תרבות זיכרון חיה
בעקבות התווים

Werner Schneider
© Sven Winter

היוזמה "בעקבות התווים" מבקשת להפוך את מסורת המוזיקה של לייפציג לנחלת הכלל באופן חווייתי. היא יוצאת למסע אישי שבו היא מתחקה אחר אתרים אותנטיים בתולדות המוזיקה של העיר לייפציג. כך היא מקרבת את הציבור אל המוזיקאים. המורשת המוזיקלית של העיר לייפציג כוללת לצד מלחינים ידועים גם את התרבות של תושביה היהודים. תרומתם החשובה ירדה לתהום הנשייה בקרב תושבי לייפציג בעקבות השואה. פרופסור ורנר שניידר, יוזם הפרויקט  "בעקבות התווים", מבקש להשיב את המורשת הזאת לזיכרון הקולקטיבי של העיר לייפציג. לרגל יום השואה הבינלאומי שוחחנו איתו על "התווים היהודיים" בלייפציג.  

איך נולד הרעיון לפרויקט "בעקבות התווים"?

המסורת המוזיקלית של לייפציג יוצאת דופן בעושר ובהיסטוריה שלה, ובהחלט אפשר להשוות אותה לזו של ערים כמו וינה. בעיר זו חיו מלחינים גדולים דוגמת יוהאן סבסטיאן באך במשך כמה מאות שנים, ובמרחק קטן מאוד זה מזה, כשהרבה מהמוזיקה שלהם נולדה בכנסיות כמו כנסיית תומאס וכנסיית ניקולאי, מוסדות הקשורים באופן הדוק להיסטוריה המוזיקלית של לייפציג. מתישהו שאלתי את עצמי: מה היה המצב בבתי הכנסת? האם גם שם הולחנה מוזיקה? איך נתפסה המוזיקה היהודית בעיר?

השנאה והרדיפה המרושעת של הנאצים כלפי היהודים גרמה לכך שכל ההיסטוריה הזאת נמחקה לגמרי, לא רק מבחינת האנשים עצמם והחיים היהודיים, אלא גם הזיכרון שלהם. מוזיקה יהודית לא מילאה שום תפקיד בזיכרון הקולקטיבי של העיר, בזמן שהמסורת המוזיקלית של לייפציג נוכחת מאוד.

שאלנו את עצמנו: האם נצליח להעיר מחדש את הזיכרון האבוד של המוזיקה היהודית לזיכרון הקולקטיבי של העיר?


איזה תפקיד מילאו יהודים בהיסטוריה המוזיקלית של לייפציג?

חקרתי בעיקר את המוזיקה שהולחנה בבתי הכנסת, אבל לא רק. גם בקונסרבטוריון שהקים פליקס מנדלסון היו יהודים שלמדו ולימדו מוזיקה. סלומון ידסון שהלחין את המוזיקה שנוצרה לכבוד חנוכת בית הכנסת הגדול של הקהילה היהודית בלייפציג בשנת 1855 עבד בתור מרצה בקונסרבטוריון והיה גם דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייפציג. בזמן ההוא האווירה הייתה הרבה פחות אנטישמית בעיר, מה שגרם לכך שהיו גם לא מעט היבטים של חיים משותפים בין יהודים ולא-יהודים. לדוגמה, כשבמקהלה של בית הכנסת היו חסרים זמרים לחנוכת בית הכנסת, הם ביקשו מהכנסייה האוונגלית לשיר איתם ביחד, ובכנסייה הסכימו.

כשחוקרים את התקופה הזאת בהיסטוריה, מוצאים דוגמאות חיוביות רבות ליחסים בין יהודים ללא-יהודים, ואנחנו רוצים לספר גם על כך, מבלי לשכוח את הפרק האפל ביותר בהיסטוריה הגרמנית.

דרך המוזיקה אנו יכולים לספר על ההיבטים השונים של החיים היהודיים בעיר, ואנו גם מציגים יהודיות ויהודים לא רק כקורבנות שלנו הגרמנים, אלא גם כבני אדם שהתרבות וההיסטוריה העשירה שלהם תרמו ועודן תורמות תרומה משמעותית לחיים בעיר.

כשאנחנו מדברים עם יהודים, אנחנו מקבלים בהרבה מקרים את התשובה הזאת בדיוק: שיש להם מה לתת. שמטרתם אינה לגרום לגרמנים להרגיש רע עם עצמם, אלא לגרום לכך שיווצר אופן חדש לחיים משותפים ביחד.

אנשים רבים חוששים לטעות בעיקר כי הם אינם מכירים את התרבות. אנחנו מעוניינים לאפשר חיים משותפים וטובים יחד.


איך אתם מצליחים להחזיר את המורשת התרבותית היהודית חזרה לזיכרון הקולקטיבי?

אנחנו מבקשים לאפשר ניסיון אישי ומגע ישיר עם תרבות יהודית. אנחנו לא נמנעים מלדבר על כל מה שיהודי רק כי זה מתקשר לייסורי מצפון ופחד לבוא במגע ישיר עם הנושא, וכמובן, לכישלון של הסבים שלנו. אנשים רבים חוששים לטעות בעיקר כי הם אינם מכירים את התרבות. אנחנו מעוניינים לאפשר חיים משותפים וטובים יחד.

"בעקבות התווים" הוא פרויקט שמחבר בין מקומות אמיתיים, שבהם הולחנה מוזיקה, אחד עם השני, באופן שמזכיר עלייה לרגל. חלק גדול מהמלחינים שעבדו בלייפציג חיו בבניינים שעודם עומדים, למרות ההפצצות הכבדות בתקופת מלחמת העולם השנייה. למרות זאת, מעולם לא השתמשו בבניינים הללו כמוזיאונים. בתקופת מזרח גרמניה, לא ממש ידעו על כך. קבוצות עניין שעוסקות במוזיקה שיפצו את הבניינים בהדרגה לאחר נפילת החומה בשנת 1989 והפכו אותם לנגישים לציבור כ"דירה של מנדלסון" או "מגורי החורף של גריג". מאז שיש לנו שוב את הבתים הללו, הם חוזרים גם לזיכרון הקולקטיבי של העיר והמוזיקאים שוב נחשבים חלק מהעיר לייפציג.

אנחנו מעוניינים להפוך את המורשת המוזיקלית היהודית לנוכחת בעיר באותו האופן בדיוק: דרך מקומות אמיתיים שקשורים למוזיקה. כך אנשים רואים בבירור שחיים יהודיים אינם משהו זר שמתקיים במקום אחר, אלא כאן, קרוב לבית.


אתם משתמשים במוזיקה כדי ללמוד יותר על האנשים מאחוריה. איך זה עובד?

מהרבה מאוד יהודים לא נשארו שום סימנים או רכוש הואיל והם ברחו מהפוגרומים במזרח אירופה, ואז בשנת 1938 הם גורשו שוב למזרח, לפני שהם נשלחו למחנות ההשמדה. אנחנו מכירים חלק מהשמות דרך הרישומים של הקהילה, אבל על האנשים עצמם לא ידוע לנו דבר. כאן נכנסת המוזיקה, כי היא שפה נפלאה, אותנטית ואישית. דרך המוזיקה אנחנו יוצרים קשר ישיר עם האנשים עצמם. כשאני מאזין למוזיקה, אני יכול להגיד ישר אם האדם מאחוריה היה עצוב, לדוגמה. אני אוהב מאוד לעשות את זה עם ילדים: אנחנו מנגנים להם מוזיקה מבית הכנסת, הם עוצמים את העיניים, ולאחר מכן, אנחנו שואלים אותם מה הם חשבו על המוזיקה שהם שמעו. ילד אחד אומר "מוזר," אחר אומר "חגיגי," ילדה נוספת חושבת שהמוזיקה "מסתורית" וכולי. כשהם שומעים מוזיקה של יום כיפור, היא נשמעת מאוד עצובה, למרות שמדובר ביום של כפרת עוונות, וכפרת עוונות היא דבר טוב ויפה. אנחנו גם מדברים על זה: למה אנחנו צריכים שיכפרו על העוונות שלנו? כי משהו קרה קודם לכן שגרם לנו לחטוא, משהו לא עבד כמו שצריך.

זה עובד מעולה עם כל הילדים, לא משנה מאיזו תרבות הם מגיעים. אנחנו עובדים גם עם בתי ספר שיש בהם  אחוז גבוה של ילדי מהגרים, לפעמים בסביבות 80 אחוז. כשאנחנו מספרים שיהודים נאלצו לברוח מגרמניה, חלק מהילדים מספרים שגם הם ברחו עם הוריהם ממדינות המוצא שלהם. קיימת אנטישמיות מובנית במרחב דובר הערבית, והילדים בדרך כלל לא מכירים מציאות אחרת. אבל בעקבות הקשר שנוצר בין שתי הקבוצות דרך חוויית הבריחה ממדינת האם, ישנה איזושהי קרבה שנוצרת ביניהן. כשאנחנו שומעים מוזיקה יהודית, ילדים ממוצא ערבי אומרים לנו שזה נשמע כמו המוזיקה שלהם. כשהילדים חוזרים לבית הספר, הם נשאלים ממה הם נהנו במיוחד. אחד הילדים כתב: "מוזיקה יהודית היא יפה."

מוזיקה היא כמו שפת אם משותפת, וזה כמובן מדהים שאפשר לגשר על תחושת הזרות הזאת באמצעות מוזיקה. לא מעט משתתפים אומרים לנו אחר כך שערבים ויהודים קרובים יותר ומבינים אחד את השני טוב יותר ממה שחלק רוצים שנאמין.


איך מגיבים יהודים לפרויקט?

כשאני מספר לחברים יהודים על הפרויקט, אני בדרך כלל זהיר כי אני לא רוצה להעליב אף אחד. בגרמניה יש הרי כל כך הרבה מיזמי זיכרון מנקודת מבט לא-יהודית. אבל התגובות תמיד חיוביות והעיקרון שמאחוריהן הוא שכל מה שבא מהלב הוא בסופו של דבר טוב.

אני גם שמח במיוחד שהשנה הצטרפה אלינו הצ'לנית הישראלית איילה סיון לוי, בעיקר כי כך מיוצגת גם נקודת המבט היהודית. היא עברה למדינה שבה הכול קרה וראתה כיצד אנשים בגרמניה מתמודדים עם העבר. היא גם הפכה לחלק מהזיכרון בעצמה כשהיא ניגנה קטע מוזיקלי בטקס זיכרון באחד ממחנות הריכוז. כך גם הופכים כל הנוכחים לחלק מהזיכרון בעצמם, כשהם מאזינים למוזיקה וקוראים את שמם של האנשים שלזכרם נועד הטקס.


למה חשוב להשתמש בהיבטים תרבותיים כדי ליצור קשרים בין אנשים?

יש מעט מאוד גרמנים עם ניסיון אישי במגע עם יהודים ועם תרבותם. הנושא מעורר תמיד חוסר ביטחון, ולכן חשוב לנו שהמגע של אנשים עם התרבות היהודית יהיה חיובי. המקומות האמיתיים שבהם דברים קרו יוצרים קרבה למציאות של אותם האנשים. מוזיקה יכולה לעזור להחדיר את הנושאים הללו לליבם של אנשים ולהפוך אותם למשהו חוויתי שהוא מעבר לזיכרון רחוק.

לכבוד חגיגות המאה להקמת בית הכנסת עץ חיים בלייפציג, ערכנו תחרות מלחינות ומלחינים בהשתתפות סטודנטים צעירים, שחלקם הגיע מישראל, שהשתמשו במוזיקה שהולחנה בזמנו בבית הכנסת כמקור השראה. כך הם למעשו גילו את המוזיקה הזאת ולזיכרון חי של המורשת המוזיקלית הזאת.

אמנם אנו עוד רחוקים מסוף הפרויקט, אך אנחנו רואים כיצד הזרעים שזרענו נובטים אט אט, וזה כמובן משמח אותנו מאוד.
 
פרופסור ורנר שניידר הוא פיזיקאי המנהל בהתנדבות את המיזם  "בעקבות התווים" בלייפציג ואחראי על התחום "תווים יהודיים". בשנת 2020 הוא זכה בעיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית גרמניה.