גישה מהירה:

עבור ישירות לתוכן (Alt 1) עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

ריאיון עם מעין שלף
למצוא דרכים יצירתיות לתמוך ברעיונות ובאמנים

מימין: קרולה דיר ומעין שלף, בהשקת פעילות מכון גתה בבית הנסן.
מימין: קרולה דיר ומעין שלף, בהשקת פעילות מכון גתה בבית הנסן. | צילום: דור קדמי

"אני מרגישה כאילו מצאתי בית, שלא ידעתי אפילו שקיים" - אומרת ד"ר מעין שלף, אוצרת וחוקרת אמנות, שמונתה לאחראית תוכניות התרבות בירושלים של מכון גתה בישראל. השלוחה הירושלמית תפעל ממקום מושבה החדש, בבית הנסן, מרחב תרבות שוקק בפני עצמו. מטרתה לקדם שיתופי פעולה ויוזמות תרבות רב תחומיות, לסייע ולעבוד עם גורמי תרבות מגוונים, עצמאיים ומוסדיים כאחד, הפועלים בשלל האוכלוסיות והמעגלים בירושלים.
 

מאת חגית פלג רותם

ספרי איך נולד התפקיד החדש שלקחת על עצמך?

"במכון גתה בישראל התקבלה החלטה להעביר את המשרד בירושלים לבית הנסן, ובתוך כך לעשות שינוי באופי הפעילות שלו, שישים דגש על תמיכה ושיתופי פעולה בשדה התרבות על כל תחומיו. התפקיד שלי נועד ספציפית לפעילות בירושלים, ודווקא בתקופה הקשה הזו, המכון רואה לנכון להיות שם ולקדם את הנושא.

"אני נעניתי לקול קורא שפרסם מכון גתה. מנקודת המבט שלי, חשבתי שזה מקום שנכון לי ללכת אליו כרגע, ויש לכך כמה סיבות: האחת היא שאני רואה חיבור בין אוצרות לדיפלומטיה תרבותית. אוצר הוא גורם שמתווך ומחבר בין אמנים למוסד, לחברה ולקהילה.

דווקא בירושלים נוצרים דיאלוגים ושיתופי פעולה בלתי צפויים, מפגשים בין קהילות שרחוקות מאוד זו מזו. הדברים האלה קורים באופן אורגני, צומחים מהשטח, וזה משהו שאני מעריכה״.
Hansen House, Jerusalem

בית הנסן, ירושלים | © דור קדמי


סיבה נוספת היא שאני מתחברת ברמה האישית והמקצועית לערכים של מכון גתה. המכון תומך בתרבות שעוסקת בערכים דמוקרטיים, בשוויון והכלה, קיימות ואחריות סביבתית, ופרקטיקות של זיכרון ואחריות היסטורית.  מכון גתה מצהיר על עצמו כמקום שרוצה להיות מרחב בטוח ליוצרים, במיוחד במקומות שבהם הדמוקרטיה נמצאת בסכנה".

ובאמת בתקופה הזו בירושלים המצב נפיץ במיוחד? למרות שכשחושבים על זה, זה נכון כמעט תמיד...

"אני עובדת כבר שנים רבות בירושלים. לצערי אני חושבת שבימים אלה בכל הארץ המרחב נפיץ. אבל מתוך הניסיון שלי, דווקא בירושלים נוצרים דיאלוגים ושיתופי פעולה בלתי צפויים, מפגשים בין קהילות שרחוקות מאוד זו מזו. הדברים האלה קורים באופן אורגני, צומחים מהשטח, וזה משהו שאני מעריכה״.

איך מתנהלת העבודה השוטפת? איפה מתחילות?

"בנובמבר הזמנו יוצרים ממוסדות תרבות וגופים עצמאיים שפועלים בעיר למפגש היכרות בבית הנסן, והיה לנו חשוב לדבר בשקיפות על איך אפשר לפנות אלינו לבקש תמיכות, ואיזה סוג של פרויקטים אנחנו מחפשים.
"אחד הדברים ששמנו עליהם דגש הוא הרזידנסי שאנחנו מתכננות– אנחנו שואפות לייצר תוכנית שהות אמנים גמישה, בשיתוף פעולה עם גופים קיימים. באקלים הפוליטי הנוכחי אני מרגישה שנכון יותר להתחיל עם דיאלוג והקשבה על מנת להבין את צרכי השדה ותמיכה בקשרים הקיימים של היוצרים והפעילים בשדה.

"שיתוף הפעולה עם בית הנסן הוא מהותי. לא במקרה נבחר המיקום למשרד אלא יש בו הצהרת כוונות. ראשת מכון גתה בישראל, קרולה דיר ואני, נמצאות בדיאלוג מעמיק עם מנהלת בית הנסן, סמדר צוק, לזיהוי והכוונת האפשרויות".

והבקשות כבר התחילו לזרום?

"כן, כבר הגיעו פניות שמגששות איך מתחילים. זה קצת מזכיר לי את תחילת הדרך שלי, כאוצרת בגופים שונים, זכיתי להכיר כל הזמן יוצרים חדשים ומעניינים. עוד דבר שאני אוהבת - האפשרויות להרחיב את הלמידה שלי בתחומים כמו מחול, תיאטרון, מוסיקה או ספרות, לצד אמנות חזותית, קולנוע ופרפורמנס, תחומים שאני יותר 'שוחה' בהם".

תציגי את עצמך, מאיזה רקע את מגיעה?

"אני אוצרת כבר כעשרים שנה ועבדתי גם כאוצרת עצמאית וגם במוסדות וגופים ציבוריים. המיקוד שלי הוא באמנות השתתפותית, אמנות חברתית ואמנות במרחב הציבורי. לאורך השנים עבדתי הרבה על התפר שבין אמנות לטכנולוגיה, במדיומים של וידאו ארט, פרפורמנס וסאונד.

"בזירה המוסדית עבדתי כאוצרת של גלריה קו 16 בתל אביב, כאוצרת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב וכשבע שנים הייתי יועצת אמנותית לסדנאות האמנים בירושלים. בשנתיים האחרונות עבדתי עם זומו, המוזיאון שבדרך. במקביל לימדתי בהרבה מוסדות, ביניהם בית הספר לקולנוע סם שפיגל ובצלאל (שם אני ממשיכה ללמד כיום).

"לפני כעשור הקמתי יחד עם האוצרת לי היא שולוב תוכנית רזידנסי בינלאומית בסדנאות האמנים בירושלים - LOW RES JERUSALEM. בהגדרות התוכנית שמנו דגש על עבודות השתתפותיות ומחקרים משותפים עם קהילות מקומיות, ועל הזמנת אמנים ממדינות שאין להן נוכחות של נציגויות ותמיכות בישראל.

"היו לנו שני מסלולים: עשינו חילופי אמנים בין השאר עם אפקס ארט בניו יורק, גוגנהיים פאונדיישן בציריך ועם העיר גראץ באוסטריה. היו שיתופי פעולה עם מכון גתה ועם שגרירות שווייץ ומכון התרבות האוסטרי. והיה לנו גם קול קורא עצמאי (שנתמך על ידי מפעל הפיס מספר שנים) שדרכו הגיעו אמנים ממדינות מגוונות, בין השאר באפריקה ובאסיה. בכל שנה אירחנו שני אמנים במסגרת העצמאית (מתוך כ-250 הצעות שקיבלנו לקול קורא).

"שם תוכנית שהות האמן- LOW RES JERUSALEM -הוא משחק מילים. אחת - הוא התאים לעובדה שמדובר בשהות אמן קצרת מועד; שתיים – הוא מתכתב עם טקסט של האמנית היטו שטיירל, על דימויים באיכות נמוכה שמציפים את האינטרנט, שהתייחסנו דרכו באופן קונספטואלי לאמנים שנודדים בעולם; ושלוש – הוא מתייחס לפתרון קונפליקטים- Conflict Resolution – מעין אמירה אירונית על הציפייה שיש לא פעם מאמנים זרים שמגיעים לירושלים, להתייחס למצב הפוליטי או לפתור אותו".
קונפליקט לא חייב להגיע לפתרון. זו ציפייה כוזבת, שמביאה להרבה מהתפיסות הדיכוטומיות שיש היום בהתייחסות לזהויות ולאמנות פוליטית

זו ראייה תמימה, או אולי אוטופית.

"הפרויקט הזה הוא דוגמא טובה לאופן שבו אני מתייחסת לאמנות פוליטית בכלל ונושא הקונפליקטים בפרט. אני חושבת שחשוב ללמוד להכיל קונפליקטים ולשהות בתוכם. להבין שקונפליקט לא חייב להגיע לפתרון. הציפייה שכל קונפליקט ייגמר בפתרון היא אכן ציפייה אוטופית ולא ריאלית, לא רק באמנות. ציפייה כוזבת, שמביאה להרבה מהתפיסות הדיכוטומיות שיש היום בהתייחסות לזהויות ולאמנות פוליטית. מצד שני, לא צריך גם לפחד מקונפליקטים. כשאני אומרת קונפליקט אני לא מתכוונת כאן למובנם כסכסוכים אלימים, אלא במובן של שני צדדים בשיחה שאינם מסכימים זה עם זה. קונפליקטים מסוג זה יכולים להוות כלי לטרנספורמציה.

"זה מוביל אותי לנושא הדוקטורט שלי – מחקר מבוסס פרקטיקה שעליו עבדתי בשבע שנים האחרונות, בפלטפורמה לאוצרות באוניברסיטת רדינג ובאוניברסיטה לאמנות בציריך. במחקר שלי עסקתי בקשר בין תנועות מחאה של העשור האחרון לפרקטיקות השתתפותיות, שמשתמשות בקול האנושי. המחקר יצא כספר לא מזמן בהוצאת OnCurating
Echoing With a Difference- Curating Voices and the Politics of Participation.

"חקרתי תיאוריות של אמנות השתתפותית (של תיאורטיקנים כגון קלייר בישופ, גרנט קסלר, אוליבר מרכרט ושנטל מוף). תיאוריות אלה לרוב נעות בין שני קטבים - עידוד של פרקטיקות קונפליקטואליות ופרובוקטיביות שלעיתים כרוכות במניפולציה מסוימת על המשתתפים בהן, או תמיכה בפרקטיקות דיאלוגיות שנתפסות כמעצימות ותומכות.

עניין אותי לבחון את הניואנסים שבסקאלה הזו, וטענתי, דרך ניתוח של פרויקטים שלי ושל אחרים, שהקטבים האלה לא מובהקים, ושהמקומות המעניינים ביותר נמצאים במרחב שביניהם, במקומות שבהם ניתן מקום לקונפליקטים, אבל באופנים לא נצלניים או מניפולטיביים. כל זה מתקשר לדרך שעשיתי בין אוצרות לדיפלומטיה".

נשמע כאילו התפקיד הזה טבעי בעבורך, ומשתלב באופי העיסוק שלך בשדה האמנות.

"זה די מרגיש כך. כאילו מצאתי את הבית שלא ידעתי על קיומו. אני מאוד מעריכה את האמון של קרולה דיר, שידעה לזהות בתחומי העניין וההתמחות שלי את המענה לחזון שלה".

באקלים הפוליטי וברעש ששורר כיום בעולם התרבות, בארץ ובעולם, נראה שאתן פועלות מול משהו מאוד קשה.

"שנים רבות אני עובדת בתפקידים שונים בין ישראל לאירופה ויותר ספציפית, בין ירושלים לגרמניה – ונכון שכיום בהחלט מדובר בתקופה קיצונית. זה האתגר. מעניין אותי לפתח פתרונות יצירתיים
ולמצוא דרכים לתמוך ברעיונות ובאמנים, אפילו כשהכול נראה שחור ואפל".

אפשר לומר שאת בת מזל מבחינת החיבור בין תחום המחקר שלך לעבודתך. הרבה אנשים מסיימים דוקטורט ולא מוצאים את הקשר שלו לעולם.

"המחקר שלי מראש נולד מתוך הפרקטיקה האוצרותית שלי והפך למספר פרויקטים השתתפותיים שעשיתי בשנים האחרונות בגרמניה ואוסטריה, בתפר שבין אמנות ואקדמיה, שעוסקים בקול ובהקשבה ובאופנים בהם הם עשויים להדהד קונפליקטים ולהציף אותם, כדי לבחון מחדש הגדרות דיכוטומיות של גבולות וזהות.

"בין השאר אצרתי תערוכה שנקראה Voice Over במוזיאון הבונפנטן במאסטריכט, שהשתתפו בה אמנים מישראל כמו אמיר יציב ויוסרא אבו כף, לצד אמנים אירופאים, וגם באסל עבס ורואנה אבו ראמה הפלסטינים ולורנס אבו חמדן, שהוא אחד האמנים המרתקים בעיני מבחינת העיסוק שלו בקול. אצרתי אירוע פרפורמטיבי בקה ווה בברלין בהמשך לתערוכה זו, ובאקדמיה לאמנות בזלצבורג אצרתי את התוכנית הציבורית, במסגרתה הזמנתי את נטע ווינר, את סתיו מרין ואת סמירה סריה (ווינר וסריה הם מהקולקטיב סיסטם עלי), את מנאר זועבי וטליה הופמן, ואת עפרי כנעני, ללמד קורסים, להשתתף בתערוכה בMuseum Der Moderne ולהציג סדרת מופעים ושיחות תחת הכותרת
School of Listening.
אני מאמינה שמפגש, גם בנסיבות של קונפליקט, יכול להיות דיאלוגי. השאלה אם אמנות ואוצרות יכולות לייצר את ההזדמנויות האלה, לא מתוך תפיסה דיכוטומית, אלא להכיל את המורכבות והעמדות השונות

"באוקטובר האחרון, ״ביה״ס להקשבה״ הפך לסדרת סדנאות ואירועים באוניברסיטה לאמנות בהמבורג HfBK, במסגרת שיתוף פעולה בין ארטיס וDAAD (תוכנית חילופי אמנים וחוקרים של ממשלת גרמניה) וביני לבין פרופסור נורה שטרנפלד, לשם שוב הזמנתי את נטע וסמירה, לצד נטע וויזר הכוריאוגרפית שעבדה עם נורה אמין, כוריאוגרפית מצרייה. שם העיסוק היה באופן בו שיתופי פעולה קונפליקטואליים יכולים לייצר פרקטיקות פואטיות וטרנספורמטיביות.

"אני לא חוששת משיחות ומפגשים קונפליקטואליים, אני מאמינה שמפגש גם בנסיבות של קונפליקט יכול להיות דיאלוגי. השאלה אם אמנות ואוצרות יכולות לייצר את ההזדמנויות האלה, לא מתוך תפיסה דיכוטומית, אלא להכיל את המורכבות והעמדות השונות".

יש בירושלים היום גם קולות של היוצרים מהצד הערבי?

"חשוב לומר שלמכון גתה יש משרד ברמאללה, והוא נותן מענה לאמנים ברשות הפלסטינית ובמזרח ירושלים. יחד עם זאת אני מקווה שיגיעו גם אלינו פניות מיוצרים בערבית ויוצרים פלסטיניים- זה צריך להגיע מהשטח. לא מתוך הסתכלות מלמעלה של ניסיון לפתור ולהשכין שלום, אלא מתוך רצון לאפשר הקשבה ושיח, שיצמחו מיוזמות אורגניות".

לא קל.

"מתי זה היה קל?"

בעבודתך לאחרונה נתקלת בחרם?

"אישית לא בשנים האחרונות. אם כי יש הרבה חרם שקט. דווקא בשנים שעבדתי במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (2009-2012) כשהייתה הרבה פחות מודעות ל-BDS, אבל הוא היה לגמרי נוכח - היו מקרים של אמנים שאמרו שאינם רוצים להציג בישראל ונימקו בנימוס. היו גם את אלה שלא ענו למייל (ולעולם לא נדע אם זה חרם שקט או שסתם המייל נקלע לספאם)".

במה יתבטאו התמיכות שתעניקו?

"נתמקד בגיבוש תוכנית הרזידנסי שלנו ובתמיכה בפרויקטים שיבנו בדיאלוג איתנו ויכללו מרכיב של שהות אמן. בנוסף, אנחנו מעוניינות להרחיב את התמיכה ולהגמיש אותה כך שתוכל לכלול פרויקטים של מוסדות מקומיים שקשורים לערכים של מכון גתה, בתקופה שמגיעים פחות אמנים מחו"ל. אנחנו גם בוחנות ומגבשות אפיקים נוספים שיעודדו שיתופי פעולה תרבותיים וחשיפה של יוצרים ישראלים בחו״ל בתקופה בה זה נהיה קשה יותר ויותר בעבורם".

יש לך כבר דוגמאות מעשיות?

"התחלנו בשיתוף פעולה עם בית הנסן, בשני אירועים – האחד הוא תערוכה 'מסקנות מגן עדן' שאצרה תמה קרודו, והשני הוא יריד 'אין פרינט' של ספרי אמן, שאוצרות ג’נה רומנו ודניאל גורודנצ’יק, שהתקיים בחנוכה / חג המולד".
תערוכה 'מסקנות מגן עדן'

תערוכה 'מסקנות מגן עדן', בית הנסן, דצמבר 2024 | © צילום: דור קדמי


מזווית הראייה שלך מה יסמן שינוי מגמה?

"ברמה האישית - שתיגמר המלחמה, שיחזרו החטופים, ושיהיה הסכם שלום ארוך טווח – רק אז נוכל להתחיל להירפא. זה יהיה תהליך החלמה מאוד מאוד ארוך, אבל צריך להתחיל אותו".


הריאיון פורסם לראשונה במגזין פורטפוליו בגרסה המקורית בעברית
מעין שלף במכון גתה: למצוא דרכים יצירתיות לתמוך ברעיונות ובאמנים - מגזין פורטפוליו