דוב זהב של כבוד יוענק לסטיבן שפילברג. הברלינלה מקדישה לו רטרוספקטיבה. פרטים נוספים כאן במאמר.
מאת קרלו ג'וליאנו
הפייבלמנים הוא אחת הפואמות היפות ביותר על אהבת הקולנוע בתקופה האחרונה. כשהסרט יצא לאקרנים כתב נאני קובריטי, מבקר ומייסד 400 calci, שאחת משתי הסצנות הטובות ביותר בסרט היא כאשר סטיבן שפילברג הצעיר "מגלה שהדבר היחיד שבאמת חשוב ליוצר קולנוע הוא להבין את ההבדל בין משעמם למעניין". בהקשר זה כתבתי על "הסיבה שבגללה אנו אוהבים קולנוע". הקולנוע חייב "להפיל את החומות שאנו בונים כדי להגן על עצמנו ולהסתתר, תוך הקמת קירות חדשים כדי לייצר לעצמנו מקלט בטוח שבו אנו מרגישים מוגנים". וזה בדיוק מה שסרטיו של סטיבן שפילברג עושים כבר 50 (+1) שנים.
מחווה בברלינלה ה-73
לכן אין זה מפתיע שהברלינלה ה-73, אחד הפסטיבלים הבינלאומיים הנחשבים בעולם, אך גם זה עם ההתמקדות הגדולה ביותר בסרטי אמנות, מעניקה לבמאי מהזרם המרכזי דוגמת סטיבן שפילברג דוב זהב של כבוד על מפעל חיים. שכן אם נודה בכך ואם לאו, סטיבן שפילברג עיצב את תולדות הקולנוע בחמישים השנים האחרונות באירופה וברחבי העולם כמו שלא עשה איש לפניו. אולם הברלינלה אינה חולקת כבוד רק למאסטר, אלא גם ליצירתו. היא מקדישה את כל מדור המחווה לסרטיו: יוקרנו שמונה סרטים, (לפחות) סרט אחד מכל עשור.
מ"מלתעות" ל"אינדיאנה ג'ונס"
הסרט שנבחר לייצג את שנות השבעים הוא "מלתעות" משנת 1975, סרט יוצא דופן מסיבות רבות, שגם חולל מהפכה יסודית במערכת ההפצה בהוליווד וביסס באופן סופי את "הוליווד החדשה" כדרך החדשה למשוך את הקהל בחזרה לבתי הקולנוע. בתי הקולנוע חיים מהגישה הזו ומהרעיונות האלה עד ימינו. הסרטים שנבחרו משנות השמונים הם "אי.טי. - חבר מכוכב אחר" משנת 1982 ו"אינדיאנה ג'ונס - שודדי התיבה האבודה" משנת 1981. כיום אינסוף מוצרים מבוססים על האב טיפוס של הארכיאולוג וההרפתקן, הן בקולנוע והן בתעשיית משחקי המחשב. לפני הסרט הזה הוא פשוט לא היה קיים.
50 שנות היסטוריה, קולנוע וגרמניה
שלושת הסרטים שיוקרנו בברלינלה מהתקופה שאחרי שנת 1990 אינם בדיוניים. שפילברג היה מההתחלה במאי שידע לספר סיפור גם על דינוזאורים מהמבחנה וגם על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. שפילברג ידע להפוך את כל אחד מהסיפורים הללו ליצירת מופת או לכל הפחות לאבני דרך בלתי נשכחות בהיסטוריה וכעת גם בתולדות הקולנוע. מעניין לציין כי שלושת הסרטים שיוקרנו בברלינלה מתחקים אחר תולדות גרמניה או אחר הסיפורים שלה שהגרמנים, אולי יותר מכל עם אחר, חו בכמעט חצי מאה. יצירת המופת בשחור-לבן "רשימת שינדלר" משנת 1993 עוסקת במלחמת העולם השנייה. הסרט "מינכן" משנת 2005 עוסק בטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן והסרט "גשר המרגלים" משנת 2015 מציג את ברלין המחולקת על ידי מסך הברזל, חומות וגשרים.
מ"דואל" ל"פייבלמנים"
אולם כדי לראות את התמונה המלאה כדאי לדעת מה הייתה נקודת הפתיחה של שפילברג וכמה רחוק הוא הגיע. ללא ספק, שפילברג טרם הגיע לסוף דרכו הקולנועית. למרבה המזל הוא הוכיח שעדיין יש הרבה מה ללמוד ממנו. עם זאת, על מנת לכבד את 50 (+1) שנות יצירתו האחרונות, יוקרנו בברלינלה סרטו הראשון והאחרון. לסרטו האחרון יש בהחלט אופי של עיזבון של במאי גדול שיכול לומר שהוא כבר אמר הכול, אם כי יש לו תמיד עוד מה לומר. מדובר בשני הסרטים "דואל" (1971) ו"הפייבלמנים"(2022). שתי יצירות מופת שלא יכולות להיות שונות יותר זו מזו, אך נובעות שתיהן מאותה הבנה קולנועית שנשארה תמיד נאמנה לעצמה על אף התפתחות ושינוי תמידים.
סטיבן שפילברג וקו האופק
נקודת הפתיחה בסרט "דואל" גאונית, מה גם שמדובר בסרט ביכורים. מדובר בסכנה יומיומית: נהג עוקף משאית מיכלית שמערכת הפליטה שלה זקוקה בדחיפות לשירותי המוסך. משאית המיכלית עוקפת כעת את הנהג, שמצידו אינו מוותר, צופר ועוקף פעם אחת יותר מדי. אילו רק היה נמנע מהמהלך הזה! מתפתח מרדף רצחני, שבמהלכו לא נראים פניו של נהג המשאית אפילו פעם אחת. אלו הם פני המוות המאיים שהנהג מנסה להימלט ממנו על פני אינספור קילומטרים של אספלט דרך המרחבים העצומים של המערב התיכון בארה"ב. מה שהופך את הסרט למעניין ולא משעמם הוא האופק - כפי שהיה תמיד בסרטיו של שפילברג. "כשהאופק נמצא בחלק העליון של התמונה, זה מעניין. כשהוא נמצא בתחתית התמונה, זה מעניין. אך כשהוא נמצא באמצע התמונה, זה משעמם עד מוות", אנו למדים חמישים שנה מאוחר יותר בסרט "הפייבלמנים". איננו יכולים עוד לחכות עד שנראה אותו שוב בברלינלה ה-73.
