ראיון עם רועי כנען
האמנות, אדוני, האמנות!

מכון גתה בירושלים מציג תערוכת איורים מתוך ספריו של א.ת.א הופמן שיצאו לאור בעברית בהוצאת אפרוח. האיורים המלווים את תרגומיו המפעימים של רועי כנען מהווים נדבך נוסף במסורת ארוכת שנים, שראשיתה עוד במאה ה-19, של איורים לספריו של הופמן – עדות לעושרם הוויזואלי של הספרים הללו. באיורים של נטלי קוליקובה ("צאכס הקטן, הנקרא צינובר"), מרים וילנר ("מייסטר פרעוש) ונקודא זינגר ("שיקויי השטן") אפשר למצוא התייחסויות מרתקות למסורת האיורית הזו, לצד כיוונים חדשים הלקוחים למשל מהתיאטרון ומהקומיקס.

מאת בשמת חזן

ספר לי על הופמן, מי הוא ומה משך אותך בכתיבה שלו.

אולי הדרך הכי טובה לענות על השאלה היא בציטוט מהספר הנהדר "שורשי הרומנטיקה", של ישעיה ברלין (בתרגום עתליה זילבר). ברלין שואל את עצמו מי היו היוצרים הרומנטיקנים ועונה: "הם היו קבוצת אנשים לא ארציים ביותר. הם היו עניים, הם היו ביישנים, הם היו תולעי ספרים, הם היו מגושמים מאוד בחברה. בקלות אפשר היה להשפיל אותם, הם נאלצו לשמש מורים פרטיים לאנשים גדולים, מלאים היו תמיד עלבון ודיכוי. ברור שהם היו מוגבלים ומצומצמים בעולמם."

התיאור הזה נכון מאוד להופמן. אבל צריך להוסיף שהוא גם מלא הומור ודמיון. העולם שהוא חווה רצוף תנועה וכפילות, "דואליות כרונית", כמו בציטוט המפורסם שלו. וזו כפילות מרתקת כי אצל הופמן הדברים אינם מאבדים מעצמם כשהם נכפלים. ב"חייו ומחשבותיו של החתול מור", הספר שלו שאני הכי אוהב, מור הוא משורר ופילוסוף ובאופן כללי מאוד משכיל – אבל כל הזמן הוא נשאר חתול לכל דבר, עם כל הדברים שאנחנו מזהים בחתולים, הפינוק והנמנום והאגוצנטריות. וצריך לחזור ולהזכיר את ההומור של הופמן, כי מרבית הספרות הרומנטית של תקופתו מחוסרת הומור לחלוטין, בעוד שאצל הופמן המפגש של העולם המיתי-אגדי עם המציאות העירונית המפוכחת נורא מצחיק.

מה מאפיין אותך כמתרגם?

האיטיות. אני עובד נורא לאט.

האיורים המוצגים בתערוכה נוצרו עבור התרגומים. זה נדיר לראות איורים לספרות מבוגרים. ספר על האיורים ועל מקומם בספרים.

אני מאוד אוהב איורים ותמיד מציק לי שהם נתפסים כעניין לילדים בלבד. כשיש כבר איורים בספרות מבוגרים, הם מופשטים. פרסום התרגומים אפשר לי לתקן משהו בעניין הזה. ומכיוון שהיה מדובר בהופמן יכולתי להתלות באילנות גבוהים – יש מסורת איורית בספרים שלו שהולכת עד המאה ה-19, אפשר לומר, עד הופמן עצמו. הוא היה צייר חובב והתווה, למשל, את איורי הכריכה של "מייסטר פרעוש". במאה ה-20 מוצאים מאיירים מרתקים לספרים שלו, בעיקר בגרמניה וברוסיה ולאחרונה גם בארץ – מלבד הפרויקט שלי, יצא רק השנה "מפצח האגוזים" בהוצאת קדימה עם איורים של סרגי גברילוב.

ברור שהשגשוג הזה של ספרים מאוירים אצל הופמן קשור לדמיון השופע שלו – צריך להיות מרתק לאייר עדשה שרואים בה את המחשבות, יד שבוקעת מהרצפה, רב-מג שנוגע בספר במטה הקסמים שלו ושורה ארוכה של שדים ורוחות בוקעת ממנו (אגב, סצנה שהיא מטפורה לאיור). יש אצלו המון דברים לאייר אבל גם חופש איך לאייר אותם. החופש הזה אפשר למרים וילנר לשלב באיורים של "מייסטר פרעוש" מוטיבים מעולם הפאנק ולנקודא זינגר לשתול מריונטות באיורים של "שיקויי השטן".

במקביל, הקשר הזה בין איורים להופמן הוא לא חד-כיווני: הופמן מרבה לעסוק באמנות ובדמות האמן, הגיבור שלו הוא לרוב גבר צעיר, אמן – מוזיקאי, צייר או משורר – שמחפש את דרכו, שמתאהב ונאבק על אהובתו. ויש אצלו גם לא מעט עיסוק תיאורטי באמנות. ב"החתול מור", למשל, יש דיון ארוך (וקצת משמים, לצערי) בשאלה איך צריך להציג בימינו את הניסים והנפלאות שחוללו הקדושים בימי קדם, האם לתאר אותם כדמות בשר ודם או כדמויות מן האגדה – וכן הלאה. אני חושב שהשיח המטא-פואטי הזה יושב איפשהו אצל הציירים, כשהם באים לאייר את הופמן.

מה אפיין את תהליכי העבודה שלך כמתרגם מול המאיירים?

לכל המאיירים נתתי יד חופשית לאייר כהבנתם. בעצם, את כל החופש שנגזל ממני כמתרגם. הם קראו את הספר, בתרגום לעברית או לרוסית, והחליטו על דעת עצמם איזה סצנות לאייר ואיך. המגבלה היחידה, אולי, הייתה על כמות האיורים – בד"כ הסכמנו על איור לפרק.

מדוע החלטת להוציא את הספרים בהוצאה עצמית?

אני מאוד אוהב לתרגם, אבל שונא לשווק את העבודה שלי ואני פוחד מביקורת. אז החלטתי בשלב די מוקדם שזו לא תהיה יוזמה כלכלית, אלא משהו שאני עושה בשביל עצמי, מתחת לרדאר. כשעבדתי על התרגום הראשון, "צאכס הקטן המכונה צינובר", חשבתי שכשאסיים אחלק אותו לחברים ומכרים וכל מי שירצה – וכך עשיתי ועד עכשיו זה היה, פחות יותר, המודל הכלכלי שלי. הוא אפשר לי לשמור על עצמאות ולבחור איזה ספרים אני רוצה לתרגם וכמובן – לשלב את האיורים. אני לא בטוח שהוצאה "אמיתית", מסחרית, הייתה לוקחת דבר כזה על עצמה. המחיר של ההוצאה העצמית, חוץ מהעניין הכלכלי, היה שהספרים יקראו רק ע"י מתי מעט – והשלמתי עם זה. אני מקווה שעם הזמן הם יגיעו לאן שהם צריכים להגיע. באשר לאיכות ההוצאה, השתכללתי קצת עם הזמן. אני רוצה להזכיר כאן את ד"ר מירי כהן-אחדות, שערכה לשונית את כל הספרים מהשני ואילך. אפשר לומר שהיא גאלה את הפרויקט מתחביביותו.

כמתרגם של הופמן, אתה לא רק מתרגם מילולית וספרותית אלא גם מתווך עולם תרבותי שלם…

אני חושב שכל מתרגם עומד בפני הצורך הזה, אלא שבמקרה שלי העולם שאני מתווך הוא די מרוחק בזמן ובמרחב והגישור מחייב הרבה מנגנונים מתווכים. אחד מהם הוא הערות השוליים – נושא שהעסיק אותי כשתרגמתי את "החתול מור" עד כדי כך שכתבתי עליו מסה קצרה לכתב העת "נקודתיים". אפשר לומר שהערות השוליים ממפות את הפערים בין העולם שלנו לעולם של הופמן, שבעצם הן מעין מסכת מוות שמציגה את הפערים הללו בפוזיטיב. לפעמים אני מגזים בהערות, כי אני חוקר הרבה כשאני מתרגם ולפעמים מוצא דברים מרתקים שאני להוט מאוד לשתף בהם את הקוראים – ושוכח אגב כך שכל תוספת כזו פוגעת קצת במרקם הקריאה, שוברת קצת את הקסם.

 איך אתה רואה את הקשר בין התרבות הישראלית העכשווית לתרבות הגרמנית אותה כותב הופמן? איך הוא רלבנטי לקורא הישראלי ב2021 בעיניך?

הופמן תמיד רלבנטי: למשל, כשהוא מתאר צעיר מבולבל שלא יודע איפה לקבור את עצמו כשהבחורה שבה הוא מאוהב צוחקת עליו; זה תמיד רלבנטי. אבל הופמן רלבנטי גם בפרודיות שלו על תקופתו, על הנסיכים המטומטמים או הסטודנטים הפרועים, שאפשר בקלות למצוא להן מקבילות עכשוויות, אם רוצים. וגם כשאני לא רואה איתו עין בעין, למשל, בביקורת הקטלנית שלו על המדע והנאורות, אני מבין מאיפה הוא בא. והרי קולות כאלה עדיין קיימים, גם אחרי מאתיים שנה.
ועוד יותר מהדברים האלה, מהפרודיות שמתייחסות במובהק להווה ההופמני, לוז הכתיבה של הופמן חוזר שוב ושוב ליסודות ארכיטיפיים – ולכן משהו ביסודו תמיד נשאר רלבנטי. "מייסטר פרעוש", למשל, מתרחש בפרנקפורט, פחות או יותר בתקופה שבה נכתב, כלומר בתחילת המאה ה-19. אבל כל הדמויות בסיפור מגלות באיזשהו שלב שכולן מילאו תפקיד באירוע מחריד שהתרחש אי-אז, בעבר מיתי ובמקום מיתי – סיפור נורא על חטיפה ורצח של אישה צעירה. כשעבדתי על הספר שידרו את העונה החדשה והמרתקת של "טווין פיקס" ודי נחרדתי לגלות כמה דמיון יש בין היצירות, לא רק בתמה העלילתית אלא גם בטכניקה הסיפורית, בניסיון להתבונן באותו סיפור מכמה נקודות ראות ולחזור לעבר ולשנות אותו רק כדי לראות אותו חוזר על עצמו בהווה.