זיכרון
אלף נשיקות, אבא

כדי להגן עליו מפני הנאצים, שלח אותו אביו בשנת 1939 במסגרת ה"קינדרטרנספורט" אל מחוץ למדינה. מה שנותר להנרי פונר מאביו הן הגלויות שכתב לו לאחר פרידתם. הגלויות האלו הפכו כעת לספר. 

חדר אורחים בירושלים. הנרי פונר בן ה-82, אדם מאיר פנים, גבוה ורזה, מתיישב בכיסא עם משענת גבוהה. מאחוריו, על השולחן שליד החלון מונח עותק מספרו: "גלויות לילדי הקטן: סיפור מהקינדרטרנספורט". "כאשר אנשים אחרים אומרים או כותבים לי שמאוד ריגש אותם לקרוא את הגלויות שכתב לי אבי, אני עדיין קצת מופתע", הוא אומר. "העובדה שזה מרגש אותי, זה דבר נורמלי. אבל גם אחרים?" הוא באמת מתפלא.

במשך שנים רבות העדיף פונר שלא לדבר על עברו. ועל מה שהספר הזה מציג, באותיות דפוס, במשפטים קצרים בכתב יד, אשר היו חייבים תמיד להתאים למידותיה של גלויה: על האהבה של אביו, ועל חששו ההולך וגובר שבנו ישכח אותו, לאחר ששלח אותו במסגרת ה"קינדרטרנספורט" אל מחוץ למדינה, כדי להגן עליו מפני הנאצים.

לאחר ההלם של ליל הבדולח בשנת 1938, ארגונים יהודיים העבירו במסגרת היוזמה הזו 10,000 צעירים וצעירות לבריטניה, באמצעות רכבות ומעבורות. הילדים הללו הורשו להתגורר שם במעונות ואצל משפחות מארחות.

הנרי פונר אינו יודע בוודאות מהו התאריך המדויק בשנת 1939 אשר הכתיב את גורלו עד עצם היום הזה. ככל הנראה, היה זה ה-1 בפברואר. עד אותו יום, שמו היה היינץ ליכטוויץ. הוא היה בן שש, בנו היחיד של מקס ליכטוויץ, עורך דין יהודי אלמן מברלין. אמו מתה שנתיים קודם לכן. "שנים לאחר מכן נאמר לי שהיא למעשה התאבדה בשל המצב הפוליטי", אומר פונר, "אך עד היום אינני יודע זאת בוודאות". 

הוא נושם בכבדות. במשך מספר שניות הנרי פונר אינו אומר דבר. 

ברשותו היו רק מזוודה אחת ותיק קטן, שבו היו מסמכי הנסיעה – הוא, כמו שאר הילדים שהיו עמו באותו בוקר בתחילת פברואר, לא הורשה לקחת איתו מטען גדול יותר לנסיעה הארוכה ביותר שחווה עד אז בחייו. יעד הנסיעה היה זוג יהודי חשוך ילדים, שאותו מעולם לא פגש לפני כן: מוריס וויניפרד פונר, אשר התגוררו בעיר סוונסי שבדרום ויילס.

מר פונר, מהן מילות הפרידה שאמר לך אביך בתחנת הרכבת בברלין? "אינני זוכר". פונר מדבר לפתע בקול שקט יותר. האם היית מעוניין לזכור? הוא נושם בכבדות. "אני מעדיף שלא לחפור יותר מדי לעומק בתוכי". במשך מספר שניות הוא אינו אומר דבר. כאשר הרכבת יצאה לדרכה כשבנו בתוכה, אביו של פונר נותר שרוי באי-וודאות: האם גם הוא יורשה בקרוב להגר למקום אחר? האם הוא יזכה בעתיד לשוב ולפגוש את בנו? הדבר היחיד שעוד היה אפשרי עבור מקס ליכטוויץ באותו זמן היה: לכתוב. 

"עבור אבי זה היה בוודאי הלם". 

ב-3 בפברואר, כאשר בנו הגיע זה עתה לבריטניה, הוא כבר שלח לו את הגלויה הראשונה, אשר הייתה ממוענת ל"מר היינץ ליכטוויץ": "הייני היקר, קיבלתי את המברק מלונדון, ואני שמח לשמוע שהגעת בריא ושלם לדודה ויני. איך הייתה הנסיעה? דרישת שלום מסבתא, נופי, דוד לולו, דודה יורדן ואלף נשיקות מאבא". מעתה ואילך הוא שלח ל"היינץ" שלו גלויה כמעט כל יומיים. הזוג פונר שלחו לבית הספר את "הנרי" שלהם, כפי שקראו לו כעת בוויילס, כדי שילמד אנגלית.

כארבעה חודשים מאוחר יותר, באמצע יוני, חגג הנרי פונר את יום הולדתו השביעי. יום ההולדת הראשון שלו ללא אביו. מספר ימים קודם כן, הוא התבשר שאביו עתיד להתקשר אליו. קצת לפני השעה שבע בערב עמד פונר בקומת הכניסה של הבית והמתין. ואז צלצל הטלפון. כאשר פונר הצמיד את אוזנו לשפופרת, הוא זיהה אמנם את הקול, אך לא הבין אף מילה. "שכחתי לחלוטין את הגרמנית שלי. עבורי זה היה באותו רגע רק מתסכל, בגלל שלא הבנתי כלום. בשלב מסוים פשוט העברתי את השפופרת למישהו אחר. אבל עבור אבי זה היה בוודאי הלם עצום".

מאותו יום, שלח מקס ליכטוויץ גלויות באנגלית. הגלויה האחרונה הגיעה להנרי פונר ב-31 באוגוסט 1939: "הנרי הקטן והאהוב שלי! אבא קיבל את המברק מדוד מוריס, אך לא הגיע שום מכתב מאז ה-14 באוגוסט. אני שמח שאתה בריא ומאושר. אני מקווה שלא תפרוץ מלחמה, אך אם בכל זאת תפרוץ, הלוואי שהאל יברך אותך ואת הדוד והדודה. דרישת שלום חמה לדוד ולדודה, ונשיקות רבות, אבא". המלחמה פרצה. יום אחד לאחר מכן, ב-1 בספטמבר, גרמניה פלשה לפולין, וב-3 בספטמבר הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה. "העובדה שכעת לא הגיעו יותר גלויות באופן סדיר לא הדאיגה אותי", מספר פונר. "בשל המלחמה היו לכך הרבה סיבות אפשריות". 

"הבנתי: אבי כנראה מת". 

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-18 באוגוסט 1942, הגיע סוף סוף מכתב מהצלב האדום בגרמניה, ובו הודעה קצרה: "הנרי היקר, אני שמח לשמוע על בריאותך הטובה ועל התקדמותך. הישאר בריא! גורלנו לוט בערפל. אנא כתוב לעתים קרובות יותר! נשיקות רבות, אבא". שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-9 בדצמבר 1942, גורש מקס ליכטוויץ לאושוויץ, ונרצח שבוע לאחר מכן. הנרי פונר לא ידע על כך דבר.

כאשר הסתיימה המלחמה, הגיעה הידיעה שאחד מדודיו וסבתו שרדו את מחנות הריכוז, אך הוא לא שמע דבר על מה שעלה בגורלו של אביו. ואז הוא הבין: "אבי כנראה מת. אינני זוכר מי בישר לי זאת בסופו של דבר. אולי היו אלה הזוג פונר".  

הנרי פונר הכיר את רעייתו ג'ודי בישראל: במהלך נסיעה ברכבת 

שש שנים חלפו, ואז רצה הנרי פונר לדעת יותר. מסבתו. היא כתבה לו במכתב, שהמתינה זמן רב לכך שישאל אותה, ותיארה מה קרה לאביו, כיצד נעצר, ושבפעם האחרונה ראתה אותו רק מרחוק, לפני שהובא למחנה ריכוז.

פונר לא רצה יותר לחזור לגרמניה. עד היום הוא לא מדבר גרמנית. הוא למד באנגליה כימיה, והכיר את רעייתו ג'ודי בשנת 1958, בביקורו הראשון בישראל: ברכבת במהלך הנסיעה מתל-אביב לירושלים. "היא הייתה האישה היפה שהחזיקה ספר של קיפלינג. ואז ידעתי שכנראה אוכל לדבר איתה באנגלית שוטפת". בינתיים התיישבה ג'ודי בכיסא לצדו. הוא מתבונן בה. "והוא היה הגבר הגדול והיפה הזה", היא אומרת. "לאחר שיצאתי מהרכבת, הלכתי ממש לאט". 

"במשך 20 שנה לא הייתי מסוגל לגעת יותר במכתב הזה"

בשנת 1961 קיבל פונר במפתיע מכתב נוסף, ששלח לו בן-דוד של אביו. מכתב פרידה מאביו, שאותו כתב בנובמבר 1941 לקרובי משפחתו, ושממנו עולה כי באותה נקודת זמן הייתה לאביו של פונר תקווה מועטה בלבד – עבור עצמו, ועבור הסיכוי לראות שוב את בנו. "אני מאמין שהייני שלי נמצא בידיים טובות, ושהזוג פונר ידאגו לו לא פחות טוב מהאופן שבו הורים היו עושים זאת. כמו כן, מסור להם, אם תגיע לשם אי פעם, את הכרת התודה העמוקה שלי על כך שאפשרו לבני להימלט מהגורל אשר מצפה לי (...) ביום מן הימים אנא מסור לו, שמסרתי אותו רק מתוך אהבה עמוקה ודאגה לעתידו, ומצד שני התייסרתי מגעגועים אליו יום אחר יום, ושחיי יאבדו כל משמעות אם תאבד התקווה שאראה אותו שוב ביום מן הימים".

במשך יותר מ-20 שנה לא נגע יותר פונר במכתב הזה. "רציתי להימנע מהזיכרון הזה. הייתה לי כעת משפחה, והייתי חייב לדאוג לעתידנו". בשנת 1968 עלה פונר לישראל. "ג'ודי ואני רצינו שילדינו יגדלו כיהודים", הוא אומר, "במקום שבו זה דבר נורמלי לחלוטין". לאירועים משפחתיים בביתם שבירושלים מגיעים בקביעות שלושה ילדים ושמונה נכדים.  

"אולי הייתי צריך לבקר באושוויץ לפחות פעם אחת" 

"בקרב ילדי הקינדרטרנספורט קיימת התופעה, שהם חשים כעס על הוריהם, משום שהם מסרו אותם, משום שעד היום הם חשים לא רצויים. הדבר הזה זר לי לחלוטין", אומר פונר. "מעולם לא היה לי ספק בכך שאבי אוהב אותי. אם הוא לא היה שולח אותי, לא הייתי נשאר בחיים. ולנצח אהיה אסיר תודה לזוג פונר".

אחת מהנכדות של פונר חזרה מנסיעה לפני כמה חודשים. היא ביקרה באושוויץ יחד עם בני נוער אחרים מישראל. "ביקשתי ממנה לומר שם קדיש, התפילה היהודית שלנו לזכר המתים", אומר פונר, "למען אבי". הוא עצמו לא ביקר עד היום באושוויץ.

"אולי הייתי צריך לנסוע לשם לפחות פעם אחת", הוא אומר, "אך אני מאמין שלא הייתי יכול לעמוד בזה".

במשך מספר שניות הוא אינו אומר דבר.