הביאנלה של ונציה 2024
אדמה וחלל: הביתן הגרמני בביאנלה
הביתן הגרמני לפני הפתיחה הרשמית בביאנלה לאמנות | © picture alliance/dpa| Felix Hörhager
האמנית הישראלית יעל ברתנא והאמן ובמאי התיאטרון ארסאן מונדטאג חולקים השנה במשותף את הביתן הגרמני בוונציה. עבודותיהם השונות יוצרות מעגלים וסובבות סביב כאב, מוות, ישועה וחיים חדשים. רשמים מביקור במקום.
במקום הושקעה ללא ספק עבודה רבה. טונות של אדמה מונחים בין ארבעה עמודים, באכסדרה הלבנה כשלג של הביתן הגרמני בביאנלה. הכניסה למקום - גדושה באדמה. עוד פעם מוצגת בביתן הגרמני אסתטיקה של אתר בנייה המרוכזת בעצמה? לא, הכותרת מדברת בשפה אחרת: "Thresholds" – סיפִּים ומעברים, הם הנושא שבו מבקשת לעסוק האוצרת צ'אגלה אילק (Çağla Ilk), באמצעות החוויה בביתן.
חללית בחלל
תלולית האדמה מהווה סף בלתי עביר: היא חוסמת את הדרך אל הפנים ומאלצת את המבקרים להשתמש בכניסה הצדדית. בפנים מתגלה עולם אחר לחלוטין: האמנית הישראלית יעל ברתנא יצרה חללית אשר צפה בחלל שחור, בצורה של מודל מולקולרי, ומונעת על ידי מדחף שזורח באור מיסטי. "Light to the Nations" ("אור לגויים") הוא גם שמו של מיצב המדע הבדיוני, אשר לצד ספינת החלל הרב-דורית, המוארת מאחור באור חגיגי, כולל גם מיצבי וידיאו, כרזות ותוכניות.יעל ברתנא משחקת עם האסתטיקה הנאצית
האוצרת צ'אגלה אילק מצביעה על "האירוניה המאוד דקה" של היצירה הזו, אשר מרמזת על עברו של הביתן, "משום שהיא מוצגת במקום מאוד חשוב בביתן, החלל שבו הוצגה בשנת 1940 היצירה 'נכונות' ('Bereitschaft') של ארנו ברקר", מסבירה אילק. כדי לרענן את הזיכרון, הפסל הנאצי של ברקר מציג את הדימוי של גבר גרמאני בעל שרירים משורגים, האוחז בחרב שלופה למחצה. "כשאנו מדברים על שכתובים בהיסטוריה או על כתיבה מחדש, עלינו להגדיר מחדש את התמונות, את האיקונוגרפיות הללו. ואני מאמינה שהצלחנו לעשות משהו בנוגע לכך", אומרת אילק.חללית נוחתת ביער גרמני
יעל ברתנא משחקת עם האסתטיקה הנאצית השואפת אל הנצח, בראש ובראשונה באמצעות תרבות הגוף של הגזע העליון שעוצבה על ידי לני ריפנשטאל. בעבודת הווידיאו המתפרסת לאורך הקירות, בחלל המרכזי של הביתן הגרמני, מגיע ממרחק מקור אור – אלא שהוא נינוח ושלו יותר מ"נושא הלפיד של האומה" במשטר הנאצי.גברים ונשים בגלימות יווניות לבנות רוקדים ריקודים פולחניים במעגל, והופכים עצמם לגוף קולקטיבי רב-עוצמה. לאחר רצף ריקודים כזה בסגנון ריפנשטאל הם מופיעים לפתע עם מסכות בצורת חיות: כל הדברים החיים זורמים זה אל זה. ביער הגרמני השחור, ששת הרקדנים מתכופפים לאחור ופותחים ביניהם פתח רחב כל כך, עד שהחללית יכולה לפתע לנחות ביניהם. "הרסנו את העולם. לכן, 99 אנשים עוזבים עם החללית, ואנחנו אומרים: 'Farewell'!", אומרת צ'אגלה אילק.
שפת הגוף הנאצית, והמיסטיקה, הדיסטופיה והאוטופיה היהודית מתנגשות זו בזו ב"אור לגויים". על רקע של הווה הרסני, יעל ברתנא עוסקת בדימויים בעלי השפעה רגשית ומלאי חזון. בתוך כך, היא אינה מתעלמת מהעבר הקודר, אלא משתמשת בו עם קריצה ותוך הערכה מחדש.
להתעמת עם הביתן הגרמני
דורות של אמניות ואמנים הציגו את עבודותיהם בביתן הגרמני ובאדריכלות הנאצית שלו. העובדה שהוא עדיין עומד על תילו היא נס בפני עצמו. אמן הקונספט הנס האקה ניפץ לרסיסים את רצפת הטרוורטין עבור הביאנלה בשנת 1993, וערם את שברי האבנים אחד על גבי השני כדי ליצור "ים קֶרַח" של ההיסטוריה הגרמנית. אן אימהוף הביאה לביתן בשנת 2017 כלבי דוברמן, במסגרת יצירה שעסקה בפחד ושליטה גרמניים. מריה אייכהורן, שהציגה בביתן בביאנלה האחרונה, חשפה את החיבורים אשר ממחישים את השינוי שעבר על הביתן, מהביתן הבווארי שנבנה בשנת 1909 בסגנון הקלאסי, ל"מקדש גרמאניה" הנאציונל סוציאליסטי. ובדיוק שם, במקום שבו אייכהורן חשפה את הרצפה, מתחיל ארסאן מונדטאג.
האמן ארסאן מונדטאג (משמאל) והאמנית הישראלית יעל ברתנא בעת פתיחת הביתן הגרמני בוונציה | picture alliance/dpa | Felix Hörhager
המיצב הדיסטופי של ארסאן מונדטאג
האמן ובמאי התיאטרון ארסאן מונדטאג, המתגורר בברלין, מציג בביתן יחד עם יעל ברתנא. את החור ברצפת הביתן, שאותו חפרה אייכהורן בביאנלה האחרונה, מונדטאג מילא מחדש וסגר באמצעות – כך במילותיו של האמן – "אדמה מביתם של סביי". כפי שמצהיר מונדטאג, גם 40 טון האדמה אשר חוסמים את הכניסה הראשית "מעורבבים עם אדמה מאנטוליה, גם כן מביתם של סביי. זה הסיפור". אל מול חזון המדע הבדיוני של יעל ברתנא, שנמצא הרחק מאיתנו, תרומתו של מונדטאג לביתן היא דיסטופית באופן המושרש בקרקע.מונדטאג מספר כי על גבי רצפת השיש של הביתן הוא הניח רצפת פרקט שנלקחה מתיאטרון שפעל בגרמניה המזרחית, ועליה בנה מבנה בן שלוש קומות בצורה טיפה, שאותו כיסה באדמה. "בקומת הקרקע יש חדר המשמש כסדנה, בקומה האמצעית יש דירה נטושה, מאובקת והרוסה לגמרי, שבה מתגוררות רוחות הרפאים של החיים הללו", אומר מונדטאג. "ניתן לראות פרגמנטים של החיים האלה כמו השתקפות". ובקומה העליונה יש חדר נוסף עם פרקט מהתיאטרון המזרח גרמני, שבו מתקיימת הלוויה.
הסב, קורבן האסבסט
ארסאן מונדטאג מספר את סיפורו של סבו, חסן אייגון, שהגיע לגרמניה כפועל טורקי ומת מסרטן עוד לפני שיצא לגמלאות. במשך שנים רבות הוא עבד עבור "אטרניט", מפעל לאסבסט בברלין. "זה הסיפור שלנו, זה הסיפור של מיליוני אנשים שנודדים בעולם ממקום אחד לשני, רק כדי לעבוד, רק כדי להישאר בחיים", אומר מונדטאג. "לכן אני חושב שהשם של היצירה מתאים ביותר: 'אנדרטה לבן אנוש בלתי ידוע' ('A monument to an unknown human')".הסיפור הזה מתרחש בקומה האמצעית של בית האדמה החום, שהאבק הממלא אותו מקשה על הנשימה. במקום הזה, חמישה שחקנים נעים ברחבי החדר כמו פסלים. הם חוגגים, הם אוכלים, הם צופים בטלוויזיה והם מתים. מעין יקום תיאטרלי בתוך יקום של תערוכה.
"המקום גם מריח לחלוטין כמו ריח של עבודה וזפת, משום שלרצפת העץ הזו יש ריח משל עצמה. זה מריח כמו פיר של רכבת תחתית. כל מי שנכנס פנימה מדבר על היובש בידיים ועל קשיים בדרכי הנשימה", מספר מונדטאג. הוא מוסיף כי היה לו מאוד חשוב שהצופים יעברו גם חוויה גופנית: "לא מדובר רק בצפייה, אלא בהתנסות של כל החושים. במידה מסוימת, העובדה שמדובר בביוגרפיה של אדם, אך גם של כל האנשים הלא מוכרים, באה לידי ביטוי בגוף".
טיול אל לה צ'רטוסה
מי שמחפש חוויות נוספות של סיפים ומעברים, יכול למצוא אותן באי הקטן והבלתי מיושב ברובו לה צ'רטוסה (La Certosa), שאליו התרחב השנה הביתן הגרמני. "נדידה היא גם מעשה של הקשבה", אומר הסופר והמדען הניגרי לואיס צ'ודה-סוקאי (Louis Chude-Sokei). קולו נשמע ברמקול שנמצא על המעקה אשר מוביל אל הרציף.האוצרת צ'אגלה אילק יצרה כאן, יחד עם כמה אמניות ואמני סאונד, מקום של הקשבה. "זה בית ספר להקשבה: למשל, כשמאזינים לטרטור הבוקע מתוך מה שנקרא 'השדה', שאותו יצר רוברט ליפוק. בתוך הסאונד הזה, התהודה העוצמתית בביתן הגרמני מתמזגת עם רעש המנועים של סירות האוטובוס", אומרת אילק. עבודתו של מיכאל אקסטלר " Scattered by the Trees", חוקרת באיזה אופן עצים ויערות הופכים למרחבים של תהודת צלילים. ויצירתה של ניקול ל'הולייר (Nicole L’Huillier) מבקשת ליצור "תרגיל באחווה פוליפונית": היא התקינה על האי מערכת של משדר-מקלט, שיוצרת הדהוד סוחף למרחוק.
הד דומה יוצרות גם התמונות בביתן: הן מרגשות, עוצמתיות ועדינות בעת ובעונה אחת, מלאות בכאב ובאושר. אושר אמנותי גם כן.