רומן גרפי
חיים נוספים לקורבנות

נערה יהודייה שנרצחה בשואה ממשיכה לחיות ברומן הגרפי – צעירים כותבים את המשך סיפור חייה. ריאיון עם אביטל גרשטטר, החזנית של הקהילה היהודית בברלין ויזמית המיזם "נקרא בקול בשמותיכן" (We will call out your name)   

הגברת גרשטטר, אילו אמה של דודתך רוז'יקה הייתה עוד בחיים – היכן היא הייתה ברגע זה, מה היא הייתה עושה?

המיזם דן בדיוק בשאלות אלו, שאלות שאני מרבה לשאול: מה היה קורה עם האנשים הללו שלא זכו לשרוד את השואה? או: כיצד היו נראים חייהם אילו לא הייתה שואה? אילו הייתי עונה כעת על שאלות אלו בקשר לרוז'יקה, הייתי מן הסתם מקדימה את המאוחר. היכן הייתה יכולה להיות היום אותה נערה שנרצחה באושוויץ בגיל שבע – זו שאלה שטרם חשבו עליה. 

את מפתחת כרגע את הסיפור לרומן גרפי ומזמינה צעירים להשפיע על הסיפור עצמו. את עצמך מופיע גם כן בסיפור.

כמתווכת מן ההווה, כאדם חי, עולה בידי ליצור קשר ישיר. באופן סמלי אומר כי דמויות כמו רוז'יקה וחברתה צועדות לקראתי על גשר. אני אוחזת בידיהן ומראה להן כיצד אני חיה בימים אלו. הן מצדן מספרות לי על נסיבות חייהן באותם זמנים. אני פוסעת איתן דרך אותם הזמנים ותוך כדי כך הן ממשיכות להתפתח, כותבות את מבחני הבגרות ורוכשות מקצוע.

כאשר אנו חושבים על התמודדות עולים במוחנו דיווחים של עדים או גילוי של עובדות היסטוריות. את עושה משהו שהוא שונה בתכלית השינוי – את עובדת עם הבדיון. מדוע?

הרעיון ל"נקרא בקול בשמותיכן" עלה כאשר שמעתי נאום שנשא בברלין שמעון פרס, הנשיא לשעבר של מדינת ישראל. הוא שאל את השאלה למה היו קורבנות השואה מצפים מאיתנו היום. תשובתו הייתה שנמשיך לספר את סיפוריהם. זה נראה לי הגיוני ביותר. קולותיהם של אלה ששרדו את השואה ויכולים לספר עליה ממקור ראשון הולכים ומתמעטים. אנו זקוקים לגישה חדשה כדי לדאוג להזדהות רבה יותר. נראה לי חשוב שדווקא צעירים יעסקו בביוגרפיות של הקורבנות. רק כך הם יוכלו להתקרב באמת ובתמים לדמויות השונות במקום להביט בהן מרחוק.   

"ליצור תרבות זיכרון חדשה"

האם אפשר להבין את הגישה שלך כניסיון לשבור את אופני הזיכרון "המסורתיים"?

כן, בהחלט. אני מעוניינת ליצור תרבות זיכרון חדשה. אני רוצה שצעירים יכבדו את הקורבנות לא רק בדרך הרגילה והנדושה כפי שזה קורה לרוב אלא שירשו לעצמם לחשוב יותר לעומק. כיום מדובר בחברה גרמנית חדשה, בדורות שאין להם עוד קשר ישיר לשואה. עם זאת לעולם אסור להם לשכוח את אשר ארע, אסור להם לשכוח את האנשים שנרצחו. ברגע שאין מדברים עליהם עוד הם באמת מתים. חשוב וטוב לקרוא את שמותיהם פעם בשנה, אך ההתמודדות עם רצח העם עצמו חשובה בעיניי פי כמה. ההלם האמיתי מתרחש כאשר אני מזדהה עם אדם קיים.   

זהו הלם כפי שאת מציינת, אך האם אפשרות זו של "להמשיך לחיות" אינה טומנת בחובה גם נחמה כלשהי?

בהחלט. מנחם לדעת שזכרם של אנשים אלו אינו שוקע בתהום הנשייה, ששמם שוב נשמע, שאנו מדברים עליהם אף על פי שהם אינם חיים בקרבנו היום זה זמן רב. רק כך הם יכולים להמשיך לחיות – אגב זוהי מחשבה יהודית מובהקת. 

"להעניק לדמויות פנים"

אפשר היה ליישם את הרעיון שלך גם כרומן לבני נוער. מדוע בחרת ברומן גרפי דווקא?

היה לי חשוב להעניק פנים לדמויות כדי שהדור הצעיר יוכל לתפוס אותן באמצעות כל החושים. כאשר אני כותבת על דמויות אלו ומאפיינת אותן באמצעות מילים בלבד אין זה מספיק. המבנה החדש והמודרני של הרומן הגרפי נראה לי מתאים יותר. רומנים גרפיים רבים עוסקים בנושאים רציניים ביותר באופן קליל יותר אך בה בעת גם מחייב. מדיום זה מתאים לעידן האינטרנט העכשווי שבו המציאות משתנה במהירות מדהימה.   

אני מספרת את סיפורה של רוז'יקה עם הסופר ועם המאייר עד נקודה מסוימת. יש להציג את נקודת הפתיחה, את הבסיס לסיפור, ומכאן בני הנוער יכולים להמשיך. הם מתבקשים לטוות את סיפורה של הנערה ואת סיפורן של הדמויות האחרות. אנו מאמצים כמה מרעיונותיהם וכותבים אותם ברומן הגרפי. גם נושאים אקטואליים וסיפורים מן ההווה יכולים לזרום אל הרומן.

האם בסופו של התהליך הכוונה היא שיהיה פרסום משותף?

מדובר עבורי במיזם שהולך ונמשך – אין לנו כוונה ליצור "מוצר סופי" אחד אלא נובלה שמתפתחת ומשתנה ללא הרף. על הנובלה להזכיר לנו את הקורבנות שוב ושוב מבלי לאבד את הקשר להווה.