ראיון עם מקסימיליאן נורץ צלם בפעולה במחתרת העירונית

'עם המצלמה ביד אני אמיץ ללא חת', אומר הצלם בן ה-27 מקסימיליאן נורץ שהקדיש את עצמו בראש ובראשונה לצילום של חיי הרחוב. בשיטוטיו ברחבי הערים הגדולות בעולם הוא מחפש את הקשר עם האנשים שחיים מרצונם או מתוך כורח בשולי החברה. סיורו האחרון הוביל אותו לערי המטרופולין ברלין ותל אביב, שבהן הוא פגש בין היתר פליטים, פנקיסטים, אנשים העוסקים בתעשיית המין ואמנים. 

המפגשים הללו תועדו על ידו בכ-50 תצלומי סטילס שיוצגו במסגרת 'ימי ברלין' בסינמטק של תל אביב בתאריכים 10.10.2013 עד 16.11.2013.

מקסימיליאן נורץ, באילו תנאים בדיוק נוצרו הדיוקנאות שלך?

נורץ: את התמונות מברלין צילמתי בשנים 2010 ו-2011, ואת ההתרשמויות מתל אביב רק באפריל שנה זו. לא תכננתי מראש אף אחת מסדרות הצילומים, פשוט הסתובבתי ברחובות והמפגשים השונים עוררו אצלי את ההשראה למוטיבים שלי. תשומת הלב העיקרית שלי הופנתה להבנת הוויית החיים של אנשים שמתנהלים בסביבה שונה בתכלית מהסביבה שלי – הצילומים נוצרו תוך כדי כך רק כליטוש אחרון בסופו של כל שלב היכרות אינטנסיבי. התערוכה היא אפוא יותר תיעוד של שני מסעות תגליות והיא נועדה לגרום גם לאנשים אחרים חמלה כלפי גורלם של האנשים המתועדים בצילומים.

רבות מהדמויות המתועדות בצילומים חיות בתנאים מפוקפקים או מופלות לרעה. האם הנכונות שלהן להצטלם הייתה זהה בשתי הערים או שחווית התנסויות שונות?

תחילה עלי לומר שבברלין היה לי משמעותית יותר קשה בכלל למצוא שחקנים ראשיים. מאז המהפך קיים שם חלל מרחבי ורעיוני רב להתפתחות, ועקב כך ניתן גם לחוש בהשפעות של שיקום השכונות – רבעים מסוימים של העיר נתונים בתהליך מתמיד, שום דבר אינו קבוע. בתל אביב יש אמנם פחות מקומות של חיים בתת-תרבות, אך אלה לא מתחלפים באופן תדיר והם נגישים יותר. אם לדוגמא, נוסעים לתחנת האוטובוסים הישנה בדרום העיר, מקום המפגש הידוע ביותר של אנשים בשולי החברה, היכן שמכורים לסמים מזריקים לעצמם בפרהסיה – בברלין זה בלתי אפשרי אפילו ברחוב קורפירסטן! פעילות 'בלתי רצויה' נאכפת בבירת גרמניה בקשיחות רבה ולכן היא לעתים קרובות מוסתרת באופן מתוחכם.

אך גם באשר לגישה של הפרט בהקשר לדימוי האישי, ברלין היא במידה רבה שדה הפעולה הקשה יותר לצילום. בשעה שבברלין חלק מהנשאלים השיב על פנייתי בצורה בוטה, רבים מהתל אביבים ממש נהנו לעמוד בפני המצלמה.

מה הסיבה לכך?

אני חושב שהישראלים רגילים לנוכחות של צלמים סביבם, בסופו של דבר צפיפות העיתונאים בארץ היא מן הגבוהות בעולם. דרך אגב, יש לכך גם חסרונות, מאחר שהשוהים הבלתי חוקיים חוששים בכל מקום מעיתונות עוינת, הם לעתים הופכים אלימים ברגע שהם רואים מצלמה. בנוסף לכך אני משער שבמטרופולין עם טיילת שטופת שמש ההתייחסות לגוף שנהנה להציג את עצמו בין כה וכה שונה. שם מעדיפים האנשים לרוץ בחצי גוף עליון עירום או להציג עצמם בביקיני זעיר במקום להתעטף במעיל חורף.

אלו הבחנות נוספו לך במהלך שיטוטיך?

תל אביב היא עבורי ברלין הקטנה אך ההדורה יותר. מרכזי העיר דומים למדי מבחינת המרקם, אך תל אביב נראית בעיניי דחוסה וצפופה יותר. כאשר הולכים למשל לאורכו של רחוב אלנבי, חוצים תוך זמן קצר מרחבים שונים לגמרי: מתחילים בחוף הים באווירה של חופש, חולפים על פניו של השוק העירוני המסורתי, לאחר מכן חוצים את שדרות רוטשילד ההדורות כדי לנחות בסופו של דבר בשכונה ההיפית פלורנטין. בברלין הרבעים השונים של העיר ככלל הומוגניים יותר. גם בלט בעיני שרוב התושבים, ללא קשר למצבם הכלכלי, מזדהים באופן בולט עם כל אחת מהערים. הן הברלינאים והן התל אביבים דיברו תמיד על עירם 'כעיר המעוררת שבעולם' וסיפרו עד כמה הם נהנים לחיות בה. אולם עקרונית הפרויקט שלי עסק פחות בתיאור ההקבלות וההבדלים בין שתי ערי המטרופולין אלא יותר בתיאור המגוון החברתי בערים מודרניות גדולות.

לשם כך יכולת גם פשוט להשוות בין ברלין וברצלונה.

ללא כל ספק יש תופעות אופייניות שזהות לכל הערים הגדולות. זונות, חסרי בית ונתמכי סעד ערירים יכולתי להכיר גם בניו יורק או בברצלונה. אבל את ברלין ותל אביב מאחדת מעבר לכך גם הנטייה לתרבות אלטרנטיבית, להתנסויות ולאי ההתאמה. בשעה שהמבורג נוטה יותר לבורגנות, ברלין מגדירה את עצמה באמצעות האוונגרד האמנותי והפוליטי שלה. ירושלים, העיר השמרנית בעלת ההיסטוריה, היא כנראה הניגוד הלאומי לתל אביב החילונית.

אלו יצירות תרבותיות יוצרת חברה פתוחה כזו?

באווירה סובלנית נוצר לדוגמה מרחב לסצנה תוססת בשולי מה שמכונה החברה ההטרוגנית הרגילה. בשעה שתל אביב היא באופן טבעי מקום המפגש של מיעוטים מיניים מכל רחבי המזרח התיכון, הופכת גם ברלין למרכז האירופי של החברה ההומו-לסבית. עבורי כצלם, הטרנסג'נדרים הנוהגים להתקשט באמנות רבה היו לעתים מוטיבים מסקרנים. מעבר לכך, ברלין ותל אביב הן בהשוואה לערים אחרות ברחבי העולם בעלות אופי שמאלני מאוד. ברלין הייתה מאז ומתמיד מקום של הפגנות, אך גם בתל אביב אפשר לזהות בתנועה מתחזקת של הפגנות – וזאת בהבדל אחד, שהברלינאים יוצאים לרחובות למען כל מיני שאיפות ואילו התל אביבים למען הצרכים האישיים שלהם.

יוצא אפוא שמצבם של הברלינאים טוב מדי?

לא הייתי מגדיר זאת באופן כל כך חד ממדי. אולם די מפליא שאזרחי ברלין הזועמים יכולים להרשות לעצמם להפגין באופן כללי פעם נגד אובמה ופעם נגד הקפיטליזם. בישראל ובתל אביב בפרט, מכוון הזעם החדש בעיקר נגד החלטות בתחום מדיניות הפנים שנוגעות להם ישירות. הפוקוס עובר אם כן מסכסוכים גאו-פוליטיים לבעיות קיומיות: שהרי כאשר מחירי המזון מרקיעים שחקים ומרחב המגורים מצטמצם אין זמן וגם לא כוח לעסוק בנושאים ברומו של עולם.
 

מקסימיליאן נורץ

מקסימיליאן נורץ נולד ב-1986 בהרנברג, לא רחוק משטוטגרט. הוא למד כלכלה והיסטוריה בברלין ובטיבינגן וזכה בין היתר למלגה מטעם קרן הרטי. ההתעניינות שלו בתרבויות זרות הובילה אותו לארבעים מדינות שבהן ניהל בשיתוף פעולה עם התזמורת הקאמרית של טיבינגן ומכון גתה סדנאות למוזיקה ועבד כצלם עיתונות עבור סוכנות העיתונות הגרמנית. נורץ מתגורר בברלין ועובד שם בתור מנהל פרויקטים ויועץ מדינ