצגה על ידי ז'אן אמרי, בספר הזיכרונות הפילוסופי שלו מאושוויץ, "מעבר לאשמה ולכפרה", שפורסם לראשונה ב-1964. לעולם לא אוכל להגיע לרמת חקירתו העמוקה והמצפונית לתוך הגלות וחוסר-המולדת - אובדן כל מה שממלא את דעתו של אדם, ה'חיפוש הקדחתני אחר זהות', הריק של חיים שנעקרו בכפייה מההקשר של בית והמציאות הספציפית שהוא סיפק.
אמרי, שגורש מביתו על ידי אזרחים במדינתו, נזרק לתוך "מצב בלתי אפשרי ונוירוטי לגמרי", שבו המולדת שנגזר עליו לשנוא המשיכה לתבוע את געגועיו.
המשמעות המוקדמת של המילה הגרמנית מצוקה רומזת לגלות. בקיצור, אמרי מגיע למסקנה: "לא טוב להיות ללא בית".

*שאלה זו לקוחה מן השאלון "מולדת" מאת מקס פריש.